משיב דבר חלק ד רצז

אלא שקשה לכאורה א"כ דלהרמ"א הוי ספק, אמאי במקדש סתם, דהא דמפסדא כתובה ג"כ אינו אלא מטעם ספק, והוי תרי ספיקי ואין לה להפסיד כתובה כמ"ש התוס' כתובות (ד"ט ע"ב) ד"ה אי להפסידה כתובתה, וא"כ בסי' קי"ז דמיירי במקדש סתם אמאי כתב הרמ"א דהוי מום, הן אמת דנראה מזה הטעם כתב הט"ז דמשתנת הוי מום דיכול לגרשה בע"כ ולא לענין כתובה ולא נודע טעמו ונימוקו של הט"ז, ממ"נ אי הוי מום אמאי חייב בכתובה, ואי אינו מום האיך אפשר לגרש בע"כ, ולמ"ש ניחא דמשום שהוא ספק ובסתם הוי ס"ס מש"ה לא מפסדא כתובתה, משא"כ לענין נדוי, כל ספק נדוי להקל, ומכש"כ דדעת הב"י דהוי מום ודאי וא"כ נהי דקיי"ל כהרמ"א, מכ"מ הלכה כדברי המיקל בנדוי, ואפילו אי נימא דנדוי איסורו מן התורה, וכמו אבלות דאפילו למ"ד דביום ראשון הוא מה"ת מ"מ הלכה כדברי המיקל וכמ"ש התוס' עירובין (דמ"ו), וה"נ נדוי וכבר כתבתי בזה בחיבורי העמק שאלה (סי' ל' אות ד') בס"ד (ולא כמ"ש מעכ"ת שי' דלא מהני תרי ותרי הכא משום דנדוי הוי דאורייתא ודמי לקידושין ח"ו) זהו טעמו של הט"ז. איברא בישוב דעת הרמ"א נראה דס"ל דאפילו בס"ס מפסדא כתובה, ולא כתבו התוס' כתובות שם אלא בצרוף טעות ברי ושמא, שהיא טוענת שהיא בתולה, וכמו לר"ג ור"א מהני טענת ברי ושמא בצירוף חזקת הגוף לחוד, או בצרוף מגו גרוע, ה"נ ס"ס אפילו לר"י מהני בצירוף טענת ברי נגד שמא, משא"כ הכא דגם לדידה הוי ספק אי משתנת הוי מום, שפיר אינה יכולה לגבות כתובה, ועוד יש בזה להעמיק, ודי כעת בזה באשר אני קאים במילי אחריתי ובטרדת הדפוס

עוד ראיתי שהעיר מעכ"ת שי' (דיש נפ"מ במ"ש הד"מ טעם] הספק של משתנת במטה אם דומה לזיעה או משום דדמי לנדרים שבינו לבינה [משום דבנדרים בעינן שיתנה בפירוש] ולא זכיתי להבין, דמש"כ בנדר בעינן שיתנה בפי' ע"מ שאין לה נדרים הנה גם גבי ממון הדין כן] ותרווייהו בהדדי מתניין בגמ' ובשו"ע ובאמת לפי פשוטו אפילו לא היה שום נ"מ בענין משתנת, לא קשה כ"כ שהרי הועיל הרמ"א להכנס בספק בעיקר הדין של נדרים שבינו לבינה לענין קידושין אי אינו אלא בדברים שמשועבדת לו דוקא או לא. אמנם כד דייקינן נ"מ גם במשתנת דידוע הא דתניא בכתובות שם (דע"ד) הלכה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת אצל חכם והתיר לה ה"ז מקודשת, ומפרש בגמ' הטעם דהרופא מרפא להבא וחכם עוקר מעיקרו, ופי' התוס' שם דמשום דבמומין גם לאחר שנתרפאית היא נמאסת בעיניו כשזוכר שהיו בה מומין, משא"כ בנדרים הרי אין בה מאוס, והא דבעי הש"ס לפרש הטעם משום דחכם עוקר הנדר מעיקרו, היינו משום דבל"ז יש קפידת עונש משעת הנדר עד שעת התרה זהו תורף דברי התוס', מעתה במשתנת אי נימא דהוי כזיעה דהוי מום ומאיסה עליו א"כ לא מהני אפילו נתרפאת קודם שנודע לו, משא"כ לפי מה שהחליט הרמ"א שאין בזה שום מאוס אלא שאינו יכול להיות עמה במטה שלא בשעת תשמיש והוי כנדר שבינו לבינה, וא"כ אם נתרפאה קודם שנודע לו ודאי הוי קידושין אפילו התנה ע"מ שאין בה מומין, וזה ברור, ושלום כפילא לאדם המעלה ונזכה לדרך סלולה בעבודה תמה ומעולה העולה היא למעלה כנפש העמוס בעבודה רבה, מברכו באהבה. נפתלי צבי יהודא ברלין סימן פג תשובה בדבר עגונה מק"ק דינאבורג

בדבר האשה בריינא בת ישראל מדענבורג אשת יוסף מאליקשאט אשר הלך אישה שומם מפני חמת המציק, כאשר כונן להשחית עצמו, והנה לא נודע מקומו, עד שנמצא בשפת הנהר מקצת בגדיו, ואח"כ עפ"י ספור נכרית שמצאו נטבע וקברוהו אמרה האשה סימני גוף האיש היינו צפורן אצבע קמיצה מיד שמאל ארוך ושחור ומתחלף מחודש לחודש, ואצבעות רגליו חדודות ביותר שלא ככל אדם, וסימני בגדיו שנשארו עליו תחתונים שתיו שחור וערבו ירוק, ומטפחת סביב צוארו בכך וכך ציורים, והלכו אנשים והוציאוהו מקברו ומצאו הסימנים מכוונים, והצפורן כבר היה נשמט ומונח על לבו, ותחתיו צמח צפורן אחר שחור כמוהו אמנם הכרת פניו נשחת בלי הכרה

הנה היתרא דהך איתתא תליא בשני דברים, א' אי הוי סימן מובהק, ב' בהצטרפות סימני אמצעים משני סימני גופו או בצירוף סימני' בגדיו, ובעזרו ית"ש נבאר, והמקום ישמור רגלי מלכד ויעמידני על קרן האמת

(א) גדרי סימן מובהק שנים המה, א' שלא ימצא רק בא' מאלף והוא דבר זר ומופלג, כמש"כ, הב"ש (סי' י"ז ס"ק ע"ב), והיינו שנוי בא' מאבריו שכתב הרמ"א בשם תשובות הרא"ש. ב' מצד מקומו כדאיתא בגיטין (דכ"ז) רא"א דקאמר נקב יש בצד אות פלונית, וכאן בנ"ד אין לדון מצד דבר זר, דהצפורן מזדמן ע"י נפוח בצפורן, וחדידות אצבעות רגליו ג"כ מזדמן בדחיקת בתי רגלים, ואינו זר, אבל מצד סיום המקום יש לעיין, והנה מהריב"ל (ח"א סי' ח') נסתפק בכיב"ז בא' שהעיד על השומא סמוך לאוזן הימנית בסוף לחי העליון סמוך לפאת הראש, ומכ"מ כ' דיש להסתפק שהרי אי הוי אמר נקב יש בצד תיבה פלונית לא הוי סימן ונשאר בספק ובאיסור, וא"כ ה"ה בנ"ד אצבע מסוים אינו אלא כתיבה מסוימת, ולא כאות הדגול מאלף אותיות דקות, ואין לומר דוקא נקב שמצד עצמו אינו סימן כלל, שדרך כל הניירות והקלפים בנקבים קטנים, אבל היכי שהוא בעצמו סימן אמצעי לא בעינן זה הצמצום כ"כ, זה אינו שהרי מסיים הש"ס אבל נקב בעלמא לא מספקא ליה אי הוי דאורייתא או דרבנן הרי דמיירי בנקב שיש בו סימן אמצעי, ולא עוד אלא לכאורה יל"ד דאפילו נקב זר ומופלג ביותר לא מהני אם לא שהוא מסוים במקומו ג"כ, דאלת"ה למאי מסיים הגמ' אבל נקב בעלמא לא, פשיטא הא ר"א מפרש, בצד אות פלוני. ואי בעי' הש"ס לפרש הדיוק, לימא הכי אבל שלא בצד אות פלונית לא דהוי משמע אפילו בצד תיבה פלונית אלא אשמועינן דלהכי נקיט ר"א כה"ג, ולא מפרש בנקב זר ומופלג בצורתו אלא ס"ל דנקב בעלמא לא, והיא מחלוקת ר"א בן מהבאי ות"ק ביבמות (דף ק"כ) כל"ב דכו"ע סימנין דרבנן והכא בשומא סימן מובהק קמיפלגי, ולכאורה ק' לומר דפליגי אי שומא זר או לא, ובשלמא הא דפליגי הני תרי לישני, דלל"ק דכו"ע סימנין דאורייתא ופליגי אי שומא מצויה בבן גילו או לא, ולל"ב פליגי אי הוי סימן מובהק והא ודאי רחוק מה"ד, אבל הא לק"מ, דודאי לכו"ע דבר זר הוא, מיהו בב"ג שנולד במזל א' אותו שינוי הנמצא בזה נמצא בשני עפ"י רוב. ומעתה אי יש לחוש בב"ג דהיינו שיצא מכאן בחור או זקן כמותו, ויש לחוש שמא הוא ב"ג במזל א' וע' המפרש בנדרים (דל"ט ע"ב) שכוון לזה, שפיר ס"ל לת"ק דחוששין, אבל אם ברור לנו שלא יצא מכאן בחור או זקן כמותו, ואין לחוש שמא הוא ב"ג, ודאי מעידין על השומא, ולל"ב פליגי בכה"ג שאין לחוש לב"ג אבל מחלוקת ת"ק וראב"מ לכאורה קשה, אלא דפליגי אי מהני סימן זר ומופלג כשאין המקום מסוים ור"א ס"ל כת"ק כך הי' נראה לכאורה

(ב) ולולא דמסתפינא הייתי אומר, דזהו באמת דעת הרמב"ם שלא זכר היתר דסימן מובהק כלל בעדות אשה ובה' נחלות כתב בפי' שאין משיאין אה"א עפ"י סימנים מובהקין, וכבר עמדו ע"ז הה"מ והכ"מ בפי"ג מה' גירושין, וכתבו דס"ל דמהני סימן מובהק, אלא שסמך על דבריו שם פ"ג לענין גט דמהני נקב בצד אות פלונית, ולפי הפשט וסוגיית לשון הרמב"ם משמע שאין מקום להתיר אשה אלא בהכרת פנים, ולא מהני שום סימן, והיינו משום דמפרש לדר"א הכי דדוקא סיום מקום ג"כ, ודוקא בצד אות פלונית, וליכא סיום מצומצם כזה בגוף אדם, ומה שהביא הנימוק"י ביבמות שם ראיה דסימני הגוף מהני מהא דאיתא (בדף קט"ו) בהא דשני ת"ח דקאמרי נשים סימנים, אין ראיה למש"כ הרמב"ן במלחמות ה' שם בזה"ל דלאו עלייהו קסמכינן אלא דרשהו אם רמאי הוא אם לאו כדרך שמחזירין אבדה וגט בסימנין עכ"ל, מבואר דלא בסימנין מובהקין מיירי אלא בסימני אבדה ומצרפין עדות הכרת הנשים לסימני אמצעים, ועיקר הסמיכה על העדות, וריב"ז