משכן העדות יא

אישתלי היא משום דע"כ צ"ל כן מכח הראי' דא"נ דמבואר שם דעדים יכולין לומר אישתלי. ולזה כתב הרשב"א שפיר. דאם גם דנימא מכח הראי' דא"נ דעדים יכולין לומר אישתלי עדיין הקו' במק"ע האיך משכחת חשוד בשבועת עדות. דהא מא"נ מוכח דמיד לאחר כ"ד יכולין לומר אישתלי. וע"כ דצריכין לחלק (כמ"ש האחרונים] דדוקא בהתראה אמרינן זה דבהתראה בעינן שיהי' דבר ברור לגמרי. וממילא דליכא ראי' כלל מהא דא"נ. וכיון דליכא ראי'. מצד הסברא אמרי' דאין לחלק בין שבועת העדות לכל מקום ולא יכול לומר אישתלי אף בזמן רחוק:

והנה במתני' דקתני בהשביע עליהם ה' פעמים בב"ד וכפרו אינם חייבין אלא אחת. הואיל דאינם יכולים לחזור ולהעיד ולשיטת הר"ן הא יכולין לחזור ולהעיד ומה דכפרו מתחילה ע"ז יכולין להתנצל עצמם דאישתלי. ואין לומר דהמתני' איירי בזמן קרוב. דהא בגמ' יליף דאשבועה חוץ לב"ד מחוייב מהא דכתיב לאחת לחייב על כל אחת ואחת ובב"ד אינו חייב אלא אחת. ולהר"ן הא משכחת אף בב"ד שיהי' מחוייב על כל אחת ואחת שהי' בזמן רחוק שהי' יכולין לומר אישתלי. ולפמ"ש לעיל (פ"א ד"ה ונראה) ניחא דאם היא באופן שיכול לומר אישתלי יקשה להיפך אמאי יהי' חייבין קרבן נהי דכל אחד נאמן על עצמו לומר דבשקר נשבע דהי' זכור אז העדות. מ"מ האיך הוא נאמן לחייב לחבירו. מה שהיא נוגע לחבירו אמרי' אין אדם משים עצמו רשע. ומסתמא הי' נשכח ממנו באותו שעה. וע"כ הא דחייבה הקרא שני עדים קרבן שבועה שיהי' מחוייבין על כל אחת ואחת היא באופן דלא יכולין להתנצל עצמם בטענת אישתלי וע"כ לשיטת הר"ן איירי דהיא בזמן קרוב ודייק הגמ' שפין דאשבועה חוץ לב"ד מחוייב ג"כ. ואף דעדיין משכחת בהשביע רק ע"א שיעיד לו וע"א העיד מכבר עדותו בב"ד. דבזה מחוייב העד דכפר ג"כ בקרבן. ובזה היכא דיכול לומר אישתלי יהי' מחוייב גם אם השבועה הי' בב"ד י"ל דדייק הגמ' שפיר מקרא דאיירי בשני עדים כדאמרי' בסנהדרין הנ"ל (ריש פ"א) כל מקום דכתיב עד היא שנים וע"ז כתב לאחת:

ובזה י"ל קו' האו"ת בסי'.. דהקשה גם לשיטת הרשב"א יקשה הא באומר אינו זוכר עתה ודאי דיכול לומר אח"כ נזכרתי. וא"כ משכחת שיהי' מחוייב גם בב"ד. וכגון שהי' אמר מתחילה אינו זוכר עתה. אבל לפמ"ש ניחא. דממנ"פ אם היא באופן דיכול להעיד אח"כ ולומר אישתלי באותו שעה. קשה אמאי יהי' מחוייבין נימא אין אדם משים עצמו רשע. ומסתמא באמת לא ידע באותו שעה שאמר אינו זוכר עתה. וממילא גם השני שידע בעצמו דהוא הי' זכור ובשקר נשבע פטור ג"כ כיון דליכא רק ע"א. ואם גם דכל אחד נאמן על עצמו. מ"מ אינו נאמן בזה לחייב לחבירו. וזה היא דוחק לאוקמי הקרא באופן דכל אחד ידע בחבירו שגם הוא נשבע לשקר באופן דקודם כפירתו הודה בפניו דידע וזכור העדות דזה דוחק [ולקמן אכתוב עוד בזה דגם בזה פטור כיון דידע ברשעו לא יכול להצטרף עמו]:

ורש"י פי' במתני' דריש פרקין על הא דאין חייבין על שגגתה כסבורין שאין יודעין לו עדות. ותמהו עליו דהא ת"ל דבקושטא קמשתבע ואין זה ענין לדר"כ ור"א ועי' בתוס' (ל"א:

ד"ה ואין) ולפמ"ש (בפ"א) דשבועת עדות סתמא היא דוקא היכא דכל אחד ידע בחבירו ג"כ שהוא נשבע לשקר. ולפ"ז י"ל דסתמא גם במתני' (דר"פ) נשבעו ג"כ לא ידענו לך עדות. וכלל כל אחד בשבועתו גם את חבירו דהוא לא ידע ג"כ. ולפ"ז לאח"כ כשנזכר לו שראו את העדות. אם גם שידע בעצמו שבמה שנשבע על עצמו דהוא לא ידע נשבע באמת. מ"מ במה שכלל גם את חבירו שלא ידע בזה מסתמא נשבע לשקר לדברי הרשב"א כיון דידע לא תלינן בשכחה וה"א שיהי' חייב. ולזה פטור מדר"כ ור"א. וגם לדברי הר"ן ניחא דבמה שנשבעו לא ידענו ע"כ לא הי' כוונתם שעכשיו לא ידעו דהא ע"ז לא יכול לישבע על חבירו שנשכח גם ממנו את העדות, וע"כ דכוונתו הי' לא ידענו לך עדות דבאותו מעמד לא ראינו את העדות וזה היא שקר. ומדויק היטב הלשון ברש"י כסבורין שאין יודעין לו העדות. ובפשטות אין לזה הבנה כיון דבאמת לא ידעו מה זה דכתב כסבורין. אבל לפמ"ש ניחא דכונתו היא כסבורים שאין יודעין דהיינו שניהם לא ידעו לו העדות. וכל אחד טעה בחבירו דהי' סבר דכמו דהוא לא ידע כ"כ חבירו. ולקמן אכתוב דא"כ יהי' קו' הר"ן במתני' גם על רש"י קשה דיהי' חייבים משום שבועת ביטוי:

ובזה יש להשיב ע"ד הקצוה"ח (בסי' כ"ח ס"ק ח') שהאריך בזה ותמצית דבריו דהיכא דנשבע שאינו יודע בזה יכול להתנצל עצמו באישתלי. כיון דבאם האמת כדבריו שאינו יודע לא עשה שום איסור. ונאמן ע"ז דלא ידע ונשכח ממנו דהא מעשים בכל יום דמשביעים שבועת אינו יודע ולא מחזיקים אותו לנשבע לשקר. משא"כ אם נשבע לא ידעתי לך עדות. דבזה אם גם דנשכח ממנו מ"מ נשבע לשקר דשבועת לא ידעתי היא דלא היה ידע לו העדות מעולם. ובזה לא יכול להתנצל נפשי' באישתלי. וכתב דמש"ה בנשבע חוץ לב"ד יכול לחזור ולהעיד בב"ד ולא נפסל מחמת השבועה כיון דמתני' היא שבועת אינו יודע. ובזה יכול להתנצל נפשי' באישתלי עיי"ש. אבל לפמ"ש ליתא כיון דבמתני' איירי דכל אחד נשבע גם על חבירו דלא ידע ג"כ ובזה ע"כ כוונתו היה דלא ראו לו עדות מעולם ודוקא אם לא נשבע רק על עצמו דהוא לא ידע בזה אם האמת כדבריו לא נשבע לשקר כלל. משא"כ במתני' דנשבע גם על חבירו ל"ש זה. מ"מ י"ל כדברי הקצוה"ח על הגמ' דכריתות הנ"ל. ומודה ר"מ לחכמים כו' והוא אומר לא ידעתי. דמשו"ה נקט לא ידעתי ולא אינו יודע לפמ"ש (ספ"א) דבכריתות ע"כ איירי באופן דלא ידע אחד מחבירו או דליכא רק ע"א שמשביע אותו שכבר העיד ע"א בב"ד. ובזה אם הי' אומר איני יודע הי' יכול לפטור נפשי' באישתלי. ובזה י"ל ג"כ מה דהקשיתי לעיל (ד"ה הר"ן) על פי' רש"י דמה לא ידעתי דקאמינא לא נתכוונתי להיות עד. והקשיתי דמ"מ יהי' חייב בשבועת העדות כיון דלא העיד עדותו בב"ד. אבל בזה ניחא די"ל דאם היה אימר דכוונתו הי' במה שאמר לא ידעתי לא נתכונתי ממילא דלא נשבע לשקר דהא יכול להיות דבאמת לא כוון להעיד. ועל מה דלא העיד עדותו בב"ד יכיל לפטור נפשי' בטענת אישתלי. ובצירוף שניהם יכול לפטר נפשי' דכונתו הי' שלא כוון להעיד וגם אישתלי:

אמנם דבזה יש לעיין באמת דהא בכל השבועות אינו חייב עד שיוציא השבועה מפיו. ורק בשבועת העדות קימ"ל דאינו צריך להוציא שבועה מפיו כלל ואפי' במושבע מפי אחרים חייב ג"כ. ולפ"ז היכא דהוא מושבע מפי אחרים ולא הוציא שבועה מפיו בזה אינו חייב רק מחמת שבועת העדות. ובאופן דאינו חייב משום שבועת העדות כגון אם השביע לקא"פ שיעידו לו והשיבו לו לא ידענו לך עדות מעולם. בזה פטורים לגמרי אף אם דנתברר דידעו לו העדות. דמשום שבועת העדות פטורים כיון דהם קו"פ. ואינם ראוים להעיד. ומחמת שבועת ביטוי פטורים ג"כ כיון דלא הוציאו השבועה מפיהם [ובזה היה נ"ל לישב קו' הר"ן ר"פ על פי' התוס' דפי' אין חייבין על שגגתה דנשבעו לא ידענו לך עדות מעולם. והקשה הר"ן יהי' חייבים עכ"פ משום שבועת ביטוי עיי"ש די"ל דאיירי דלא הוציאו שבועה מפיהם רק הי' מושבעים מפי אחרים. ודוקא משום שבועת העדות חייבין בזה ולא משום שבועת ביטוי. דלענין זה כיון דלא הוציאו השבועה מפיהם הוה כלא נשבעין כלל, ולפי' התוס' י"ל דמתני' איירי במושבע מפי אחרים] ולפ"ז הי' נראה לענ"ד בשבועת העדות היכא דמושבע מפי אחרים ולא הוציא שבועה מפיו כלל. והוא השיב לא ידעתי לך עדות מעולם. בזה אם באמת הי' נעלם ממנו העדות בשעה שהשביעו פטור לגמרי ול"ש בזה כיון דהשיב לא ידעתי לך עדות מעולם וזה היא שקר ויהי' חייב, דזה אינו כיון דבאמת לא ידע העדות בשעה שהשביעו וממילא דלא היה ראוי להגיד לו העדות. הוא לענין שבועת העדות כקו"פ, ולא חל עליו לגמרי שבועת העדות כיון דאינו