משכן העדות קא

מחמת נפשות במיגו דפרוע כקו' התוס' בד"ה אין ואי דהוה מיגו במקום עדים או משום כיון שהגיד דמ"מ יהי' עכ"פ דין מרומה וניבעי' דו"ח. וממילא דיכולין לחזור. אע"כ דמשום מיגו להכחיש דברי העדים ל"ח דין מרומה. אבל זה י"ל דהיכא דנאמנים בתורת עדות דה"ל לגמרי כמו הכחשת תרי ותרי לדבריהם הראשונים בזה ה"ל דין מרומה ויכולין לחזור מעדותן לגמרי כיון דבעי' דו"ח:

ואדבר עוד מעט בסוגי' דכתובות דאם גם דבארתי דמזה מוכח דבמיגו לא נעשה דין מרומה יש מקום לומר דהיא דוקא היכא דהעדים אומרים דבר נגד דבריהם הראשונים בזה משום המיגו לא נעשה דין מרומה. משא"כ היכא דהבע"ד אית לי' מיגו להכחיש העדים כגון אם עדים מעידים דלוה בפניהם והלוה טוען לא לויתי דאינו נאמן להכחיש העדים ואף דאית לו מיגו דפרע. מ"מ אפשר לומר דבשביל זה נעשה דין מרומה ובודקים העדים בדו"ח. ואמינא טעם בדבר לחלק בין זה לזה והיא דהתוס' בסוגי' בד"ה הרי אלו נאמנים מקשי וז"ל וא"ת ולמה נאמנים והא מיגו במקום עדים היא. דאנן סהדי דלא הי' אנוסי' ולא פסולי עדות דהא לקמן אמרי' תרי ותרי נינהו. ועי' במרש"א דפי' בדברי התוס' דכוונתם אינו דלא יהי' נאמנים כלל. כיון דברישא לא אמרי' כיון שהגיד ממילא הם נאמנים כמו עדים אחרים. רק דקו' התוס' דמשמע דנאמנים לגמרי אף לפסול את השטר וע"ז תמהו דלא יהי' רק הכחשת תרי ותרי עיי"ש. ולפמ"ש יהי' מיושב קו' התוס' דכיון דמ"מ יהי' הכחשת תרי ותרי ממילא יהי' דין מרומה ובעי' דו"ח ויכולין לחזור מעדותן ונפסל השטר:

אמנם נ"ל דזה אינו דהא בלא"ה יש לישב קו' התוס' דהא ברש"י בד"ה הרי אלו נאמנים כתב דהיא משום דהפה שאסר היא הפה שהתיר. ומשמע דנאמנים במיגו דלא הי' מקיימין את השטר. והקשו האחרונים ת"ל דבל"ז כיון דהם אמרו אנוסים היינו תוכ"ד. וא"כ ממנ"פ לא חשיב זה קיום במה דאמרו כתב ידם היא. דאם היא אמת דאנוסים הי' הוא שטר פסול. ובאם היא שקר דלא הוה אנוסים ממילא נעשו העדים פסולים. כיון דהם העידו בשקר דאמרו דהי' אנוסים וזה היא שקר. וכיון דהם נעשו פסולי עדות אינם נאמנים על הקיום. וכתבו די"ל דהיא שקר דאינם נאמנים במה דאמרו אנוסים. ואפ"ה לא נפסלו לעדות דכיון דאינם נאמנים ה"ל כמעידים בדבר דאינו לעדות. דליכא תועלת כלל בזה ולא נפסלו בשביל כך. דזה אינו בכלל עדות שקר ולא נפסלו משו"ה לעדות. ולפ"ז בקו' התוס' לפמ"ש המרש"א דתרי ותרי הוה דכיון דלא אמרי' בזה כיון שהגיד נאמנים הם כמו עדים אחרים ולפ"ז ממילא איכא תועלת בדבר במה דאמרו אנוסים היינו. כיון דעי"ז נעשה תרי ותרי ולא יכול לגבות בשטר וכיון דאיכא תועלת בעדותן במה דאמרו אנוסים היינו נעשה השטר פסול לגמרי כמו שטר שאינו מקויים משום הממנ"פ דאם באמת הי' אנוסים בודאי הוא שטר פסול. ובאם הוא שקר נעשו העדים פסולין כיון דמעידים שקר בזה דאמרו אנוסים היינו שעי"ז לא יגבה בשטר. וכיון דהם פסולים ממילא לא נוכל לקיים השטר על ידיהם. וממנ"פ הוה שטר שאינו מקויים וקרעינן לי' כמ"ש המפרשים. ולק"מ קו' התוס'. ולזה נ"ל דקו' התוס' היא להיפך. דהא באמת הם אומרים כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו והא דנאמנים לומר אנוסים היינו היא רק משום מיגו דהפה שאסר היא הפה שהתיר ולאו מטעם דכיון דהיא תוכ"ד מעדותן יכולין לחזור דהא באמת אינם חוזרים ממה דאמרו כתב ידם היא כמ"ש בש"מ עיי"ש. והא דלא חשיב קיום במה דאמרו כתב ידם היא. היינו כיון דאמרו אנוסים היינו דע"ז נאמנים במיגו. משא"כ אם לא הי' נאמנים במיגו. ממילא אזי יהי' השטר שטר מקויים כיון דבמה דאמרו כתב ידם היא נתקיים השטר וכיון דיהי' שטר מקויים אז ממילא יהי' הדין דלא יהיה נאמנים בתורת עדות. משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. דכיון דהיא שטר מקויים אמרי' כיון שהגיד, ואי כיון דהשטר נעשה מקויים תוכ"ד מעדותן ובתוכ"ד יכולין לחזור ע"ז פלפלתי דבקו' התוס' ס"ל דלאחר שנתקיים השטר ה"ל כאלו נחקרה, עדותן מכבר בשעת חתימה ומשו"ה אמרי' כיון שהגיד. ובזה ניחא ג"כ מה דתמהו המפרשים אמאי לא מקשים תוס' קושייתם על הברייתא דלקמן אמאי בסיפא אם הי' כת"י יוצא ממקום אחר נאמנים להיות נעשה עכ"פ תרי ותרי וברישא אינם נאמנים אף לענין תרי ותרי עי"ש בפ"י ובהפלאה. די"ל משום דבברייתא מעידים כן עדים אחרים ול"ש בזה כיון שהגיד אז ברישא הם נאמנים והיא שטר שאינו מקויים מכח ממנ"פ דאם זה היא שקר דהי' אנוסים נעשים הם פסולי עדות כיון דהעידו שקר במה דאמרו אנוסים הי' וזה היא בתורת עדות כיון דעי"ז לא יגבה בהשטר משום דה"ל תרי ותרי. וממילא דאינם נאמנים על הקיום וכיון דקו' התוס' אינו דיהי' תרי ותרי רק דלא יהי' נאמנים לגמרי ממילא נסתר מ"ש דיהי' דין מרומה דהא ע"פ מיגו לא נעשה דין מרומה רק די"ל הא דלא נעשה דין מרומה ע"פ המיגו די"ל להפך כיון דהמגו לא מהני מחמת מיגו במקום עדים ולזה י"ל במה דחזרו העדים לומר שלא כדבריהם הראשונים בזה לא דייקו. ואומרים כן כיון דידעו דלא יהי' תועלת בזה. ול"ש מיגו דאמרי' להפך דבאמת לא רוצים לפסול את השטר. והיא אצלם רק דברים של מה בכך. משא"כ היכא דהבע"ד אית לי' מיגו לפסול את העדים י"ל דנעשה ע"י המיגו דין מרומה וצ"ע לעת הפנאי:

אולם אם גם דכל זה היא נכון בסברא מ"מ יש לדון לדחות כל הנ"ל. לפי מה דבארתי בפ'... דלאחר דעקרו חז"ל הדו"ח מד"מ ומעידי נשים לא אמרי' דהא דנאמנים עדים בד"מ ובעדות נשים היא רק מדרבנן משום הפקר ב"ד הפקר. רק די"ל דהיא מדאו' דדוקא מדין דאו' דבעינן דו"ח למען נעמיד על אמיתת הדבר אם אינם עידי שקרים. ואז כיון דהעדים יודעין דלא נדון ע"פ עדותן בלא דו"ח. ממילא עיקר עדותן הוא בגמר הדו"ח. וקודם הדו"ח אומרים בדדמי כיון דיכולין עוד לחזור. ולזה לא נעשה עול אם לא נדון בעדות שהי' בלא דו"ח. כיון דקודם דו"ח לא הי' אומרים כן בתורת עדות. אבל עכשיו דעקרו חז"ל הדו"ח. ממילא העדים אומרים מיד עדותן בתורת עדות כיון דידעו דלא יחקרו הב"ד אותם בדו"ח ולזה נגמר עדותן מיד אף בלא דו"ח ולזה אינו יכולין לחזור ולהעיד. ולפ"ז י"ל דהא דבדין מרומה יכולין לחזור ולהעיד קודם הדו"ח היא דוקא היכא דהי' נודע לנו מיד בשעת הגדת עדותן בב"ד שהיא דין מרומה בזה אמרי' דיכולין לחזור דכיון דבדין מרומה הניחו דבריהם על דין תורה ובעי' דו"ח. וממילא יודעין העדים דאין עדותן נגמר בלא דו"ח. וממילא לא חשיב אצלם עדות עד גמר הדו"ח. וקודם הדו"ח יכולין לומר בדדמי וכדומה כיון דלא נגמר העדות עד לאחר הדו"ח. ולזה יכולין להיות חוזר ומגיד ואין בזה משום כיון שהגיד כיון דקודם הדו"ח לא העידו כן בתורת עדות ולפ"ז הא תינח היכא דנודע מיד בשעת הגדת העדים דהיא דין מרומה בזה י"ל כמ"ש כיון דבעינן דו"ח לא נגמר העדות עד לאחר הדו"ח משא"כ אם בשעה שהעידו לא הי' נודע לנו שהיא דין מרומה. רק אח"כ כשבאו עדים להכחישם נתודע לנו ע"פ העדים שהוא דין מרומה י"ל דבזה ל"צ אח"כ דו"ח כלל. כיון דבשעה שהעידו לא הי' יודעי' הב"ד והעדים דהיא דין מרומה ממילא הי' אומרים דבריהם בתורת עדות אף בלא דו"ח. והב"ד הי' דנין ע"פ עדותן אף שהי' בלא דו"ח. ולכן חשיב עדות גמור אף שהי' אז בלא דו"ח. ולזה גם אם נעשה אח"כ דין מרומה לא בעינן דו"ח כלל כיון דכבר נגמר העדות וזה מהני מה"ת ג"כ כמ"ש. ואף אם נימא דמ"מ בעינן דו"ח לעמוד על אמיתית הענין מ"מ לא יכולין לחזור בו כיון דהי' אומרים מתחילה בתורת עדות והב"ד הי' דנין ע"פ עדותן אמרי' בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וגם בזה משוו נפשייהו רשעים. ועי' באו"ת ר"ס ל' מ"ש לישב קו' המרש"א ב"ב. דנראה מדבריו ג"כ דהיכא דנעשה אח"כ דין מרומה לא בעינן דו"ח. ובפשיטות אין הבנה לדבריו אבל לפמ"ש הדבר נכון. ולפ"ז יהי' מיושבים כל הקו' הנ"ל שהקשיתי על שיטת הסוברים דדו"ח בדין מרומה הוא ממש כדנ"פ ומעכבין בדיעבד. מהא דמהני שטר בתרי ותרי עכ"פ לענין תפיסה. ומהא דנשאת לאחד מעידי'. משום דשם כיון דלא נודע לנו בשעת קבלת העדות שהוא