משכן העדות קיט

שמעיד עד השני בפני הב"ד ה"ל כאלו העיד הראשון בפני ב"ד דעדות השני נחשב כמו שהעיד הראשון בעצמו. ולזה הוא בטל מכח הכחשת חקירות ע"ז הביא ראי' מתשו' הרא"ש כיון דהרא"ש כתב דלא נתבטל עדות הראשונים מכח הכחשה בדו"ח וע"כ הא דהעדים השניים העידו עדותן בפני ב"ד לא חשיב כאלו העידו הם בעצמם עדותן לפני ב"ד. וממילא דגם בעדים שמכחישין זא"ז ממש לפני ב"ד אמרי' ג"כ דמ"מ הוה כאלו העיד אחד מהם עדותו שלא בפני ב"ד [גם מדברי תשו' הרא"ש יש לעיין במ"ש דלא דנין ע"פ עד האחרון שהוא מעיד שהוא חי כיון דכבר התירוה להנשא. ולמה לא כתב דהא הוא מוכחש מכל העדים וי"ל כיון דהעדים הראשונים מכחישין זא"ז ולא הוה ג"כ רק אחד מהם כשר. וי"ל דהעד הראשון שהעיד על המיתה הוא עד כשר, וגם העד האחרון אם גם דמעיד שראוהו חי מ"מ הא הוא לא מכירו. רק מעיד ששמע ממנו ואולי הי' איש אחר אשר הטעו וצ"ע] יהי' איך שיהי' לדברי כולם הא דבע"א אומר מת וע"א אומר נהרג דתנשא הוא כיון דאחד מהם ודאי אומר אמת:

והנה בקידושין ד' ס"ה ע"ב על הא דאמרי' שם ע"א בהכחשה מי מהימן כתב רש"י וז"ל דאיכא חד סהדא דמכחיש לי' מי מהימן אפי' לא מכחשה לי' איהי ליכא למאן דאמר דאין האחר בא אלא לשבועה והכא שבועה לא שייכא עכ"ל ודברי רש"י צריכים ביאור דגם ע"א בהכחשה מעד אחר לא מחייב אפי' שבועה. והי' נראה לענ"ד בכונת רש"י דאם גם דהוה הכא כל עד מוכחש מחבירו מ"מ בזה אחד מהם הוא כשר ואחד מהם הוא פסול ולזה לא יכול לדין בזה רק דעד כשר מוכחש מעד פסול. ולזה לענין שבועה דהכחשת הבע"ד לא הוה הכחשה להכחיש העד לענין שבועה וכמו כן אם עד פסול מכחיש לעד כשר לא הוה ג"כ הכחשה לענין שבועה. ממילא אי הוה שייך הכא שבועה הי' צריכים לישבע כיון דאיכא עד כשר המחייבו שבועה. ואותו העד אינו מוכחש מעד כשר. אבל לענין קידושין כיון דבאם הבע"ד מכחיש להעד אינו נאמן ג"כ ע"א על הקידושין. ממילא כמו כן גם בהכחשת עד פסול לא הוה ג"כ קידושין. דהכחשת עד פסול לא גרע מהכחשת הבע"ד. ולזה כתב רש"י שפיר אם גם דלא היתה האשה מכחישתו מ"מ הא הוא מוכחש מהעד השני. ואי דעד השני הוא עד פסול כיון דהעיד שקר במה דמעיד דנתקדשה לאחר מ"מ יכול להכחיש אותו במה דאומר דנתקדשה לזה וה"ל ע"א בהכחשה דאינו נאמן:

ולפ"ז גם בעד המיתה אם גם דע"א מהימן להעיד עלי' להנשא מ"מ היכא דהוא מוכחש ואפי' מעד פסול לא יהי' נאמן כמו דאינו נאמן בהכחשת הבע"ד. וא"כ אם נדון במת ונהרג להכחשת חקירות דאחד מהם הוא פסול בודאי ממילא לא יהי' השני נאמן ואף דאחד מהם הוא בודאי עד פסול במה דמעיד דמת או נהרג. מ"מ כיון דהוא מכחיש את העד במה דאומר מת ע"ז הוא מכחישו ואומר דלא מת. ואם גם דהוא מעיד בשקר במה דאומר דנהרג מ"מ יכול הוא להכחיש את העד במה דאומר דמת. וה"ל ע"ז כאלו העיד דמת ומוכחש הוא מעד פסול ואומר דלא מת והיכא דראו בבת אחת ה"ל ע"א בהכחשה ואינו נאמן. וזה נ"ל הפי' בירושלמי שהביא הנוב"י דמודה ר"מ בעדים משום דהכחשת צרה לא הוה הכחשה משו"ה כיון דאחת מהם משקרת ואי דמ"מ תהי' נאמנת להכחישתה ע"ז אמרי' דהכחשת צרה לא הוה הכחשה משא"כ בעדים אם גם דלא אמרי' בזה הכחשה בחקירות מבטל העדות כיון דאחד מהם הוא כשר בודאי וכמ"ש הב"ש וי"ל דהיא לשיטת הכרעת חכמי לוניל. מ"מ בזה אמרי' דדוקא שבועה מחייב כיון דבזה לא הוה הכחשה מה דהוא מוכחש מעד הפסול. משא"כ בעדות אשה דמהני הכחשת עד הפסול ולא יהי' נאמן דעכ"פ הוא מוכחש בהא דאומר מת מעד אחר. ולפ"ז הי' נ"ל דבמת ונהרג לא הוה כלל הכחשת חקירות או כמ"ש האחרונים דאף לשיטת הרמב"ם דוקא בסייף אבל במת ונהרג ל"ח הכחשה עיי"ש בבית מאיר. או כמ"ש דבזה גם הרמב"ם מודה ולזה אמרי' דלא הוה אף אחד מהם פסול דלא דייקו בענין המיתה ואף אם בכיון אמרו בשקר אפ"ה לא נפסלו כיון דאין זה לעיקר העדות. והא דמביא ראי' מתשו' הרא"ש היא ג"כ מטעם זה דאם נימא במת ונהרג ה"ל הכחשה דהיא כמו הכחשה בחקירות דגם זה הוא לעיקר העדות. ממילא יהי' קשה גם בתשו' הרא"ש אם גם דשם לא שייך לבטל העדות משום הכחשה בחקירות כמ"ש כיון דשם הוא עד מפי עד. והעדים הראשונים לא העידו כלל לפני ב"ד. מ"מ כיון דאחד מהם הוא בודאי עד פסול. דעל מה דמעיד דמת מכחיש אותו חבירו. ואם גם דאחד מהם הוא ודאי כשר מ"מ הא עכ"פ ה"ל מוכחש מעד פסול ולא מהני ג"כ עדותו אע"כ דזה לא חשיב להכחשה כלל ואמרי' דשניהם כשירים לעדות [וי"ל ג"כ כמ"ש דל"ק מדברי הירושלמי דמודה ר"מ בעדים די"ל דזה הי' קודם דעקרו הדו"ח מעדות אשה דבזה עכ"פ הי' נתבטל עדותן מכח הכחשה דמת ונהרג] ובזה ניחא ג"כ הא דמבואר בסעיף כ"א באם מכחישין זא"ו בחקירות נתבטל עדותן גם בעדו' אשה. ואף דבזה מ"מ אחד מהם הוא עד כשר בודאי ובעדות אשה מהני ע"א ואי דאמרי' בזה הכחשה בחקירות מבטל כל העדות הא זה ל"ש בעדות אשה היכא דעד מפי עד נאמן כנ"ל והאחרונים כתבו דזה איירי בעדות דאין ע"א נאמן וזה הוא דוחק אבל לפמ"ש ניחא כיון דבהכחשת חקירות אנו דנין דאחד מהם הוא בודאי עד פסול ולזה לא מהני עדותו להתירה להנשא אבל מ"מ לזה מהני להכחיש להעד הכשר וה"ל כאלו באו בבת אחת עד כשר עם עד פסול והפסול מכחיש להעד הכשר דנתבטל עדותו וצ"ע עוד בזה לעת הפנאי:

עוד יש לחקור לאחר דעקרו חז"ל הדו"ח מד"מ. אם גם דהכחשת חקירות פוסל. מ"מ יש לעיין אם הי' ג' עדים ואחד מהם הכחיש לשנים בהחקירות. אם נתבטל כל העדות, כמו שהי' קודם שעקרו הדו"ח באחד שהכחיש לשנים הי' נתבטל כל העדות. אם נימא דדוקא בשנים והכחישו זא"ז בדו"ח בזה כיון דאחד מהם הוא עד פסול ולא נשאר רק ע"א ואינו מחייב רק שבועה, בזה אמרי' דע"י הכחשת חקירות נתבטל כל העדות, וליכא אף חיוב שבועה. כיון דגם אם נימא דלא נתבטל מ"מ יהי' עכ"פ בטל לענין ממון. משא"כ היכא דהי' ג' עדים ואחד הכחיש לשנים. בזה אם לא נתבטל יהי' חיוב ממון בזה עקרו שיהי' מחוייב ממון. ולשיטת חכמי לוניל בודאי היכא דאחד מכחיש לשנים נתקיים העדות כמ"ש האו"ת הנ"ל בס"ק ג' רק דיש לעיין דגם לשיטת הרמב"ם יש סברא לומר כן דבג' עדים לא נתבטל כל העדות. כי לפמ"ש י"ל דגם הרמב"ם ס"ל דלא נתבטל כל העדות מכח הכחשת חקירות רק בשנים והכחישו זא"ז בזה בטל עדותן כיון דלא נשאר רק ע"א וי"ל דאפי' שבועה אינו חייב מטעם שכתבתי כיון דהרמב"ם איירי במכחיש אותו ואומר לא כי. וי"ל דמשו"ה ה"ל ע"א בהכחשה מעד כשר. דבשעה שהי' אומר לא כי לא הי' עדיין נפסל. אבל משום הכחשה בחקירות שיתבטל כל העדות אין זה ברור גם לשיטת הרמב"ם. ומפשטות דבריו נראה דבג' עדים ואחד מהם הכחיש לשנים נתקיים העדות ע"פ הכשירים מדנקט הדין דבחקירות נתבטל העדות בהכחשת תרי ותרי ולמה לא נקט חידוש יותר דגם אם אחד מכחיש לשנים נתבטל העדות ג"כ משמע דדוקא בהכחשת חד מחד נתבטל כל העדות ולא בהכחשת תרי מחד [וי"ל דהכחשת חד מחד היא חידוש יותר דאפי' בזה לא הוה הפסול ידוע ושניהם כשרים להעיד בעדות אחר דהא לא ידעינן מי הוא הפסול ובזה כתבו התוס' סנהדרין ד' ל' דהיכא דאין הפסול ידוע לא אמרי' נמצא קו"פ וא"כ בזה לא יתבטל העדות משום קו"פ. אפ"ה נתבטל מכח הכחשת דו"ח. דבזה נתבטל אפי' אם אין הפסול ידוע מכ"ש אם אחד מוכחש משניהם דבזה ה"ל הפסול ידוע דהא ידעינן דעד המוכחש הוא הפסול בזה בלא הכחשת דו"ח נתבטל העדות ג"כ משום דה"ל כמו נמצא קו"פ. רק דיש לעיין בשיטת הרי"ף. דהיכא דלא ידע מפסולו אין פוסל משום קו"פ. ממילא בהכחשת חקירות לא נתבטל עדות משום קו"פ. רק משום הכחשת חקירות. וא"כ היכא דאינו מבטל משום הכחשת חקירות אינו מבטל משום קו"פ:

ויש ליתן קצת טעם בזה לאמר דלאחר שעקרו הדו"ח מד"מ גם בהכחשת חקירות אינו מבטל רק אם הוא מוכחש מחד.