משכן העדות קי

כיון דלא הי' דו"ח ואינם נאמנים לענין לאסרה על בעלה מ"מ כיון דנאמנים לענין עדות ממון בלא דו"ח אזי ידעינן ע"פ העדים דנאמנו בעדותן לענין ממון דודאי זינתה ומפסדת הכתובה. משא"כ אם לא מעידים על הזנות גמור רק על דברים מכוערים. י"ל אם גם דמחמת עידי כיעור מוציאין אותה מבעלה אבל מ"מ לא נוכל להפסיד לה הכתובה ע"י עידי כיעור. דלענין ממון בעינן דוקא שנדע בבירר שזינתה ממש. אבל בעידי כיעור לא נפסיד לה הכתובה. רק כיון דנאסרה על בעלה ע"י עידי כיעור. ממילא לית לה הכתובה. כיון דהיא גרמה להוציא נפשה מבעלה לא גרע מעוברת על דת דלית לה ג"כ כתובה ועי' במ"ל בריש פ"ב מהל' סוטה. משא"כ אם לא נוציא אותה מבעלה ע"י עידי כיעור. ממילא לא מפסדת הכתובה כלל ע"י כיעור, דאמרי' לענין ממון בעי' עידות גמור שזינתה. ומשום כיעור לא מפסידין לה הכתובה רק היכא דמוציאין אותה מבעלה. ולפ"ז בעידי כיעור כיון דבזה תלי' הנאמנות לענין הכתובה במה שמוציאין אותה מבעלה. ממילא בזה כיון דהא בהא תלי' אמרי' גם לענין הוצאת אשה מבעלה ל"ב ג"כ דו"ח. רק די"ל בהפך דבזה כיון דעיקר מה שמפסידה הכתובה היא משום דמוציאין אותה מבעלה ובאם לא נוציא אותה מבעלה לא יהי' מפסדת הכתובה ה"ל כקו' הנמ"י בנאמנות ע"א. כ"כ בזה לא נאמין להם להוציא אותה מבעלה בלא דו"ח. וממילא לא תפסיד את הכתובה. ולזה י"ל דבעידי כיעור ודאי בעי' דו"ח. רק בעידי זנות ה"א כיון דבזה נאמנים העדים בעדותן לענין ממון בלא דו"ח יהי' נאמנים ג"כ לאסרה על בעלה ומטעם שכתבתי דכיון דמאמינים אותם לענין ממון ממילא ידעינן דהיא אמת ונאסור אותה גם אבעלה. אפ"ה כתב בשם י"א דגם בעידי זנות בעי' דו"ח רק דבמ"ש יש לעיין להפך גם בעידי מיתה קשורים ג"כ דאם לא נתיר אותה להנשא ממילא לא יהי' לה הכתובה כיון דלא תוכל להנשא ובעי' לכשתנשאי לאחר. וי"ל דזה הוא קו' הנמ"י על תי' הא' דהרמב"ן דאם גם די"ל דמשום הממון לא בעי' הדו"ח מ"מ בזה ע"כ לדין תחילה על גוף העדות אם היא מותרת. דאם לא נתיר אותה לבעלה לא יהי' לה כתובה משום דבעי' לכשתנשאי לאחר. ולזה הקשה לא נהימן להנשא. וממילא לא יהי' לה הכתובה ולזה הוצרך לתי' הב' של הרמב"ן ולפ"ז לתי' הא' של הרמב"ן י"ל דבעידי כיעור לא בעי' דו"ח כיון דבזה נתקשר הממון עם האיסור ועוד חזון למועד אי"ה לעיין עוד בזה והרשב"א בתשו' הביאו הב"י בסי' י"א וז"ל נ"ל באמת דעידי קידושין א"צ דו"ח דהשתא מיהו לא אדיני נפשות קא, מסהדי וכו' ואע"ג דמקידושין אפשר דאתו לידי נפשות השתא מיהו לאו אנפשות מסהדי וכולהו סוגי' משמע דלא בעי' דו"ח בעידי גיטין וקידושין וכו' ותדע לך ג' גיטין פסולים ואם נשאת הולד כשר וחד מינייהו אין בו זמן וכן לגבי קידושין אלמא גיטין וקידושין ליתנייהו בדו"ח דאף הם כד"מ דבדידהו נמי איכא נ"ד וכו' וההיא דפרק הי' בודקים לא ידענא מאי דייק מינה דההיא לאו בעידי קידושין אלא במי שנתקדשה כבר ובאו עדים ואמרו זינתה ועדות זו צריכה דו"ח דבנפשות קא מסהדי ע"כ עי"ש והנה מה שהביא ראי' מגט שאין בו זמן דכשר וכן משטר קידושין נראה מדבריו דגם לר"ט דבעי' דו"ח בעדות אשה אפ"ה בגיטין וקידושין לא בעי' דהא ר"ט לא יחלוק על הא דג' גיטין. וזה צ"ע דבשלמא בקידושין י"ל כמ"ש דזה לא הוה כדיני נפשות כיון דלא באו להתיר אותה רק לאסרה. ומה שיכול להסתעף זה ל"ח דיני נפשות., משא"כ בגט אשה דמתירים ערוה לשוק הא באמת יהי' קשה לר"ט אמאי יהי' כשר גט שאין בו זמן. ובאם נימא כמש"ל בשם הנתיבות. כיון דעיקר הגט היא רק שנכתב בצווי הבעל ולזה לא בעי' דו"ח. וכיון דאמרו כן בתורת עדות ממילא ידעינן דהיא אמת כאשר בארתי את זה היטיב אמנם אין זה משמע מדברי הרשב"א דא"כ לא הי' ראי' מזה לעידי גיטין וקידושין דלא בעי' דו"ח. ובדברי הנמ"י ר"פ אחד ד"מ מבואר ג"כ כדברי הרשב"א וז"ל וכן גט דמכשרינן אפי' אין בו זמן מהאי תקנתא היא דל"ב דו"ח כיון דשכיחי טובא כהודאות והלואות ויש כח ביד חכמים לעשות משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ובהאי גט אפקיענהו הרבנן הקידושין מיני' וכן למקדש בשטר לא בעי שיהי' הזמן כתוב בשטר וכו' עכ"ל מבואר מדבריו דבגט וקידושין כיון דהם שכיח טובא הם כהודאות והלואות. וי"ל דגם לר"ט זה הי' מן התורה. ומבואר מדבריו ג"כ דלא כמ"ש דלאחר דתיקנו רבנן דלא בעי' דו"ח הוה דאו' דאם נימא כן לא הי' צריך להא דעקרו הקידושין. מ"מ לק"מ על הא דקימ"ל דעידי קידושין לא בעי' דו"ח ועידי זנות בעי' משום דבקדושין כיון דשטר קידושין שאין בו זמן כשר ממילא בכל עדים ל"ב דו"ח. משא"כ בעידי זנות י"ל דבעינן דו"ח דאין זה בכלל הודאות והלואות ועי' בתשו' הרא"ש הביאו הב"י ג"כ בסי' י"א דמצריך ג"כ דו"ח בעידי זנות:

ומה שהראה הרשב"א הנ"ל מקום להא דעידי נערה המאורסה האחרונים פלפלו בזה אם נימא דעידי זנות לא בעי' דו"ח הא מבואר בש"ע סי' י"ז סעיף כ"א דהיכא דלא בעי' דו"ח אסור לדרוש. ממילא האיך יאמרו לאוסרה על בעלה באו. הא ראו דנפ"מ בעדותן לענין מיתה מהא דהב"ד בדקו אותם בדו"ח. ובפשיטות אין זה קו' דהא בלא"ה קשה האיך יאמרו לאוסרה על בעלה באו הא ראו דהב"ד בדקו אותם בפני ב"ד של כ"ג כדיני נפשות ובאם לא בדקו אותם רק לאסרה על בעלה הא לא בעי' ב"ד של כ"ג רק סגי בב"ד של ג' דבזה ל"ש לעז כיון דלא הי' התראה. ולזה י"ל דהם הי' סוברים דהב"ד לא ידעו מזה דלא הי' התראה והי' סוברים דיעידו ג"כ על ההתראה. דהא בלא"ה כתבו תוס' בסוגי' דחוששין ללעז דיאמרו דלא הי' יודעין דהיא אשה חבירה. וממילא יכולין לומר דהי' סוברים דמשו"ה קבלו עדותן בפני ב"ד של כ"ג ובדו"ח דהב"ד הי' סוברים דיעידו על ההתראה והם השיבו כהוגן על הדו"ח כיון דהם לא ידעו דהיא אשה חבירה. הי' סוברים דגם בדו"ח לא יבוא לידי נפשות. ובדרך פלפול הי' נ"ל לישב קו' זו דהא בלא"ה תמהו על קו' הגמ' אלא אשה חבירה דקימ"ל דמיקטלה היכא משכחת לה. הא י"ל דמשכחת דמיד שבאו להעיד עדותן בב"ד קודם גמר עדותן אמרו הב"ד לעדים דהיא אשה חבירה ותהי' חייבת מיתה אף בלא התראה וכיון דקודם דו"ח יכולין לחזור ומדלא חזרו וכוונו עדותן בדו"ח ש"מ דלמיתה באו ולזה י"ל להיפך דיהי' ראי' מגמ' דעידי זנות לא בעי' דו"ח. לפמ"ש דהא דיכולין לחזור קודם דו"ח היא דוקא היכא דבעי' דו"ח. משא"כ היכא דלא בעי' דו"ח מיד לאחר עדותן נגמר העדות. ולא יכולין שוב לחזור. וא"כ עדים הבאים לאסור אשה על בעלה כיון דלא באו רק לאסרה ממילא מיד לאחר עדותן על הזנות נגמר עדותן ולא יכולין לחזור אף קודם דו"ח. כיון דבזה לא בעינן, דו"ח ממילא נגמר עדותן מיד. ולפ"ז שפיר י"ל דלאסרה על בעלה באו דהיינו תחילת ביאתן לב"ד הי' לאסרה על בעלה ואי דהי' להרגיש אח"כ דנפ"מ לענין מית' מהא דהב"ד בודקים אותם אח"כ בדו"ח ע"ז אמרי' להיפך כיון דכבר העידו עדותן לענין זנות וע"ז הי' נגמר עדותן ולא הי' יכולין לחזור וכיון דלא יכולין לחזור ממילא אינם חייבים אף שאמרו אח"כ הדו"ח גם לענין מיתה מ"מ כיון דמתחילה העידו לענין הזנות. וכיון דהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כדאמרי' בכתובות ל"ג נתרי בהו אח"כ מה דהוה הוי ופי' רש"י כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואף די"ל דמ"מ כיון דהב"ד הי' בודקים אותם בדו"ח והי' סוברים דהם אומרים העדות לענין מיתה ממילא דהי' יכולין לחזור. מ"מ י"ל דעיקר חיוב העדים על כאשר זמם. היא על תחילת עדותן שהעידו גוף העדות ולא על הדו"ח. והוספתי עוד דלפי מה דאמרי' בסוגי' דעד זומם דפריך הגמ' כיון דאיתזמי אגניבה איגלויי מילתא דבשעה דאסהידו אטביחה פסולים הי' אמאי משלם ותי' הגמ' דאסהידו בתוכ"ד וכל זמן שיכולין לחזור לא נפסלו וא"כ בכל עדות דאם מיתזמי אח"כ נפסלו למפרע מתחילת עדות אף קודם דו"ח כמבואר בנתיבות ריש סי' ל' וא"כ אמאי יחייבו נימא בכל מקום הא בסוף העדות קודם דו"ח כבר הי' פסולים. ועל העדות בלא דו"ח לא יהי' מחוייבים וצ"ל או דהם מחוייבים על תחילת העדות שאמרו עדותן לחייב אותם או דאמרי' כיון דהי' יכולין לחזור ראוי' הם להעיד ועימש"ל בפ'... אמנם עדים הבאים להעיד על אשת איש שזינתה לחייבה מיתה