משכן העדות יב

ראוי להעיד. ואז אף דהשיב לא ידעתי מעולם פטור נ"כ. דמשום שבועת העדות פטור כיון דלא הי' ראוי להגיד. ומשום שבועת ביטוי פטור כיון דלא הוציא השבועה מפיו:

וזה נראה לענ"ד טעמא דהר"ן דס"ל בשבועת העדות בזמן קרוב יכול לומר אישתלי דהא דקתני במתני' דלקמן (מ"ו.) שבועת העדות. עיקר החילוק הוא דסתם שבועת העדות היא מושבע מפי אחרים ולא הוציא שבועה מפיו אפ"ה נעשה חשוד. וע"ז הקשה הר"ן שפיר מנא ידעינן זה דילמא אישתלי וא"כ אפי' אם השיב לא ידעתי לך עדות מעולם אפ"ה כיון דאישתלי ולא ידע העדות באותו שעה לא חל עליו שבועת העדות כלל ואינו נעשה פסול אף דהשיב לא ידעתי. דהא השבועה לא חל עליו והוה כלא נשבע כלל. כיון דלא הוציא השבועה מפיו. ושבועת העדות לא חל עליו כיון דלא היה ראוי להגיד. וע"ז נאמן דהי' נעלם ממנו העדות באותו שעה כמ"ש הקצוה"ח (סי' כ"ח סק"ח) דהא זה הוא מעשים בכל יום דמשביעים שבועת אינו יודע ויותר מזה לפמ"ש בזה אם לא הי' ידע לדבריו לא היה נשבע כלל. וזה היא החילוק בין שבועת העדות לשבועת הפקדון. דדוקא בשבועת הפקדון דהיה מוצא שבועה מפיו. ולכן אם נתגלה אח"כ דהי' נשבע לשקר לא יכול להתנצל עצמו באישתלי משום דעליו למידק בשעת השבועה שלא יבוא אף לאיסור שוגג. משא"כ בשבועת העדות לא צריך למידק כלל דאם באמת לא ידע לא חל עליו השבועה כלל:

ובזה י"ל קו' הש"ך (ר"ס צ"ב) על הסמ"ע דכתב שם דבשבועת העדות איירי דהיה בזמן קרוב והיא כשיטת הר"ן (ובסי' ל"ד) משמע דס"ל כרשב"א עיי"ש. די"ל (דבסי' צ"ב) דדייק בלשונו שהב"ד השביעו. ומטעם שכתבתי דעיקר החידוש דשבועת עדות הוא משום דהוא לא הוציא השבועה מפיו. ובזה יכול לומר אישתלי. משא"כ (בסי' ל"ד) דאיירי דהוציא השבועה מפיו ולכן לא יכול להתנצל עצמו באישתלי דכיון דהוציא השבועה מפיו צריך לדקדק שלא יבוא לידי איסור בשוגג:

ולפ"ז לשיטת הר"ן היכא דהוא מושבע מפי אחרים בכל ענין יכול לומר אישתלי. אף דהשיב לא ידעתי לך עדות מעולם אפ"ה כיון דהי' נעלם ממנו העדות בשעה שהשביעו לא הי' חל עליו השבועה כלל. ואף דאמר לא ידעתי מ"מ לא נשבע לשקר כיון דלא הוציא השבועה מפיו. וממילא דנדחי' דברי הקצוה"ח במ"ש לישב קו' ברכת הזבח בכריתות כיון דהשיב לא ידעתי ע"ש. דמ"מ לשיטת הר"ן יאמר אישתלי. וצ"ל לשיטת הר"ן או דאיירי בזמן קרוב. או דאיירי באמת דהי' מושבע מפי עצמו והוציא שבועה מפיו דבזה גם לשיטת הר"ן לא יכול לומר אישתלי. ולפ"ז הקו' במתני' במק"ע לשיטת הר"ן אמאי לא יכולין לומר אישתלי. אמנם במתני' דאיירי במושבע מפי עצמו לק"מ על הר"ן כמ"ש. ואדרבא בזה יהי' מיושב קו' הראשונים על המתני' למה נקט דוקא במושבע מפי עצמו. דלשיטת הר"ן ע"כ צ"ל דאיירי במושבע מפי עצמו דאל"כ הא יכול לומר אישתלי. וגם ברישא דמתני' אם הי' מושבע מפי אחרים היה פטורים מקרבן. ואף דכל אחד ידע בעצמו דהוא הי' ידע אז העדות והיה נשבע לשקר. מ"מ פטור מקרבן כיון דיכול להיות דחבירו באמת לא הי' ידע העדות דהיה נשכח ממנו העדות בשעה שהשביעו ואז לא הי' חל השבועה על חבירו כלל. וממילא דלא הי' חל גם עליו כיון דע"א אינו בשבועת עדות וכל אחד אינו נאמן בהודאתו שידע לחייב לחבירו. ולכן הוצרך לנקוט דוקא במושבע מפי עצמו דבזה כיון דלא יכולין לומר אישתלי וידע אחד מחבירו ממילא כל אחד ידע בחבירו שהיה נשבע ג"כ לשקר ומש"ה חייבין. והמתני' רצה למנקט אף בזמן רחוק דבזה היה יכולין לומר אישתלי [ובזה הי' מקום לישב קו' הראשונים לשיטת הרמב"ן דגם בשתקו חייבין בשבועת העדות. דל"צ קבלת שבועה. והקשו דא"כ מאי פריך הגמ' על הא דכפרו בזה אחר זה הא אי אפשר לצמצם הא י"ל דאיירי בשתקו עי' ברשב"א וריטב"א. די"ל אף דבשתקו חייבים ג"כ מ"מ בזה פטורים משום דכל אחד אינו נאמן לחייב לחבירו. ואמרי' דמש"ה שתק דהי' נעלם ממנו. ואפילו אם מודה דהי' יודע אז העדות לא יכול בהודאתו לחייב לחבירו. ומ"מ הדין אמת דאפי' בשתיקתו מחויב ג"כ באופן אם משביע לע"א שיעיד לו עדותו בב"ד, באופן דמחוייב להעיד. והיה שתק. ומודה אח"כ דהי' ידע לו העדות מחויב אח"כ קרבן]. ולפ"ז המתני' לשיטת הר"ן ע"כ איירי במושבע מפי עצמו דאל"כ הא יכול לומר אישתלי דל"ש ג"כ מ"ש כיון דבמתני' כלל כל אחד גם את חבירו והוה כלא ידעתי. דגם בשבועת לא ידעתי יכול לומר לשיטת הר"ן במושבע מפי אחרים אישתלי:

אמנם דלפ"ז יהי' קו' הריטב"א והיא קו' עבוה"ג הנ"ל במק"ע דהריטב"א הקשה על המתני' בהשביע עליהם ה' פעמים חוץ לב"ד, חייבים על כל אחת ואחת אי איירי במושבע מפי עצמו אמאי יכולין לחזור ולהודות הא אין אדם משים עצמו רשע לומר דנשבע לשקר. ותי' דלאו ברשיעי עסקינן אלא שיאמרו שהי' שכוחים באותו שעה. ועוד אפי' אם אמר לשקר נשבעו פלגינן דיבורא. ומהימנינן לי' בגופו של עדות ואינם נאמנים לגבי עצמן עיי"ש, ובכונת דבריהם י"ל באופן שכתב הקצוה"ח שם הגם דאינו נאמן לומר אישתלי היכא דידעינן בודאי דנשבע לשקר. מ"מ הא בזה לא ידעינן דנשבע לשקר רק דהוא אומר דהי' ידע ולא יהי' נאמן משום אין אדם משים עצמו רשע ע"ז אמרי דאינו משים עצמו רשע דהא אומר דהי' אישתלי ויש להוסיף עוד דהגם דאינם נאמנים לומר אישתלי. מ"מ בזה נאמנים במיגו דהי' אומרים בדברים דלא ידעו לגמרי העדות. ולא הי' מעידים גם עתה. דהא אין להם שום נגיעה בעדותן. רק שלא יהי' נאמנים משום אין אדם משים עצמו רשע אפי' במיגו כמבואר בסוגי' דעדים שאמרו, הא לדבריהם לא משימין עצמם רשעים דהא אמרו אישתלי. ואף דאינו נאמן לומר אישתלי מ"מ במגו נאמנים:

ובזה י"ל דברי רש"י בסוגי' דכ' בהשביע ה' פעמים בב"ד אינם חייבים אלא אחת כיון שאינם ראוים להגיד משום כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד. ולמה לא כתבו כיון דנשבעים שלא ידעו. אבל בזה ניחא דלענין אין אדם משים עצמו רשע הי' יכול לומר אישתלי ולא נשבע לשקר כלל. ולזה כתבו דמשום כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד. ולכן בחוץ לב"ד דליכא כיון שהגיד יכול להיות חוזר ומגיד ואין בזה משום אין אדם משים עצמו רשע. דלדבריהם לא הוה רשעים דאמרי אישתלי. ומ"מ חייבין על כל אחת חוץ לב"ד. ולא אמרי' דאין יכיל כל אחד לחייב לחבירו. ודילמא הי' נעלם באמת ממנו העדות באותו שעה. דהיא משים דבאמת הא אינם נאמנים לומר אישתלי והנתיבות (בהשמטות בסוף הספר) כתב על דברי הקצוה"ח דלפי דבריו אם יאמרו שני עדים עדותן בב"ד ואח"כ יאמרו להיפך בב"ד אחר יהי' נאמנים עי"ש. ולהנ"ל ז"א דהיכא דהי' אומרים בב"ד בלא הטעם דאאמע"ר לא יכולין לחזור מעדותן משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד [ובמ"ש הריטב"א דפלגינן דיבורא י"ל או דאינם נאמנים דהי' מזידין רק שוגגים. או די"ל כמ"ש בסוף נדרים באומרת טמאה אני לך ויבואר לקמן בשער]. רק דזה קשה כמ"ש הקצוה"ח דהא כיון דהוא יודע בעצמו שהוא רשע דנשבע על שקר ופסול לעדות שוב אינו ראוי להעיד. ומ"ש בקצוה"ח כיון דאין חטאו ידוע סגי תשובה בלב עי"ש. לפמ"ש עודנה קשה כיון דע"כ איירי דכל אחד ידע בחבירו שהי' יודע לו העדות ובשקר נשבע ויודע דחבירו עד השני הוא רשע ממילא דלא יכול להצטרף עמו כמבואר בסי' ל"א ע"ש והגם דידע בעצמו דהוא עשה תשובה מ"מ הא אינו יודע בחבירו דעשה תשובה. ולענין עדות רשע פסול לעדות עד שיהי' נודע בבירור דעשה תשובה. וממילא דנדחה תי' הריטב"א האיך יכול לחזור ולהעיד כיון דנשבע לשקר ואי דאינו משים עצמו רשע כיון דאינו ידוע מרשעו. הא כל עד יודע בחבירו שהוא רשע דנשבע לשקר. ואף אם באמת הוא הרהר בתשובה אסור להעיד עם חבירו דיודע מרשעו ולא ידע אם עשה תשובה: