משכן העדות קיז

עדותן. אבל בזה ניחא דעיקר טעמו דהש"ך כיון דהיכא דהב"ד בדקו אותם בדו"ח בזה צ"ל דהניחו על דין תורה דאל"כ אמאי במכחישין זא"ז יתבטל עדותן נימא דיהי' כמו הכחשת בדיקות. וכיון דהיכא דבדקו אותם בדו"ח הניחו דבריהם על דין תורה. ואם מכחישין זא"ז נתבטל עדותן כמו כן באמרו איני יודע נתבטל ג"כ עדותן כיון דבזה הניחו דבריהם על דין תורה ונתבטל העדות כמו שהיא מדין תורה מחמת עדות שאאי"ל. ובדברים הללו על הש"ך אין לו ענין לזה דאפי' אם נימא דבכל ענין הכחשת חקירות מבטל העדות אף אם מכחישין, זא"ז מעצמם אפ"ה ניחא דברי הש"ך דמ"מ כיון דמוכח דהיכא דאמרו החקירות בזה הניחו על דין דאורייתא לענין הכחשה כ"כ הניחו על דין תורה לענין אם אמרו איני יודע משום דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה. בפרט לפמש"ל דעיקר הא דהניחו בהכחשת חקירות על דין דאורייתא היא למען יהי' שייך דין הזמה ולא יוכלו לומר אם הוזמו דלא דייקו ממילא מוכח דבעי' לפי האמת עדות שיהי' ראוי להזמה וכיון שכן הקו' הנ"ל בפ'... במ"ע דהא דכתב הרמב"ם בריש פ"ב אע"ג שלא כוונו בדו"ח עדותן קיימת הא ל"ל דאיירי שלא אמרו כלל החקירות דע"ז לא יתכן לא כוונו. ול"ל דאיירי במוכחשים דהא הרמב"ם ס"ל דהכחשת חקירות נתבטל וע"כ הא דלא כוונו הפי' דאמרו איני יודע בחקירות ומוכח דנתקיים העדות באינו יודע בחקירות ודלא כהש"ך עיי"ש. אבל לפמ"ש י"ל דהא דנקט הרמב"ם אע"פ שלא כוונו היא דהעדים מעצמם אמרו החקירות והם לא כוונו הדו"ח ובזה לא נתבטל אף אם הכחישו זא"ז או אם אמרו אין אנו יודעים בדו"ח דדוקא אם הב"ד בדקו אותם בדו"ח וע"י זה לא כוונו בדו"ח בזה הניחו על דין תורה. ולא אם הם מעצמם אמרו הדו"ח בלא דרישת ב"ד בזה אינו פוסל הדו"ח בד"מ. ובזה יתיישב ג"כ הש"ע בסי' י"ז בע"א אומר מת וע"א אומר נהרג דסתמא היא בלא דרישת ב"ד ובזה אינו פוסל. משא"כ בסעיף כ"א איירי בהוכחשו בחקירות ע"י דרישת הב"ד בזה פוסל:

ובזה הי' מקום לישב דברי התוס' בסוגי' דחוששין ללעז במה שהוכיחו מר"ת דפי' דהבעל הביא עדים ולא כוונו עדותן בדו"ח דעידי זנות בעי' דו"ח דאל"כ הא נאסרה על הבעל. ותמהו הא גם בד"מ אם מכחישין, זא"ז בדו"ח נתבטל ג"כ עדותן. דלפמ"ש יש להוסיף עוד הא דהיכא דהב"ד בדקו אותם בדו"ח ולא כוונו עדותן בדו"ח נתבטל העדות היא דוקא אם הב"ד בדקו אותם בדו"ח על עדות זה ולא כוונו עדותן בדו"ח בזה אמרי' כיון דהב"ד בדקו אותם על עדות זה לא נגמר העדות עד לאחר הדו"ח. והיכא דמכחישין זא"ז נתבטל העדות. משא"כ היכא דאיכא שני עדות בחד עדות. ועדות אחת נגמר מיד בלא דו"ח ולעדות השני בעי' דו"ח ובדקו הב"ד אותם בדו"ח עבור עדות השני, והכחישו זא"ז בדו"ח בזה לא נתבטל העדות הראשון. כיון דהדו"ח לא הי' לעדות הראשון ממילא נגמר העדות הראשון מיד לאחר גמר הגדתן. ומה דבדקו אותם בדו"ח היא לעדות השני' ולא נתבטל רק עדות השני' ולא עדות הראשון, ולפ"ז י"ל דראי' התוס' אם נימא דעידי זנות לא בעי' דו"ח וא"כ בעידי זנות לא בדקו הב"ד אותם בדו"ח. ונגמר העדות לאסרה על בעלה מיד לאחר עדותן על הזנות. ומה דהב"ד בדקו אותם אח"כ בדו"ח זה הי' על ענין נפשות. ולזה אם הוכחשו אח"כ לא נתבטל רק העדות לענין נפשות ולא לאסרה על בעלה דעדות זה נגמר מיד ולא משום זה בדקו הב"ד אותם בדו"ח. ובאם נימא כן י"ל דברי הרמב"ן דמדחה ראי' זו וכתב דבזה נתבטל העדות משום עדות שבטלה מקצתו בטלה כולה כיון דהעדות לענין נפשות נתבטל. והקשיתי דמ"מ יהי' קשה לאידך תירוצים דאיירי דלא הי' התראה למיתה ולא באו רק לאסרה על בעלה. אבל בזה ניחא כיון דהם לא באו רק לאסרה על בעלה ולא לנפשות. ואפ"ה בדקו הב"ד אותם בדו"ח וא"כ בזה לא הי' הדו"ח רק על עדות לאסרה על בעלה. ובזה נתבטל העדות אף אי ל"ב דו"ח משום הכחשה בחקירות:

אמנם אף דמ"ש היא נכון בסברא מ"מ מסתימת כל הפוסקים לא נראה כן רק דלהרמב"ם בכל ענין נתבטל העדות מכח הכחשת חקירות. אף אם הי' מכחישין זא"ז בלא דרישת הב"ד ולהראב"ן בכל ענין אינו מבטל אף אם יהי' ע"פ דרישות ב"ד ואף דלא מוכח כן מהראב"ן להמעיין בדבריו במ"ש כי אמרי אינהו ומכחשי אהדדי וכו' ואילו הוה אלו סהדי אתי למכתב שטרא והי' חולקין בזמן אלו הוה אתי לקמן למישאל היכא נכתב מי לא אמרי' להו כתיבו מיום ג' וכו' עכ"ל וכ"ז היא רק בהכחשת העדי' בלא הב"ד. וי"ל אם הי' ע"פ חקירות הב"ד בזה גם להראב"ן נתבטל. אמנם כל הפוסקים לא מחלקים בהכי. ומה שהקשיתי לשיטת הרמב"ם מתוס' בסוגי' דחוששין ללעז. כבר כתבתי כמה פעמים בישוב דברי התוס'. ואף דמפשטות דברי תוס' נראה דס"ל כהראב"ן מ"מ גם בחידושי הר"ן שם בסוגי' כתב ג"כ דמוכח כן מר"ת והר"ן ס"ל בהדי' כהרמב"ם דהכחשת חקירות פוסל. ומה דנימא בישוב דברי הר"ן בזה יהי' מיושבים דברי התוס'. ועי' באו"ת בס"ק ב' בהראי' שהביא בשם שב יעקב מהא דר"פ אחד ד"מ ובאם נימא דהא והחקירות פוסל אף בד"מ היא רק ע"פ ב"ד לא יהי' ראי' כלל מזה. ובל"ז האו"ת מדחה שם ראי' זו ועי' מש"ל בפ'... וצ"ע עוד בזה:

והנה חכמי לוניל הובאו בב"י הכריעו כהרמב"ם ולא מטעמי' רק היכא דמכחישין זא"ז בזמן הלואה דזה אומר בניסן הלוה וזה אומר לא כי אלא בתשרי דאלו שתק ולא אמר בתשרי הלוה. רק הכחיש אותו על עדות שמעיד על ניסן הי' אומר לא כי ה"ל הראשון ע"א בהכחשה. ולא הוה אפי' כע"א לחייבו שבועה דהא ה"ל מוכחש מפיו והשתא דאמר בתשרי הלוה יהי' מיחשב גם העד קמא לעד זה לא אמרי' דבשביל הוספתו על תשרי לא נכשיר עדות העד הראשון המעיד על ניסן כיון דהוא מוכחש ע"ז מהשני. וכתב האו"ת בס"ק ג' דנפ"מ בין שיטת הרמב"ם להכרעת חכמי לוניל היא דלהרמב"ם בהכחשת חקירות נתבטל העדות לגמרי ולא מחייבים אפי' שבועה כמו בנמצא קו"פ דעדותן בטלה אפי' לענין שבועה ה"ה בזה. משא"כ לשיטת חכמי לוניל דהם לא פסלו העדות מחמת הכחשת חקירות. רק משום דע"א מהם הוא בודאי עד פסול. וא"כ לענין שבועה אמרי' להיפך דאחד מהם הוא ודאי עד כשר ומחייבן שבועה עיי"ש. ולענ"ד צ"ע בזה דהא מבואר בסוגי' דעד זומם דאם העידו שקר לא נפסלו רק לאחר כ"ד מעדותן אבל תוכ"ד כיון דהי' בידם לחזור בודאי לא נפסלו. ואפי' אם נימא דמיד דהעידו עדות שקר נפסלו מ"מ מה דהעידו מקודם אפי' תוכ"ד ודאי לא נפסל כמבואר שם ומבואר בעזה"י לקמן בפרקים הבאים וא"כ גם בזה כיון דהעד השני מכחיש להעד הראשון ואומר לא כי רק בתשרי הלוה. וא"כ אף אם השני מעיד שקר במה דמעיד על הלואות תשרי ונפסל לעדות. מ"מ מה דהי' אומר קודם העדות שמעיד על תשרי. והיא מה דהי' מכחיש להעד הראשון ואומר לא כי זה ודאי לא נתבטל דהא אז עדיין הי' עד כשר. ואף אם הוזם אח"כ במה דאומר על הלואת תשרי מ"מ מתקיים הכחשתו להעד הראשון באמירת לא כי. לענין זה שיהי' עדות הראשון מוכחש מפיו ולא יהי' נאמן בעדותו אפי' לענין שבועה. וא"כ אמאי יהי' מחוייב לשיטת חכמי לוניל שבועה אמאי לא נימא אע"פ דאחד מהם הוא פסול ודאי. אבל מ"מ בשעה שהי' אומר לא כי יכול להיות דעדן לא הי' פסול. וה"ל עדות לענין שבועה ג"כ מוכחשת מעד כשר ולא יהי' מחוייב אפי' שבועה. ול"ל כמו דאמרי' בסוגי' דעד זומם בעדות גניבה וטביחה ומכירה. אם העידו השני עדות תוכ"ד והוזמו על עדות טביחה נתבטל גם העדות גניבה שהעידו מקודם מחמת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ה"ה גם בזה כיון דאחד מהם נפסל בודאי ונתבטל עדותו במה שמעיד על תשרי. נתבטל ג"כ מה דהכחיש להעד הראשון באמירת לא כי שהעיד תוכ"ד לעדותו דזה אינו דהא מבואר בסוגי' ב"ב דל"א בעדות אבהתי' ושני חזקה דאמרי' דעל מה דהוכחשו הוכחשו. ולכן העדות דשני חזקה נתבטל ומתקיים העדו' אבהתי' שהעידו מקודם אף שהיא תוכ"ד מעדות שני חזקה. [וגם היא אותו עדות] ולא אמרי' דנתבטל עדות אבהתי' משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וע"כ דצריכים לחלק כמ"ש האחרונים בין הכחשה להזמה עיי"ש וה"ה בזה כיון דגם בעדות שמעיד