משיב דבר חלק ד רצט

מהדרינן אבידתא, וסתמא משמע אפילו לצורבא מרבנן, והשתא דשמענא כו' דאלת"ה האיך סומא מותר באשתו, ולא קאמר כל אדם האיך מותרין אף ביום, וכי בסימנין אלא בהכרת פנים וזהו ט"ע, אבל זהו ט"ע דשבעתן העין, אבל קול דמי ללא שבעתן העין ומכ"מ מעליא מסימנים, והא דלא מהדרינן באבידתא ובגט משום דאמרינן בדדמי אפילו בת"ח, אבל בע"ה אפילו שבעתן העין אינו נאמן באבדה משום דמשקר, והדברים מאירים בעז"ה

והשתא ניזיל להא דרבב"ח, ולשיטת הרמב"ם ז"ל א"א לפרש אי משום ט"ע לחוד, שהרי לא שבעתן העין, אלא אי משום צירוף ט"ע, ודוקא לת"ח, דלע"ה בעינן דוקא מצא הוא עצמו, ולפירש"י ה"פ אי משום ט"ע לחוד וכמסקנת הסוגיא דחולין הנ"ל, או בצירוף ט"ע וכהס"ד דאיסורא לא מהדרינן בט"ע לחוד, אבל בצירוף סימן כ"ש ודאי מהדרינן ומהני ט"ע ומשנתנו הוא אם מכירו כשר, אבל דוקא לת"ח אבל לע"ה לא מהני, אפי' בהצטרפות כיון דלא מצא הוא עצמו ואיכא הפסד ממון וחיישינן שמדמה

מיהו לפי' התוס' ורשב"א ור"ן, הרי פשיטא דבט"ע מהדרינן לת"ח, וכמו לע"ה במצא הוא עצמו הכי לת"ח במצאו אחריו וכמו באבידה, ולא נסתפק בזה רבב"ח כלל, אלא אי משום סימנא, ואפילו לא הוינא צ"מ, או משום ט"ע ודוקא לצ"מ

נחזור לענין דמשיטת רש"י ורמב"ם וא"ז ראיה דאע"ג דלא מהדרינן בט"ע לחוד, מכ"מ בצירוף סימן מהדרינן, ה"נ בתרי סימני מהדרינן, וידעתי כי יכול המתעקש לומר דלא דמי תרי סימני שא"מ, לסימן וטב"ע, אבל א"כ אזדא גם קושיית מהריב"ל מעיקרו, דנוכל לומר ג"כ להיפך, דתרי סימני עדיפי מסימן וטב"ע, אלא צ"ל דשפיר יש לדמות להדדי, דהרי ט"ע שנראה לו תואר הדבר וצורתו כאשר אבד ממנו, והוא כסימן מובהק ובמקום שאין מחזירין בט"ע, משום בדדמי, או משום שלא שבעתן העין, אומרים אנו שאין הצורה ותואר הדבר מכוין במחשבתו כ"כ שיהא יכול להכיר שאינו דומה לשלו, ומכ"מ הרי דומה מעט מיהת לשלו, שהרי אינו נחשד למשקר במזיד, וא"כ דומה לסימן שא"מ ושפיר מדמים מהר"י ברונא ומהריב"ל הענינים להדדי, ואחריהם כתב ג"כ הגר"א ז"ל שם ס"ק פ"ו דברי מהריב"ל, ואחרי שהוכחנו שיטת הרמב"ם ורש"י וא"ז שבאמת מצטרפין, חזרה הוכחת מהר"י ברונא למקומה, ואפילו התוס' ורשב"א ור"ן שלא פירשו משנה דגיטין הכי, אינם חולקים על גוף הסברא והרי התוס' ביבמות (דקט"ו) הנ"ל כתבו הכי לצרף סימנים שא"מ לט"ע במקום בדדמי אלא ס"ל דלא נצרכנו לסימן וט"ע בגט מהני כיון שמצא הוא עצמו וט"ע דע"ה שוה לשל ת"ח ואפילו בלא שביעת העין, נמצא ראיה חזקה דשני סימנים שא"מ מצטרפין להיות סימן מובהק, ולכאורה יש להביא ראיה לפירש"י דשני סימנים א"מ לס"מ דאיתא בחולין (דף ע"ט) א"ל ר' אבא לשמעי' אי מעיילת ליה כודנייתא בריספק עיין להנך דדמי להדדי ועייל לי אלמא קסבר כו' וסימנים דאורייתא, ופרש"י הא דסמכינן אסימנין בחזרת אבדה כדאיתא בא"מ דאורייתא הוא דאי דרבנן כו', והרי שם איכא סימני אזנים וזנב, אלמא אין נ"מ בין חד לתרי

איברא גם זה אינו ראיה דבאמת פירש"י לכאורה תמוה, מאי ראיה מסימנים קבועים אלו לסימני אבדה, וכמו שא"א ללמוד מהא דאיתא שם בד' ס"ד דסימני ביצים דרבנן על סימני דעלמא ה"נ א"א ללמוד להיפך, ובאמת הרשב"א בתה"ב בית ב' ש"ד והר"ן ז"ל פירשו קסבר סימנין אלו מובהקין דאורייתא, וצ"ל דקשה לרש"י דאי קמ"ל על סימנים אלו, פשיטא, ולמאי יהבי רבנן סימנא, אם לא משום איסורא והיתרא, וה"נ מקשי לעיל שם גבי סימני ביצים אלא למאי הילכתא קתני לה, וישוב הש"ס לא שייך כאן, אלא צ"ל דר' אבא לא ידע מסימני שפירש אביי ור"פ, או ידע ולא פי' לבר אהורייריה, אלא א"ל עיין להנך דדמיין להדדי ואע"ג שפרש"י באזנים ובזנב, מכ"מ לאו בכללי דאביי ור"פ אלא משום דפשיט דבאלו האברים מתחלפים בצורתם ושפיר מוכיח מדסמיך על סימניו שיראה הדמיון ש"מ דסימנים דאורייתא גם באבדה, אבל אביי ור"פ דגמרי כללי, באמת לית להו הוכחה זו, ותדע כמש"כ דבה"ג ה' או"ב הביא הא דא"ל ר' אבא לשמעיה ומסיים ש"מ סימנים דאורייתא, ולא הביא הא דאביי ור"פ, ושאלתות דר"א פ' קדושים הביא הא דא"ל ר' אבא לשמעיה בזה"ל קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דדמיין להדדי ה"ד כי הא דאמר אביי כו' הרי כיון דמפרש דר' אבא כיון לדאביי ור"פ גייז הא דש"מ סימנים דאורייתא ולא גריס לה, וכיון שזכינו לכך, מיושב מה שהקשינו שפיר דלא פי' ר"א לשמעיה שידמה בתרי סימני אלא איזה דמיון, ומה שפירש"י באזנים ובזנב או או קאמר, ואח"כ ראיתי בשו"ת ח"ס אהע"ז ח"א (סי' נ"ו) שכתב דהלכה רווחת בישראל דסימנים מצטרפין לס"מ

(ו) דעת בה"ג דסימנים דאורייתא, ובאמת ס"ל דמהדרינן גט אשה בסימנים אמצעים, תדע דבה' גיטין הביא כל' הסוגיא דמצא גיטי נשים וכו' ולא, הביא הא דרב אשי, ובה' יבום וחליצה כתב בזה"ל נפל למים שאל"ס כ' לגבי אשה אחמירו בה רבנן עד דאמרי סימני פדחתו וחוטמו ושאר סימנין שלו עכ"ל הרי דסתם סימנים סגי אבל הרי"ף שהביא ג"כ בפ' או"ב הא דא"ל ר' אבא לשמעיה וש"מ סימנים דאורייתא, ולא הביא דאביי ודר"פ אלמא דמפרש כפרש"י, ולא תקשי שהביא ביבמות פרק האשה בתרא ל"ב אמר רבא דכ"ע סימנין דרבנן והכא בשומא סימן מובהק קמיפלגי כו' דלא משום סימנין דרבנן נקיט האי לישנא, אלא משום הא דפליגי בשומא, וס"ל דלפי המסקנא אע"ג דסימנין דאורייתא אין משיאין את האשה עפ"י סימנים, וזהו שיטת הרמב"ם שפסק בהלכות אבידה סימנין מה"ת, ומכ"מ פ' בה' גירושין (פ"ג) דאין מחזירין את הגט אלא עפ"י נקב בצד אות פלונית, וכבר עמד ע"ז בלח"מ, אבל היא שיטת הרי"ף ג"כ, ולא גרסי בדר"א מספקא ליה אי סימנים דאורייתא או דרבנן, והכי מוכח מלשון הרי"ף שם פ"ג דגיטין שהביא הא דר"א עד אבל, נקב בעלמא לא ותו לא מידי [ועיקר גירסא זו הוספה מבה"ג הוא כאשר מצוי בכ"מ כידוע ולטעמיה קאי דלפי המסקנא דסימנים דאורייתא לא קיי"ל כר"א, אבל הרי"ף ורמב"ם לא ס"ל הכי], וכי תימא מ"ט דמילתא והרי בגמרא דיבמות פרק האשה בתרא וב"מ (דכ"ז) מבואר להיפך דקאמר למאי נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים. איברא תליא בשני ישובי בכורות (דמ"ו ע"ב) דמקשה על הא דבעינן בעדות אשה פדחת עם החוטם, ובנחלה לא בעינן הכי, ומשני שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן כו' ואב"א יכיר לחוד והכרת פנים לחוד, הרי דלל"ק אע"ג דע"פ דין סגי בהכרת פדחת לחוד, החמירו בע"א, ה"נ לענין סימנים, אבל לל"ב אאל"כ, ובאשר הוכיחו דקיי"ל סימנים דאורייתא מדרבא (ב"מ דל"ח), ומדחולין הנ"ל, וגם קיי"ל כרב אשי בגיטין ש"מ דקיי"ל כל"ק דבכורות, ולא כשטפא דסוגיא דיבמות וב"מ הנ"ל, וכ"כ בשו"ת נודע בשערים (סימן י"ד אות ט"ו) ונ"מ לנ"ד, כלפי שכתב בשו"ת מהריב"ל שם שרצה להקל באלו גווני, משום שמצא שכתב הריטב"א בשם הרשב"א דקיי"ל סימנים דאורייתא, ופקפק ע"ז משום דזאת הסברא סברת יחיד הוא, והרי לפנינו שיטת בה"ג ורי"ף ורש"י ורמב"ם ורשב"א עמודי העולם דסימנים דאורייתא, מיהו יש לנו לבאר עוד מקור פיסקא זו, ויהיה עוד נ"מ בנ"ד לצרף סברות להיתרא בעזה"י

(ז) הנה מסקנת הגר"א שם ס"ק פ"ג דשיטת הרי"ף ורמב"ם דלא חיישינן לשאלה, ולכאורה כיון דקיי"ל סימנים דאורייתא, ויישב הש"ס בל"ק ביבמות שם דהא דלא מהדרינן בסימני כליו משום דחיישינן לשאלה, ונהי דמשני אב"א בחיורי וסומקי, ולפי מש"כ דלל"ק דבכורות דשאני בע"א כו' מתחלה לק"מ, מכ"מ מנלן דלא קיי"ל חששא דשאלה, ובהא לא מצינו דפליגי, וטעמא בעי, ולא אפונה שכבר אזלו בהאי מילתא בשו"ת גאוני בתראי ז"ל וע' בספר קהלת יעקב להגאון מליסא ז"ל, וספרן של גאונים פתוחין לפני כל מעיין, ואני באתי בדבר שנתחדש בעזרו ית"ש. דבאמת גוף סוגיא דב"מ (דכ"ח) קשה להבין, דמקשה מהא דתכריך ש"ש, ומסיק אלא א"ר סימנין דאורייתא מוהיה עמך וגו' והדר א"ר את"ל סימנין דאורייתא והוי הש"ס הא פשיטא ליה ומשני משום דאיכא למימר כדשניין, וא"כ האיך פשיט ליה, ותו קשה הא רבא גופא לא פשיט מהאי דרשה אלא משום דמקשי ליה מתכריך ש"ש, ואי לא ניחא ליה כדשניין ליפשוט ליה מהאי קרא לחוד, ולעיל (דכ"ז ע"א) דאמר רבא שה דאבדה קשיא, ומקשה דילמא אתי שה לסימנים דאיבעי לן כו' ולישני דרבא ס"ל דוהיה עמך נ"ל