משכן העדות קכה

אחרת. בודאי לא נתבטל עדותן על המנה הראשון דבזה ל"ש דהיא הכחשה בחקירות. כיון דהיא עדות אחרת ואין לו ענין בחקירות על המנה הראשון ה"ה בזה כיון דהם שווין על מנה. ומה דמכחישין עצמם על מנה השני' אין לו ענין להכחשת חקירות רק להכחשת בדיקות ומשום זה לא נתבטל העדות בדיני ממונות ובזה יובן היטב החילוק בתוס' לר"י דס"ל במנה שחור ומ"ל אין מצטרפי' ובק' ור' אמרי' יש בכלל ר' ק' משום דבמנה שחור ולבן ס"ל לר"י כיון דהיא בגוף העדות היא כחקירות. ומשו"ה ל"ש לומר כיון דהם מעידים עכ"פ על מנה יתקיים העדות וכמ"ש כיון דבשעה שהעידו על מנה לא נפסלו דזה אינו כיון דמכחישין מ"מ אח"כ על מנה שחור ומנה לבן וזה הוה הכחשה בחקירות כיון דהיא בגוף העדות ונתבטל כל העדות אף מה שהעידו מכבר אם מכחישין זא"ז. משא"כ במנה ומאתים דעל מנה ליכא הכחשה כלל. רק באידך מנה ולזה ס"ל דזה לא הוה הכחשה בחקירות ומאן דמביא ראי' מב"ש וב"ה דגם במנה שחור ולבן היא כמ"ש הר"ן דס"ל דגם זה היא בגוף העדות. דמ"מ מנה של זה אינו כמו מנה של זה. ולכן הוה בזה ג"כ הכחשה בחקירות. ותו ל"ש דלא יתבטל כיון דבשעה שהעידו עדיין לא הי' פסולין דאפ"ה נתבטל העדות אח"כ למפריע כשמכחישין זא"ז בחקירות. ולפ"ז י"ל דברי הרמב"ם בפ' י"ב מהל' גירושין הל' ט' דכתב וז"ל האשה שלא הוחזקה א"א ובא ע"א ואמר אשת איש היתה ונתגרשה וכו' ולא הביא תי' הר"ן דאיירי דזרק לה הגט ספק קרוב לה. די"ל משום דהרמב"ם נקט בלשונו דהי' אומר דהיא א"א ונתגרשה. וא"כ בזה בלא הגירושין [העיד] ג"כ דהיא אשת איש. ממילא לא חשיב זה במה שהעיד דנתגרשה [הכחשה] בחקירות כיון דזה אין לו ענין לגוף העדות דהגירושין נעשים אח"כ וממילא דל"ק קו' הר"ן כמ"ש בעל מחנה אפרים והוא נכון בעזה"י:

ויש להאריך עוד ולבאר אם בא העד של ק' תחילה ואח"כ בא העד של ר'. בזה י"ל אם העד של ר' העיד שקר לא נפסל כלל. ואף דהעיד שקר. מ"מ י"ל כיון דידע דהעד השני מכחישו ולא יהי' תועלת בעדותו במה שהעיד על ר' ולכן לא נפסל אף אם העיד שקר. וגם דבזה י"ל דאומר כן בדדמי דלא דייק בעדותו כיון דידע דלא יהי' תועלת בעדותו כיון דעד השני מכחישו. משא"כ על מנה אחת דאיכא תועלת בעדותו בזה ודאי מדייק ולכן מהני עדותו עכ"פ על מנה. ומשו"ה ס"ל לב"ה דאמרי' דיש בכלל מאתים מנה. דתלינן דהעד של ר' העיד בשקר ולא נפסל לעדות כלל. וטעמא דב"ש היא דס"ל כיון דיכול להיות דהעד של מנה העיד בשקר. ובאם העד של ק' העיד בשקר בודאי נפסל לעדות. דבאם הי' מעיד ר' הי' גובה ר'. וכיון דאיכא עד פסול ליכא רק ע"א. ובאם נימא כן י"ל דמשו"ה דעת הראב"ד דלא צריך לתבוע שניהם. דאם גם דתובעו רק מנה. ולדבריו העד של ר' העוד בשקר אפ"ה לא נפסל כיון דידע דלא יהי' תועלת בעדותו ולא מיבעי' אם ידע העד דהבע"ד אינו תובעו רק ק' בזה י"ל דודאי לא הוה פסול דידע כיון דאינו תובעו רק ק' לא יהני עדותו על המנה השני'. ואפי' אם לא הוה ידע בזה דאינו תובעו רק ק'. וא"כ יש לחוש דילמא יתבע אותו אח"כ ר' מ"מ י"ל דלא נפסל. דגם אם יתבע אח"כ ר' לא יוכל להוציא ג"כ ממנו רק מנה דעל מנה השני' ליכא רק ע"א. ואף דיש למצוא נפ"מ עכ"פ לענין שבועת מודה במקצת לפמ"ש הש"ך בסי' פ"ז דבשבועת מב"מ ואיכא עד המסייעו בהכחשת עד אחר מחוייב לישבע שבועת מב"מ עי"ש. וא"כ בזה אם תובעו ר' כיון דהוא מחוייב ליתן לב"ה ק'. והוה מודה במקצת ע"פ עדים והוא מחוייב שבועת מב"מ על מנה השני'. ואף דהעד של ק' פוטר אותו משבועה. מ"מ הא עד של הר' מכחישו וחייב לישבע שבועת מב"מ. וכיון דאם נכשיר עדותו של העד הר' ממילא איכא תועלת בעדותו לענין שבועה ויהי' נפסל. י"ל דבאמת לא צריך לישבע שבועת מב"מ לב"ה כיון דעיקר טעם דתלינן דהעד של ר' מעיד בשקר ובדדמי על מנה השני'. משא"כ אי הוה אמרי' דבעד של ק' מעיד בשקר בזה לא הי' מחוייב ליתן לו אף מנה וא"כ אינו יכול לתבוע אותו אח"כ שיהי' מחוייב לישבע לו על מנה השני' שבועה דאו' הא עיקר הטעם דמחוייב לו במנה היא משום דתלינן דאינו מחוייב לו יותר ממנה. משא"כ אי הוה ידעינן דהעד של ר' מעיד באמת אין ממש בהעדות של ק' ול"צ ליתן לו אף מנה כיון דליכא רק ע"א. וי"ל דמשו"ה ל"צ לישבע לב"ה שבועה כלל. וכיון שכן ממילא דליכא תועלת בעדותו על מנה השני'. ולכן לא נפסל לב"ה משום דתלינן הטעות בהעד השני של ר'. והי' אומר בדדמי כיון דהי' ידע דליכא תועלת בעדותו ועל המנה דאיכא תועלת בעדותו לא תלינן בדדמי דזה מעיד בתורת עדות. וגם י"ל אף אם באמת איכא תועלת בעדותו לענין שבועה מ"מ משום זה י"ל כיון דאינו מבורר פסולו כשירה עדותו לעדות אחרת דלענין שבועה תלינן דהי' אומר כן בדדמי ולא נפסל לעדות אחרת כלל וכמ"ש הנתיבות בסי' ל"א בשיטת חכמי בריסק דהיכא דאין תועלת בעדותו רק לענין שבועה תלינן דהיה אומר כן בדדמי עי"ש:

ולפ"ז יש להקשות קו' התוס' דמקשים לב"ש כיון דבע"א נחלקה עדותן גם בשתי כיתי עדים יהי' נתבטל עדותן משום נמצא קו"פ. ולפמ"ש גם לב"ה יהי' קשה קו' זו כיון דעיקר טעמו דב"ה היא לפמ"ש דתלינן דהעד של ר' העיד שקר אבל מ"מ לא נפסל כיון דאין תועלת בעדותו כיון דאינו רק ע"א ממילא בשתי כיתי עדים אחת אומרת ק' ואחת ר' דבזה איכא תועלת בעדות הכת של ר' ג"כ כיון דבזה הוה הכחשת תרי ותרי על מנה השני' וממילא דמהני תפיסה גם על מנה השני'. וכיון דאיכא תועלת גם בהעדות כת של ר' יהי' קשה גם לב"ה נימא נמצא אחת מהם קו"פ עדות כולם בטלה. וי"ל ג"כ להפך לב"ה דהטעם הוא רק משום דתלינן דהטעות היא בעדים דמעידים על ר'. בזה י"ל דלא יכול לתפוס דבאם יתפוס ר' ויאמר דהעדים של מנה העידו בשקר. ממילא בזה אינו מחוייב ליתן לו אף מנה משום נמצא קו"פ עדותן בטלה. ועיקר טעם דב"ה דמכשירים עדותן היא כיון דאומרים נמצא קו"פ עדותן בטלה בזה י"ל דהכת של הר' הי' מעידים כן בדדמי כיון דאין תועלת בעדותן גם לענין שבועה דלא יכול לתפוס אח"כ משום דבאם חייב לו ר' יהי' פטור משום נמצא קו"פ. [ובל"ז י"ל דכיון דיפטר לו ממנה השני רק לענין תפיסה בזה ל"ח עדות גמור. ומשום זה לא נפסלו דיכולים לומר דהי' אמרו בדדמי ולזה ל"ח דילמא יתפוס. וזה הוא כעין ספק ספיקא דילמא לא יתפוס. וגם אם יתפוס דילמא באמת חייב לו ר' כיון דהם אצלם ספק ולדעתם באמת חייב לו ר' ולזה העידו זה ע"פ אומדנא, וי"ל כמ"ש הרא"ש גבי ראה סלע שנפלה דמשום תפיסה לא מיאש דבקל יכול לתפוס ועי' בש"ש ש' פ' מ"ש בזה]:

ובזה יש להמתיק תי' התוס' שם דתי' בחד תי' דהיכא דאין הפסול ידוע ל"א נמצא קו"פ עדותן בטלה. דלכאורה אין סברא לדברי התוס'. גם תמהו מדברי הסמ"ע בסי' ל"ו דכתב בשתי כיתי עדים המכחישין זא"ז דפסולין להעיד יחד בעדות אחרת. כיון דודאי חד מהם הוא פסול. וכתב הסמ"ע דאם העידו בעדות אחרת ל"צ אפי' לישבע דהוה נמצא אחד מהם קו"פ. ובזה הא הוה אין הפסול ידוע. דלפמ"ש טעמו דב"ש היא משום דילמא העד של ק' מעיד שקר דבזה נפסל לעדות. משא"כ אי הוה ידעינן דהעד של ר' העיד בשקר בזה גם לב"ש הוה מהני עדותו דאותו העד לא נפסל אף אם באמת העיד בשקר כיון דאין תועלת בעדותו. ולזה כתבו שפיר דבזה לא אמרי' נמצא קו"פ עדותן בטלה דבזה אין הפסול ידוע כי דילמא אין כאן עד פסול דדילמא העד של ר' העיד בשקר ולא נפסל לעדות כלל. ולזה כתב הסמ"ע שפיר בשתי כיתי עדים המכחישין זא"ז דבזה איכא עד פסול בודאי ולכן פוסל משא"כ בזה כיון דיכול להיות דליכא עד פסול כלל לא נפסל [וכבר כתבתי טעמו של דבר כיון דכל ענין דקו"פ דעדותן בטלה היא דגמרי' מה שנים עדותן בטלה אף לשבועה. והיכא דאין הפסול ידוע בזה אין עדותן בטלה לשבועה כי דילמא ליכא עד פסול ובשלמא ממון לא נוכל להוציא מספק משא"כ שבועה דעיקר השבועה היא על