משיב דבר חלק ד שא

וראיתי בשו"ת ח"ס שם (סימן ע"ג) הביא דברי הרמב"ם אלו וכתב שלמד הא דנשתנה מעובדא, קמא דתנן התם מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני ב"פ ממ"פ מת והלכו ולא מצאו שם אדם והלכו והשיאו א"א, ואין לך שינוי גדול ממה שלא נמצא אדם כלל ולא חששו לא לשד ולא לצורה ומכש"כ היכי שנשתנה הצורה ויישב עפי"ז שינוי לשון המשנה ברישא ממ"פ ובסיפא לא תנן ממ"פ, והרמב"ם העתיק ממ"פ והיינו כמש"כ מהרי"ק משום שנשתנה, ובזה יישב מה שלא הביא הרמב"ם עובדא קמא היינו משום שסמך על ששינה ספור עובדא שניה, זהו תורף דבריו ז"ל, הנראה שהבין פי' עובדא קמא ג"כ שאותו המעיד אמר על עצמו שהולך למות, וא"כ כשלא נמצא אדם שם נראה ששקר העיד ומכ"מ תולין באיזה סיבה, וה"ז כהא שנשתנה הצורה ועדיף מינה, ובמח"כ כ"ז דבריו מתמיהים, דאפילו לפי דבריו ז"ל אין ללמוד נשתנה הצורה שיש לחוש שאינו הוא הידוע, אבל הרי לא שקר העיד שהרי מוטל מת, אלא אולי הוא אחר בזה השם כמ"ש מהרי"ק, משא"כ ברישא החשש היה ששקר העיד, ובאמת עיקר פי' עובדא קמא אינו כן אלא שאחד העיד על אדם אחר ששמו וש"א כך שמת ואנשי העיר הלכו לראות מי המעיד, ולא מצאו אדם שם משום שנחפז לדרכו והלך לו, וקמ"ל שאין חוששין לשד ולצורה וכאשר יבואר, ואינו ענין לעובדא דצלמון, וגם אין דרכו של הרמב"ם לשנות צורת ההלכה ממקורה ולהחליף הענין כידוע, אלא הא שכתב הרמב"ם ונשתנה עיקר פי' המשנה כך הוא כמ"ש, והא דמשונה לשון המשנה רישא מדסיפא בהא דממקום פלוני וגם שכתוב ברמב"ם וטור ממ"פ יבואר לפנינו אי"ה באורך, והא שלא הביא עובדא קמא ועיקר הדין דמשיאין עפ"י בת קול כבר תמה הה"מ, ואזלי בה נימושי, והנראה לי שדחה אותה מהלכה וברוך טעמו ונימוקו עמו. דהנה דעת הרמב"ם בפי"ג הי"א דעו"ג מסל"ת לא מיקרי אלא בספור דברים וכדעת הר"ן והריב"ש חולק ע"ז כמבואר הכל (בסימן י"ז סי"ד), והוכיח הריב"ש ממה שהקשה, הגמ' על משנה זו דבת קול דילמא שד הוי ודילמא צרה הוי, ואמאי לא מקשי ודילמא עו"ג הוי אלא משום דהוי מסל"ת, והוכיח מזה בשו"ת ש"א והביא הב"ש ס"ד מדמקשה הש"ס ודילמא צרה הוי ש"מ דחמש נשים אין נאמנין אפילו במסל"ת, והקשו ע"ז א"כ מאי רמי הש"ס שם דר"ע אדר"ע בדין אין משיאין עפ"י נשים מדתניא שאמר ר"ע ומה נשים שא"ח א"נ לומר מת בעלה כו' ש"מ דאשה בעלמא מהימנא ומאי קושיא דילמא במסל"ת מיירי שאין חמש נשים נאמנות ואשה בעלמא לא גרע מעו"ג, וליישב גם דעת הרמב"ם גם דעת הריב"ש נראה שתלוי בשני פירושי רש"י ז"ל במשנה דאמרו לו לכשתהא כפונדקית נאמנת ופי' בל"א שהיא מסל"ת, ובס"א פי' דעל הסימנים סמכו, ולכאורה תמוה זה הפי' שהרי בגמ' מבואר דמסל"ת הוי אלא דעת ס"א דלר"ע שאמר אין משיאין עפ"י נשים וכדומה, מכש"כ שאין משיאין עפ"י עו"ג מסל"ת דלא עדיף מאשה כשרה, ואמרו לו ממעשה דפונדקית שהשיאו עפ"י מסל"ת, ולא תהא כהנת כפונדקית, ואפילו אינה מסל"ת שהרי אינה שקרנית אלא שהתורה פסלה לעדות, והשיב לכשתהא כפונדקית שהוציאה מקלו ותרמילו וס"ת שהי' בידה ופי' היו בצרוף סימנים אלו שאע"פ שאין סימנים אלו כדאי להשיאן בזה לחוד מכ"מ מהני לצרוף עדות גרוע, וכיב"ז כתב הרמב"ן בפי' הסוגיא (דקט"ו) בהא דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנין, ופי' הרמב"ן במלחמות אליבא דהרי"ף בסימני אבידה ר"ל שנתנו לנו הנשים סימנים שידענו בזה שדבריהם מכוונים ואמתים, וע"כ לא היו סימנים מובהקים, דבמובהקים פשיטא, אלא בסימני אבידה וסמכינן עלייהו בצירוף עדותן, ולשון הגמ' לא עלייהו קסמכינן אלא אסימנים, היינו כלשון הגמרא שם (דכ"ה) והא מת דלאו עלייהו סמכינן דאמ' אשה דייקא ומינסבא דפי' עיקר הסמיכות מכ"מ הוא על העדות אלא דמצרפין סברא דאשה דייקא, ה"נ סמכינן בעדות בצרוף סימנים, וכן תשובת ר"ע דעדות פסולים לא מהני אלא בצירוף סימנים ומכש"כ עדות עו"ג מסל"ת לא מהני אלא בצרוף סימנים, ות"ק ס"ל דמסל"ת לחוד הוי וממילא משיאין ע"פ אשה גם בלא מסל"ת אבל עו"ג שאינו מסל"ת לכ"ע א"נ, וזהו פי' הריב"ש ומש"ה הקשה שפיר על עובדא דבת קול דילמא עו"ג הוי, ואינו מסל"ת לכ"ע א"נ ושפיר הוכיח דזה מיקרי מסל"ת, וצרה א"נ אפילו במסל"ת, ומכ"מ שפיר רמי דר"ע אדר"ע כמש"כ דלר"ע דמשנתנו שאין משיאין ע"י נשים לא מהני מסל"ת ג"כ, אבל הרמב"ם מפרש כפי' א' דרש"י דר"ע השיב שהפונדקית היתה מסל"ת ומה דמסיים ר"ע שהוציאה מקלו כו' היינו משום דזהו מיקרי ספור דברים, ובל"ז לא הוי מסל"ת, ות"ק דאמרו ליה שהביאו ראיה מהפונדקית ס"ל דעו"ג נאמן אפילו אינו מסל"ת ולא כר"י בן בבא, והשתא דר"ע מודה דמסל"ת לחוד נאמנים, ע"כ צ"ל הא דרמי ר"ע אדר"ע, משום דפשיטא להש"ס דבמסל"ת גם חמש נשים נאמנות, ובאמת נראה הכי דעת הרי"ף ורמב"ם שכתב דמומר להכעיס נאמן במסל"ת, ולא גרעי חמש נשים ממומר להכעיס וא"כ הא דמקשה ודילמא צרה הוי פי' והרי אין זה מסל"ת, והדרא קושיית הריב"ש ונימא דילמא עו"ג הוי, וצ"ל דזה לא קשה משום די"ל דס"ל דעו"ג נאמן אפילו שלא מסל"ת כתנא דאמרו לו, ועדיף עו"ג ממומר להכעיס וחמש נשים דמכווני להכשיל יותר מעו"ג, ומעתה אנן דקיי"ל דעו"ג אינו נאמן שלא במסל"ת, נדחה משנה זו מהלכה, דהא דתדר"י דבמקום סכנה כותבין אפילו במקום שאין מכירין לא מהני אלא מחשש צרה וכמבואר ברי"ף שהביא הקושיא ודילמא שד הוא כו' ולא חיישינן דילמא צרה הוא כתדר"י כו', מבואר הא אי יש מקום לחוש לשארי דברים חוששין, וכמו בשטר דבעינן שיהא נודע שהוא כתב ישראל, ומש"ה לא הביאה הרמב"ם, משא"כ בעובדא שניה ראו בהמת שהוא ישראל אלא שלא הכירוהו בידוע להם, ומכ"מ דין דבת קול אפשר אם ניכר שהוא לשון ישראל וכדומה וכמו שכתב בה' כ"ח ובשו"ע (סי"ז סי"ד), מיהו דין המשנה כאשר הביא המעשה אינה הלכה, נחזור לענין שבית אב של הלכה זו הוא מפסק הרמב"ם ושו"ע ומגוף המשנה דצלמון

אלא שעדיין יש לחקור ולהטיל ספיקות באותה הוכחה, דהנה קשה לי הא דאסתפק רב הונא בגיטין (דכ"ג) אי חיישינן לשני שוירי, וגם להמסקנא דעת הרמב"ן וסיעתו ז"ל דלאביי ביבמות (דקט"ו) דחייש לתרי יצחק ה"נ חייש לשני נהרדעא, א"כ האיך יפרנסו המשנה ביבמות הנ"ל באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני ב"פ ממ"פ מת והשיאו את אשתו, ונהי דנימא דלר' זירא ואביי בדקו באותו מקום ולא מצאו בשם זה שהלך משם, אבל אכתי ניחוש לעיר אחרת בזה השם, ולכ"ע מעיקר דין הש"ס אין נ"מ בין גט לעגונא דמיתה, שהרי אביי למד במיתה מגט, ואין לומר דהוי במקום שאין שיירות מצויות, חדא דאכתי לפשוט רבה לר"ה ממשנה דיבמות דעדיפא, שהרי משנה דמעשה ב"ד יחזור אפשר לאוקמא בכמה אופנים כישובא דר' ירמיה ור"א, ותו שהרי התוס' ב"מ (די"ח ע"ב) כתבו דהא דיצחק ר"ג אין נ"מ בין שכיחי שיירות דלעולם יש להסתפק ביצחק מעיר אחרת כמו מעיר הזאת, פי' בשלמא אי ידוע שמזו העיר הידוע הלך א' לכאן, יש מקום לומר דכיון שאין שיירות מצויות אין לחוש שמא הלך עוד א' ממקום שאין ידוע לנו, אבל כ"ז שאין ידוע מי הוא ההולך לכאן ומת, א"כ לעולם יש לחוש שמא לא מאותו העיר הידוע לנו הלך לכאן

הן אמת דביבמות (דקט"ו ע"ב) לא כתבו התוס' כן וצ"ל דמקורטבא הידוע היו שיירות מצויות לאספמיא ומשארי מקומות שאינם ידועים לא היו שיירות מצויות, וה"נ יש לומר במשנתנו כן דאותו מקום פלוני היה סמוך ושיירות מצויות לכאן, ולא מקומות רחוקים אבל לפי' התוס' דב"מ קשה, וצ"ל דלא עלה עה"ד לחוש לשני שוירי אלא בנפל, וכמ"ש התוס' ב"מ שם סד"ה חיישינן ולא משום דאיתרע שטרא כהא דשם (די"ב) דהני שטרא ריעי וחיישינן למזויף וכדומה, דהא לא שייך בגט שנמצא דודאי כשר הוא לפי סוגיא דש"ס דילן [לאפוקי מדעת הירושלמי כאשר יבואר להלן] אלא שחוששין שלא שלו הוא, וע"כ החשש משום דנפל ונמצא שלא במקומו הראוי לו מש"ה יש לחוש אף למקום הרחוק וכיב"ז כתבו התוס' ע"ז (ד"ל) ד"ה פי תאנה ע"ש, והיא היא סברת רבא חולין (ד"ט) דחוששין גם באיסורי שמא במקום נקב נקב, דכיון שנולד ריעותא יש לחוש לכ"ד אלא שלא קיי"ל הכי והדברים עתיקים, ובחיבורי הע"ש (סימן ס"ח) פירשתי לדעת השאלתות ורמב"ם בהא דרב בשר שנתעלם מה"ע אסור, ופסק הרמב"ם אפילו נמצא ביד עו"ג אסור