משיב דבר חלק ד רצו

בב"ד פלוני א"ג אע"ג שהוא מלתא דעבידא לגלויי, ולענין אישות כתב הרמב"ם לענין עדות אשה שמת בעלה דמד"ת עד, אחד נאמן לומר מת בעלה משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי הן אמת דהגאון טורי אבן במסכת ר"ה (כ"א) כתב דאין סברא דעל"ג מהני במקום חזקה ורוב ולא כהרמב"ם, והביא שהתוס' ביבמות ר"פ האשה כתבו להיפך דעפ"י ד"ת אין עד אחד נאמן אלא שחכמים יש להם כח לעקור במקום דמסתבר, אבל אני בעניי בחיבורי הע"ש על השאילתות (סי' מ"ו אות ז') הוכחתי שגם הגאון בעל השאילתות ס"ל הכי דעל"ג מהני במקום שהוא נגד רוב וגם התוס' ס"ל הכי אלא דס"ל כמ"ש הנימוק"י שם דאין זה עבידא לגלויי כ"כ, ועתה נראה להוסיף דתליא בתרי לישני בבכורות (דל"ו ע"א) אי כהן נאמן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו משום דעל"ג, ולל"ב א"נ, וע"ז כתבו התוס' שם בד"ה והלכתא דלל"ב צ"ל דגבי אשה הקילו משום עיגונא כו' והיינו דבריהם ביבמות, אבל כבר פסק בגמ' והלכתא כל"ק, והגאון נו"ב קמא סי' נ"ח הכריח מהא דבגר לא מהני לומר נתגיירתי בב"ד פלוני, אע"ג דהוי מילתא דעל"ג, ש"מ דלא מהני סברא זו במקום חזקה, ואני בעניי כתבתי שם דאדרבה מזה למדנו דבכה"ת מהני ע"א בעל"ג, אפילו נגד חזקה, דמקור הדין הוא מהרי"ף והוא לא הביא הא דאיתא בגמרא אר"ש דאמרו עדים שמענו שנתגייר [בזה"ב[ בב"ד פלוני סגי, והרא"ש נדחק ליישב דלא אתי אלא לר"י, והוא פלא לעשות מחלוקת מה שלא נזכר בגמרא. אלא שהאמת יורה דרך הרי"ף ז"ל שהי' הנוס' סד"א ליהימנינהו כמו שהביא רש"י ותוס' להכי הוי הנוס' על הא דתניא בא ועדיו עמו מנין ת"ל כו' ומקשה בגמ' עדיו עמו מנ"ל אר"ש כגון דאמר נתגיירתי בב"ד פלוני סד"א ליהימנינהו קמ"ל, פי' עדיו עמו מניין שאינו נאמן ומפרש בגמרא מאי עדיו עמו שאומר שיש לי עדות בב"ד פלוני דהוי מילתא דעל"ג קמ"ל דמכ"מ א"נ. וזה הדין שכ' הרי"ף והרמב"ם ושו"ע ובטעמא דמילתא י"ל דאע"ג דמזה יש ללמוד דאלים סברא דעל"ג, אבל רק בעד ולא בבע"ד עצמו, וי"ל דאפילו בע"ד נאמן, אבל רק בישראל אבל לא במי שהוא בחזקת עו"ג, ובזה פליגי תרי לישני בבכורות אי כהן נאמן במלתא דעל"ג על בכור שלו, ופסק הגמרא כל"ק, דאפילו בע"ד נאמן אבל עד לכו"ע נאמן, הא מיהא דעדות גר חמור מעדות אשה ומכ"מ במוחזק לך שנוהג כישראל נאמן לומר שנתגייר בב"ד מכש"כ באשה שמוחזקת לן בגרושה שנאמנת לומר שנתגרשה כד"ת. ומעתה בנ"ד נהי דמצד דהוי על"ג לחוד לא היתה נאמנת אז לומר נתגרשתי בפאניוויעז משום חומר דא"א דלא הקילו במילתא דעל"ג לחוד אלא במקום עיגונא ובצירוף סברא דדייקי ומינסבא וממילא בגט אינה נאמנת מדרבנן לומר נתגרשתי בב"ד פלוני, ומש"ה איתא (סי' קנ"ב סעיף י"ב) דאפילו מביאה מעשה ב"ד, אינה יכולה להנשא, בו עד שיכירו חתימות ב"ד, אבל כ"ז אינו אלא חומר דא"א כ"ז שלא נתחזקה בגרושה משא"כ בנ"ד בנתחזקה בגרושה וכהן לוקה עליה א"צ עוד לשום דבר כמ"ש הרדב"ז, ועדיין יש להרהר אחרי חזקה זו שהרי בהא דהוחזקה נדה בשכנותיה דבעלה לוקה עליה כתב הרשב"א בתה"ב (בית ז' ש"ב) דלא מהני אמתלא אחר דלוקין עליה אלמא דכודאי חשבינן לה וכ"כ הר"ן כתובות פ"ב בשם הרשב"א דבמקום דלוקין הוי כודאי ולא מהני אמתלא ועמ"ש הגאון תבואות שור (סי' א') וא"כ קשה מהא דאיתא בכתובות שם באשה שהיתה מוחזקת בא"א לפי דבריה ואח"כ נתנה אמתלא נאמנת אלמא דאין לוקין עפ"י חזקה זו שהיא מוחזקת וצ"ל דדוקא, חזקה הבא ע"י מעשה הניכרת כמו בלובשת בגדי נדות או בהא דאיתא בקידושין שהיה בנה מורכב על כתפה, אבל במה שהקול יוצא עפ"י דבריה ונתחזקה בכך בפי הבריות אינה חזקה שמלקין וממיתין עליה, וא"כ באומרת גרושה אני ונתחזקה בזה השם כמה שנים אין כהן לוקה עלי' וגם היה מהני אמתלא וא"כ אין בזה נאמנות להוציא מחזקת א"א ולא דמי להא דגר שרואין שנוהגין כישראל. מכ"מ נראה שזה אינו אלא בנתחזקה רק ע"י עצמה משא"כ בנ"ד שנתחזקה בזה השם ע"י אנשים הרבה אז אע"ג שלא נגבה עדות בב"ד מכ"מ הוי חזקה שלוקין ע"ז כמש"כ הרמב"ם (ה' סנהדרין פט"ז) דהאיסור עצמו יוחזק בעד אחד. כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא כו' גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל אחר שהתרה בו הר"ז לוקה עכ"ל ואחר שיצאה מחזקת א"א היא נאמנת על עצמה שנתגרשה כפירש"י יבמות (פ"ח ב') בד"ה ועשו שתי נשים כו' אבל היכא דאמרה ברי לי כו' שכל אדם נאמן ע"ע באיסורין בדבר הברור לו כו' ומחזקת א"א יצאה וכו' עכ"ל, ומכש"כ בנ"ד שעדיין יש עדות אשה אחת על הגירושין ע"כ לענ"ד היא מותרת להנשא והמקום יעמידנו על קרן האמת, והיא התכלית והחותמת, הנני ידידו העמוס בעבודה נפתלי צבי יהודא ברלין

סימן פב ב"ה ב' לסדר ונרצה לו בברכ"ת השנה. לכבוד הרב וכו' מכתב מעכ"ת שי' מן ט' אדר הגיע לוולאזין ואני יושב פה ווילנא עוסק בהדפסת השאלתות חלק שני עם ביאורי הע"ש אשר זכני ה' ברחמיו, והגיע מכתבו לפה ונזדקקתי להתבונן ולפנות אליו, ונפלאתי מראש על שהטריח עצמו להגיע למרחקים ואינני מהרים הגדולים שראוי לדלג עבורי על ההרים גדולי הדור יברכם ה' אשר משם עד כה, ואמנם כאשר בא הנני להשיב אך מפני הכבוד באשר ניכר מכותלי מכתבו כי מר בר אוריין ובר אבהן רברבן הוא, יהי ה' עמו ויעל, אבל לדינא, באמנה לא למעכ"ת שי' לשאול הענין ולא לנו להשיבו ההלכה, רצוני, דעיקר השאלה היה ראוי לצד שכנגדו באשר רוצה לקחת אשה על אשתו, לפי דבריו וטענותיו שמצא בה מום והוא לא ידע, ואינה רוצה לקבל גט כפי הדין, ומסתמא לא מצא ידו לגרש בע"כ וגם הוא נגד חוקי המלוכה והלכה פסוקה בהגהת רמ"א אה"ע (סי' א') דאם מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט יש להקל להתיר לו לישא אחרת, אמנם הסכימו האחרונים להמנהג שלא להתיר כי אם ע"י מאה רבנים, ומנהג זה נתקבל בחומר גדול, והרבה דיות נשתפכו עליו, ע"כ אם הי' מבקש היתר, היה שאלה כענין למעשה, משא"כ כל עוד שלא הגיע למדה זו, ולאו מילתא זוטרתי היא מה זו שאלה לפני כבודו ולא יאומן לאמר כי מרהיב בנפשו לקחת אשה אחרת בלי היתר מאה רבנים, ומכש"כ אחר שעברו כמה חדשים בנשואין

והאמת אגיד אלו היה מעכ"ת שי' בא מצד השני להמתיק טענותיו להשיג היתר, לא היה הדעת נותן להשיב לאחד מן הצדדים בדברים כאלה, כי אם לעומד על ההוראה ואין לו דעת נוטה באותו מעשה, וגם הוא אין לו להודיע מי ומי הנושאים של השאלה, כי אם בלשון ראובן נשא אשה, ומה לנו לדעת מה שמו וכי הוא בן רבקה, או היא בת בתואל, ע"כ אין מקום להשיב כי אם לצאת ידי כבודו וכבוד בית אבותיו, ובדברים שלא יגיעו למעשה

אשר העיר מעכ"ת שי' מה שהעמיד הרמ"א הדין דמשתנת בסי' קי"ז ולא בסי' ל"ט מקום באור המומין יפה העיר ולא דבר [ריק הוא, ועל השו"ע] שלא הביא כלל זה הדין אין מקום לתמוה דהרבה דינים הובא ביתה יוסף ולא הביאן בשו"ע, אבל על הרמ"א ודאי יש לשום לב, ומש"כ מעכ"ת שי' שלא נחשב בעיניהם למום אלא לענין גט בע"כ ולא לענין בטול קידושין, ומש"ה אין נ"מ לפני הב"י דלית ליה תקנת ר"ג, לא נראה כלל במח"כ, חדא דמגופא תברא ממש"כ הב"י דהוי מום למאי נ"מ, ותו דבד"מ מבואר דמיירי לענין בטול קדושין, ותו דבסי' קי"ז לא מיירי בגט בע"כ עד סעיף י"א אבל בכל הסימן מיירי לענין כתובה שהוא דינא דגמרא, וע"ז כתב הרמ"א בסעיף ה' דמשתנת במטה הוי מום ואין לה כתובה, וא"כ ה"ה דהוי לרבינו הרמ"א להביא בסי' ל"ט לענין קידושין שאם התנה ע"מ שאין לך מומין אינה מקודשת, אלא כך יש לנו לומר, דהרמ"א לבי' כשמעתי' בד"מ, שאין הדין ברור דהוי מום, ולא כהב"י, מש"ה לענין קידושין אפילו התנה בעי' גיטא להחמיר, ולענין כתובה להקל, וכדאיתא בכתובות [דע"ד] לענין קדשה סתם וכנסה סתם גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא, והח"מ וב"ש שהביאו זה הדין בסימן ל"ט הלא הביאו שהוא ספק: