משיב דבר חלק ד רצח

איתא בפרש"י שם (דקכ"ב ע"א) בד"ה לכשתהא כפונדקית בס"א כתב ועל הסימנים סמכי, והדברים עתיקים ואכ"מ וע' תוס' (ד' קט"ו) סד"ה וקאמרי סימנים כו' א"נ מהני עפ"י ט"ע, ג"כ ה"פ בצירוף ט"ע, ולשון הגמרא לאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים לאו דוקא אסימנים לחוד, וכיב"ז איתא שם (דכ"ה) והא מת דלאו עלי' קסמכינן אלא דאמרינן אשה דייקא ומנסבא, והרי ודאי מכ"מ עיקר הסמיכות על העדות, ובאמת ראיתי בבאור הגר"א ס"ק פ"ח בלקוט שהביא דברי הנימוק"י אלו והוכחה השניה, וגייז לראיה זו, כ"ז היה נראה דעת הרמב"ם ז"ל, אבל כל הראשונים והשו"ע לא ס"ל הכי, אלא סימן מובהק וזר מהני ודייקי לישנא מ"ס שומא סימן מובהק ומ"ס לאו ס"מ, משמע הא הוי' זר ומופלג לכ"ע מהני, והה"מ וכ"מ הסבו דעת הרמב"ם ז"ל ג"כ לזה, וא"כ יש להבין לשון הגמרא גיטין שם אבל נקב בעלמא לא אלא צ"ל להיפך דהש"ס קמ"ל דלא בא ר"א לדייק דוקא בצד אות פלונית אלא לאפוקי נקב לחוד בלי סיום שום מקום, והא דנקיט בצד אות פלוני, הוא לאשמועינן אפילו נקב כ"ש כמו שמחזיק בין אות לאות, והוא מצוי הרבה, ואין בו שום סימן בעצמו אלא צמצום המקום ג"כ מהני, אבל אי הוי אמר בצד תיבה פלונית ס"ד דמיירי בנקב גדול קצת שהוא בעצמו ג"כ סימן, והא דמסיים הש"ס מספקא ליה כו' מדנקט ר"א בצד אות פלונית דלמש"כ לא מוכח מידי, כיון דמיירי בנקב כ"ש, אלא מהא דמסיים ר"א דהוי ליה סימן מובהק קא דייק, ומעתה צריך לפרש הא דת"ק ס"ל יבמות (ק"כ) שומא לא הוי ס"מ היינו שאינו זר ומופלג, והיא שיטת רש"י בקידושין (דס"ג ע"ב) דסימנים בלא ידיעת שנים, חוששין לשומא, והכי קיי"ל באה"ע (סי' קס"ט סי"א). נמצא דעדות הצפורן הוי ס"מ, ועיין בשו"ת נודע בשערים (סי' י"ד אות כ') שכתב בפירוש אבל נקב בעלמא לא בא"א, ואינו נכון כ"כ, ומ"מ לענין דין גם הוא מסכים בנ"ד, ומט"א משום דסימן אמצעי לא בעי צמצום כ"כ

(ג) ועל דבר צירוף סימנים שא"מ, כבר אזלי בה נמושי רבותינו האחרונים ז"ל, בהגהת רמ"א פסק שאין מצטרפין והוא משו"ת תה"ד סי' רכ"ד, ומהר"י אבן לב שם הביא שמהר"ן איגרא הוי מתיר ושמצא הכי בספר מתת, וגם הוא ז"ל כתב שמצד שקול הדעת יש מקום להקל, אלא דלשון המשנה אפילו יש סימנים בגופו ובכליו, משמע אפילו סימנים הרבה, ולענ"ד א"א לדייק הכי, דהא למ"ד סימנים דאורייתא ע"כ א"א לפרש סימנים הרבה וכולהו בכעין ארוך וגוץ, כליו כעין חיורי וסומקי, והיינו למשל שערותיו כך מראיהן, ועיניו כך ועוד כיב"ז, ובאמת היינו סימן אמצעי, רצוני, דאע"ג דכל אחד בפ"ע אינו סימן כלל מכ"מ הזדמנות כל הני פרטים ה"ז סימן, וכדאיתא בסנהדרין (דל"ח) שאין אחד מהן דומה לחברו, וכן בסימני אבידה דשמלות הזדמנות שנוי פרטים, אפילו כל פרט בפ"ע מצוי לרוב, מכ"מ מצטרפים לסימן אחד אמצעי והיינו דתנן בפ' א"מ אמר את האבדה ולא אמר את סימניה וכן הרבה בלשון, ותו קשה הא דתנן מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים ואיך ברור שיש לה דבר שאינו מצוי כ"כ, אלא הכוונה מראה הצבע שלה, ומראה השפה וכדומה פרטים אע"ג שכל אחד לחוד אינו סימן כלל, אבל בהצטרפות נעשים סימן א', וא"כ למ"ד סימנים דאורייתא מהני בע"א ג"כ והא דתנן אע"ג שיש סימנים בגופו ובכליו, ע"כ קאי על גופו וכליו, וה"ה למ"ד סימנים דרבנן ומיירי בסימני אבידה דלא מהני, אבל בהצטרפות תרי מילי דלא שכיחי כ"כ הוא דבר זר ומופלג ומהני, איברא הרבה דברים המצויים ובהצטרפות נעשים לסימן אבידה, ודאי לא מהני בע"א, והיינו הא דאיתא בשו"ת הרא"ש הא' שהעידו שהוא בינוני בקומה ופניו אדומים ועיניו שחורות וכתב הרא"ש בזה"ל שאין להתיר כלל מחמת הסימנים לפי שא"מ כלל כי כמה ב"א נמצאים שהן בינונים בקומה ופניהם אדומים ועיניהם שחורות עכ"ל, והיינו כמ"ש ולא כתה"ד דדייק מכאן שאין מצטרפין שני דברים שאין בכל א' מהן להועיל בפ"ע, ועיין שו"ת נודע בשערים (סימן י"ד אות כ"א) שהסב גם כוונת התה"ד בזה האופן דבכל א' אין בו שום סימן. עוד הקשה מהר"י אבן, לב מהא דאיתא בגיטין שם בעובדא דרבב"ח דאירכס ליה גיטא כו' ואמר לא ידענא אי משום סימנא וסימנים דאורייתא, או משום ט"ע ודוקא לצורבא מדרבנן כו' ואי איתא דילמא משום תרווייהו וראיה זו צריך ביאור

(ו) הנה מהריב"ל שם הביא שהרב ר' ישראל ברונא סייע לזה הסברא דהצטרפות ממשנה דגיטין שם מצא בחפיסא כו' אם מכירו כשר, ופי' בא"ז דבעינן תרווייהו סימן דכלי וט"ע דגט, וכבר תפסו מהריב"ל שם דלא נצטרך להביא דעת א"ז שזה שיטת הרמב"ם ופרש"י לפי עדות רשב"א ור"ן, והכי הוא פרש"י שברי"ף. והנה מהר"י ברונא הקשה ע"ז הפי' כיון שאין נאמן על ט"ע שלו מה יועיל לו הצטרפות, ובאמת אלו ראה ברשב"א ור"ן לא הקשה הכי, דהמה ז"ל הקשו להיפך, כיון שמצא הוא עצמו למאי ניחוש לה, והרי גם לע"ה יש ט"ע, הרי דלפרש"י ורמב"ם וא"ז לא משום דמשקרי בכוון, אלא מט"א חיישינן לה דלא מכווני יפה בט"ע דידהו, וכאשר יבואר לפנינו , וא"כ ודאי שפיר מהני צרוף סימן דמוכיח על הכרת ט"ע דידהו, וכמש"כ באות ב' בשם התוס' יבמות (דקט"ו ע"ב) ד"ה וקאמרי סימנים כו', מיהו כונת פירש"י ורמב"ם ליישב קושית רשב"א ור"ן ז"ל יש לפרש יפה ולעמוד על דעת הראשונים ז"ל וגם לא כמו שהבינו דרש"י ורמב"ם בשיטה אחת קיימי

והנה בחולין (דצ"ה ע"ב) איתא אמר רבא מריש הו"א סימנא עדיפא מט"ע דהא מהדרינן אבידתא בסימנא כו' השתא דשמענא, להני שמעתתא אמינא ט"ע עדיפא דאלת"ה היאך סומא מותר באשתו כו', ופי' הר"ן שם דס"ד דטעמא דמהדרינן בט"ע לת"ח ולא לע"ה, משום דת"ח מידק דייק טפי מע"ה והוי ט"ע לגביה כס"מ, השתא כו' והא דלא מהדרינן אבידתא בט"ע לע"ה לאו משום דלא הוו ס"מ אלא משום דחיישינן לשקורי כו', והקשה עוד ז"ל מאי דייק רבא מהני שמעתתא, הא הני צורבי מרבנן הוו וט"ע דידהו מעליא גם לפי הס"ד, ויישב בשם התוס' דע"כ לא הוי להו ט"ע גמור אלא ט"ע שאינו גמור והוי כט"ע דע"ה ואפילו הכי מהדרינן להו דמהני, ולזה באמת כוונו התוס' לפנינו אלא שלא ביארו יפה

וחזינן בפירש"י שם ד"ה להני שמעתתא, דשרי איסור בט"ע, אלמא שאינו מפרש הכי, אלא דס"ד דט"ע לאו מידי הוא כלל אפילו בצורבא מרבנן,, אלא באבידה תקנת חכמים הוא משא"כ באיסורא, השתא דשמענא דגם באיסורא מהני ט"ע אלמא דט"ע מעליא עפ"י דין, והא דלא מהדרינן לע"ה פירש"י דהוא משום חשד דאמר מר גזל ועריות נפשו ש"א מחמדתן, דבריו אלו מתפרש בשני אופנים, או דמשקר במזיד, או מטעם בדדמי ומשום חמדה מדמה ואומר שכך הוא ודאי, ולזה כוון ר"ח שהביא הר"ן דאפילו באיסורא דבשר שנתעלם מה"ע א"נ משום דמשקר ר"ל מדמה ואומר ברור. נמצא דמאי דס"ד לפי' הר"ן הוא מסקנת הסוגיא לפירש"י ז"ל, והשתא במשנה דגיטין דיש מקום לחשוד משום הפסד שכרו כמש"כ הר"ן ז"ל לשיטתו כשלא מצא הוא, ה"נ לפירש"י אפילו מצא הוא עצמו, דחיישינן לבדדמי משום הפסד שכרו אבל ת"ח נאמן דדייק טפי וכמו באבידה, והשתא אזיל קושיית הרשב"א והר"ן ז"ל וגם לישנא דהש"ס בחולין משמע הכי דלא נזכר סברא דלא הוי להו ט"ע מעליא ושהוא שוה לט"ע דע"ה זהו פירש"י ז"ל

אבל הרמב"ם ז"ל לא הזכיר בגט נ"מ בין צורבא מרבנן לע"ה, וכבר עמד ע"ז הה"מ ה' גירושין (פ"ג ה"ט) וכתב לפי שאין צורבא מרבנן מצוי עכשיו בדורות הללו כו' והוא דוחק גדול, וכבר דחה הגאון בית מאיר בסימן קל"ג. אבל האמת דהרמב"ם לטעמיה שפסק כרשב"א דכלים שלא שבעתן העין לא מהני ט"ע אפילו לצ"מ, וזה ברור דגט דמי לכלים שלא שבעתן העין כמ"ש התוס' ב"מ (דכ"ד ע"א) ד"ה ומודה, אלא שהם ז"ל פסקו מטעם זה דלא כרשב"א, והרמב"ם פסק להיפך, דמשנתנו שלא התירה אלא בצירוף סימן מיירי בין לת"ח בין לע"ה ולא כפרש"י ומטעם האמור, ואין נ"מ בינייהו אלא דלת"ח מהדרינן אפילו לא מצא בעצמו ולע"ה דוקא מצא הוא עצמו, אבל לתרוייהו לא מהדרינן אלא בצירוף סימן דמסייע לט"ע, ומזה גופא ראיה דהלכה כרשב"א, דמש"ה תנן מצא בחפיסא כו' וכפירש"י, והשתא ניזיל לסוגיא דחולין הנ"ל ונימא דבשר ודאי לא שבעתו העין, דאין יד אדם ממשמש בהו הרבה, ורבא מיירי בט"ע שלא שבעתו העין, ומש"ה קאמר דלא