משכן העדות קג

ותי' דעדיפי מיני' קאמרינן דאפי' אחד בניסן בשמיטה דל"ש אינשי דמוזפי דל"ל שמא איחרוהו וכתבוהו דלא מרע לשטרא ופי' רש"י בד"ה ל"ש דל"ל אחרוהו וכתבוהו דלא מרע לשטרא שהכל מרננים עליו לומר מזויף היא עכ"ל. ולפ"ז אם נימא דבדין מרומה בעי' דו"ח כמו מה"ת ומעכבין בדיעבד יהי' קשה הא גם בשטר שזמנו באחד בשמיטה היא ג"כ דין מרומה. כיון דל"ש לאוזפי באחד בניסן. וכ"ש שלא להאחר על אחד בניסן דמרע לשטרא. וגם בזה נראה דהיא רמאות בפקח כמו כל דין מרומה דהיכא דהיא דבר דלא שכיח חשיב דין מרומה. וא"כ גם בזה נימא דהיא דין מרומה ויפסול השטר. מזה נראה דדין מרומה אינו מעכב בדיעבד. וכן בזה אם דהיא מדין מרומה מ"מ הוא דיעבד כיון דאין העדים לפנינו לבדוק אותם כשר השטר. והא דתי' הגמ' כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה לפמ"ש קשה באיזה ענין הוצרך ר"פ לומר כאן בדין שאינו מרומה ת"ל דבזה חשיב דיעבד. ואפי' אם היא דין מרומה כשר. ועוד דהא באמת בברייתא דאחד בשמיטה היא באמת דין מרומה י"ל דהא באמת קו' הגמ' היא גם על המתני' דמאוחרים כשירים אמאי מאוחרים כשירים רק דעדיפי מיני' פריך אבל קו' הגמ' היא גם ממתני'. ובזה הוא לכתחילה אמאי תקנו מאוחרין כשירים לא יהי' כשירים למען יהי' שטר עדות שאתה יכול להזימה. וע"ז תי' הגמ' כיון דהיא דין שאינו מרומה. ולזה אף לכתחילה לא בעינן דו"ח. ומשו"ה תיקנו דמאוחרין כשירים וכיון דתקנו דמאוחרים כשירים ממילא ל"ק מברייתא דאחד בשמיטה אם גם דזה היא דין מרומה. מ"מ בזה חשיב דיעבד כיון דאין העדים לפנינו. ומרוח השמעתא לשיטת הריב"ש. ועדיין צ"ע אם נימא דהך דאחד בשמיטה היא דין מרומה. עדיין קו' הגמ' במ"ע לפי' רש"י בקו' הגמ' כיון דבעינן דו"ח היכא מתרצין להו בשמא. וא"כ אם נימא דהך דאחד בשמיטה היא דין מרומה, קשה דמ"מ כיון דבעינן בזה לכתחילה דו"ח כיון דל"ש שיוזפו באחד בשמיטה. ממילא היכא דהם ניזומים אמאי מתרצינן להו בשמא אחרנוהו דהא מאוחר ל"ש יותר דלא מרע לשטרא. ויהי' מוכח מזה באמת דמה דהיא ל"ש אינו בגדר דין מרומה. ועי' מ"ש לענין קידושין אם מכחשת אותם ה"ל ג"כ דין מרומה. והטעם דבקידושין ל"ש באם היא מקודשת שתהי' מכחשת אח"כ. וכזה כתבו באם העדי' מעידים שקבלו קידושין שלה מדעת אבי' חשיב ג"כ דין מרומה. ומזה משמע דדבר דל"ש אינו בגדר דין מרומה:

והנה המ"ל והאחרונים החליטו דתרי ותרי חשיב דין מרומה דהיינו באם שני עדים באים להכחיש העדים הראשונים הו"ל דין מרומה ובעי' דו"ח ובזה אמרתי בפי' דברי התוס' ריש סנהדרין ד' ג' ע"א ד"ה שנאמר משפט אחד יהי' לכם דז"ל וא"ת ת"ל דעיקר דו"ח בעדים זוממין בד"מ ובדנ"פ וי"ל דמ"מ לא הוה מצרכינן דו"ח בשאר ד"מ אלא בעדים זוממין אי לאו דכתיב משפט אחד עיי"ש ונתקשה הנוב"י מאיזה טעם לא נגמר מע"ז. וכתב הטעם משום דע"ז היא קנס ולזה לא נוכל לגמור ד"מ מיני'. ומזה המציא דבדיני קנסות לא צריכים ללמוד באמת דבעינן דו"ח ממשפט אחד רק דזה גמרי' מעדים זוממין עיי"ש ולענ"ד דבריו צ"ע. דהא הגמ' פריך בר"פ אחד ד"מ המתני' דאד"מ צריכים דו"ח ממשפט אחד. ותי' הגמ' בחד תי' דמתני' איירי בדיני קנסות. דבזה העמידו על דין תורה וכיון דאיירי בדיני קנסות לדברי הנוב"י קשה למאי הוצרך המתני' להא דמשפט אחד יהי' לכם. ת"ל הא בלא זה בעינן בדיני קנסות דו"ח משום דגמרי' את זה מעדים זוממין. ולענ"ד י"ל דמשו"ה לא הוה גמרי' מעדים זוממין כיון דעדים זוממין הוא חידוש דהא תרי ותרי נינהו ולזה הוה אמרי' דהא דהזוממין בעי' דו"ח היא משום דהיא דין מרומה כיון דאיכא שני עידי קמאי המכחישין אותם. משא"כ בשאר עדות ה"א דלא בעינן דו"ח. ואם דגם בזה קשה דהא לתי' אחד המתני' איירי בדין מרומה ולאיזה ענין הוצרך להא דמשפט אחד. ת"ל דדין מרומה גמרי' מעדים זוממין. י"ל דגם דין מרומה לא נוכל לגמור מע"ז משום דבעדים זוממין היא צירוף שניהם דהוא קנס והוא דין מרומה. ולא נוכל ללמוד רק היכא דאיכא תרווייהו דיני קנסות ודין מרומה [ויש להסביר הענין יותר. דהא באמת עדים זוממין הוא חידוש דהא תרי ותרי נינהו מאי חזית כמבואר בסוגי' דב"ק ולזה אם לא הוה כתב רחמנא דין דדו"ח רק בעדים זוממין לא הוה מצינו ללמוד כלל מעדים זוממין דהוה אמרי' היא הנותנת דמהא דעידי זוממין נלמוד דבשאר עדות ל"ב דו"ח. והיא דאם נימא דבכל עדות בעי' דו"ח קשה אמאי הימנא רחמנא לעדים זוממין יותר מהראשונים משא"כ אי אמרי' דבשאר עדות לא בעי' דו"ח י"ל דזה היא הטעם דהאחרונים נאמנים יותר מהראשונים כיון דבעדות הראשונים לא דקדקו הב"ד לבדוק אותם יפה בדו"ח. אבל בהאחרונים דדקדקו הב"ד לבדוק אותם הרבה בדו"ח. ולזה האחרוני' נאמנים יותר מהראשונים. דלאחר שבדקו הב"ד אותם בדו"ח נראה יותר שהאמת עמהם מאותן העדות שלא בדקו אותם בדו"ח ואי דנבדוק הקמאי עכשיו בדו"ח. זה לא יתכן כיון דכבר נגמר עדותן. ולזה אי לא הוה כתב רחמנא דבכל עדות בעינן דו"ח ה"א דמהא דעדים זוממין דגילה התורה גבייהו דבדקינן אותם בדו"ח. דמזה מוכח דבכל עדות לא בעינן דו"ח. למען לא יהי' חידוש. והא דאמרי' בגמ' דע"ז היא חידוש היא רק לפי האמת דגלי לן הכתוב דבכל עדות בדקינן בדו"ח. ויש להאריך עוד בזה. דא"כ עדות הזוממין היא עדות שאתה יכול להזימה דהא אם יבואו עדים אחרים להזים אותם לא יהי' נאמנים יותר מהם כיון דבדקו גם אותם בדו"ח. ממילא תו לא הוה האחרונים נאמנים יותר מקמאי וי"ל דהא באמת לרבא ל"ב בעדים זוממין עדות שאתה יכול להזימה כנ"ל בפ'...]:

ולפ"ז דתרי ותרי ה"ל דין מרומה יש להביא ראי' לשיטת הריב"ש מהא דאמרי' בכתובות שנים החתומים על השטר ובאו שנים ואמרו אנוסים היו קטנים פסולי עדות אם כתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים. ופריך הגמ' ומגבינן בי' כבשטרא מעלי' והא תרי ותרי נינהו. ומסיק הגמ' דבאמת תרי ותרי נינהו ולא מקרע קרעינן לי' ולא מיגבי מגבינן בי' רק היא ספיקא דתרי ותרי ומהני תפיסה עיי"ש. ובאם נימא דבדין מרומה מעכב הדו"ח אף בדיעבד. יהי' קשה כיון דעכשיו דבאו העדים ואמרו אנוסים הי' כיון דנעשה עדות הראשונים דין מרומה ובעי' דו"ח ממילא דלא נוכל לדין ע"פ עדותן בשטר כיון דעדות שבשטר היא בלא דו"ח כקו' הגמ' סנהדרין. וממילא לא יחשב עדות שבשטר שום עדות כיון דלא הוה דו"ח. וממילא אמאי לא קרעינן לי' לשטרא ולא יהי' מהני תפיסה ויהי' גרע מתרי ותרי דהעדות שבשטר ל"ח עדות כלל. מזה הוכח כהריב"ש דהיכא דאי אפשר לבודקם בדו"ח לא נתבטל העדות. וכמו כן יש להביא ראי' מהא דאמרי' בסוגי' דתרי ותרי דתי' הגמ' בשנשאת לאחד מעידי' וגם לרמב"י דס"ל בבאו עדים ואח"כ נשאת תצא רק בנשאת ואח"כ באו עדים לא תצא צריכים ג"כ לבוא לתי' הגמ' בשנשאת לאחד מעידי'. ובזה יהי' קשה כיון דבשעה שבאו והעידו על הגירושין מסתמא לא בדקו הב"ד אותם בדו"ח כמבואר דהדיין אין להחמיר ולבדוק בדו"ח היכא דלא בעינן דו"ח וממילא דאח"כ כשבאו העדים ואמרו לא מת דנעשה דין מרומה וצריכים לבדוק את העידי קמאי בדו"ח. וכיון דנשאת לאחד מעדים ה"ל בע"ד ואין שם עד עליו והאיך נבדוק אותו עכשיו בדו"ח הא עכשיו הוא פסול לעדות זה מזה ראי' ג"כ דהדו"ח אינו מעכב בדיעבד וי"ל בזה כמ"ש הרשב"א הובא בש"מ דאיירי דהי' ג' עדים מקו' התוס' הרגנוהו לא ישא את אשתו. וכיון דאיכא עוד שני עדים נוכל לבדוק אותם] והי' מקום לומר אם גם דבדין מרומה בעינן דו"ח מ"מ עיקר העדות נגמר משעה שהעידו רק כיון דנעשה דין מרומה צריכים לבדוק אותם בדו"ח למען נעמוד על המחקר אם דבריהם שהעידו קודם באמת נאמנים. ובאם מכחישין זה את זה בדו"ח ידעינן דהי' עדות שקר ובאם כוונו דבריהם בדו"ח ידעינן דמה שהעידו מקודם הי' באמת. וכיון דעיקר העדות היא מה שהעידו מיד. ממילא אף אם עכשיו נעשה בעל דבר והוא פסול לעדות דעל עצמו הי' מעיד. מ"מ כיון דעיקר העדות הי' קודם שנעשה נוגע ופסול. רק דהדו"ח דעכשיו היא למען נעמוד על הבירר אם באמת העידו וזה אף אם נעשה עכשיו נוגע. מ"מ נוכל לבדוק