משיב דבר חלק ד רצה

לאסור אי לאו משום מעלה עשו ביוחסין, והשתא בפ"ד שאינו פסול יוחסין אלא פסול הגוף, אי היה גם כאן הדרשה ודאי אסור וספק מותר לא היו אוסרין חכמים כלל. אבל באמת דעתי נראה יותר למש"כ הגאון נו"ב ז"ל דדרשה זו ודאי הוא דלא יבוא כו' ל"א בפ"ד כלל, שהרי עיקר הדרש הוא משום חמשה קהלי כתיבי כמבואר בסוגיא דקדושין, וע' פרש"י בד"ה ואב"א הני כו' ואי לא אייתר קרא כו' והרי בפ"ד לא אייתר קרא כלל, והא שהוכיח בנו"ב שם דכולהי ילפי זמ"ז שאל"כ אף אתה אומר שאין פ"ד אסור אלא בקהל כהנים, אבל השתא דכתיב תלתא קהלי, למדנו דגם ישראל נקראו קהל ה', מעתה גם בפ"ד דכתיב סתם בקהל ה' גם ישראל בכלל, אבל הדרש קהל ודאי וכן פ"ד ודאי זה לא שמענו, איברא בעיקר הדבר נראה דל"צ קרא להתיר ספק פ"ד כלל שהרי יש לו חזקת כשרות, שאם נולד פ"ד הרי זה כשר, ואין ספק אלא אולי נולד לו ספק פסול, ואינו דומה לספק ממזר שהוא ספק מתחלתו, מעתה ספק פ"ד הרי זה כספק טריפות דלהרבה פוסקים אע"ג דנולד איזה ריעותא וצריך בדיקה מכ"מ ספק כשר, ולזה נוטה דעת הרמב"ם פ"ד מהלכות שחיטה דשבעה טריפות יש מהם ספיקות מותרים, [ונראה דלמד הרמב"ם מהא דפסק בה"ש פ"ז דמקיפים בריאה מגסה לגסה היינו מבהמה גסה לבהמה גסה והרי בשמוטה קיי"ל שאין מקיפים מעוף לעוף, וכבר הקשה הכי הרא"ש, וס"ל להרמב"ם דענין הקפה אינו אלא ספק קרוב להכשיר מש"ה כל ספק בשחיטה פסול ובטריפות להקל, ועוד הדברים עתיקים ואכ"מ], וה"נ ספק פ"ד כשר אם יש לתלות שנולד כך וכדומה, הא גר שהוא פ"ד ולא היה בחזקת כשר לקהל ה' מעולם, באמת אסור, וחילוק זה בין גר לישראל למדתי מלשון השאלתות ס"ס קנ"ב וע"ש ובהעמק שאלה מש"כ בס"ד

מעתה אע"ג דבספק טריפות הוי בה טובא ביו"ד סימן נ', מכ"מ אין לך שעת הדחק יותר מזה להתיר לישא אשה כשרה, ויש לסמוך על הפוסקים דספק טריפות להקל, כ"ז דברנו בדרך כלל, באיזה ספק הנופל בפ"ד, איברא בזו השאלה שהיה מעטרה ולמטה כמרזב ולא ניכר אם נשתייר כל שהוא מעטרה ולמטה לצד הקרקע במקום החריץ, הנה אם היה נחתך כל הבשר שתחת העטרה ולא נשתייר כ"ש למטה, אלא ברוב שבצד הגוף, ידוע פסק השו"ע דבעינן כולו והוא עפ"י נוסחא בגמרא יבמות (דע"ה ע"ב) על פני כולה ולא כנוסחת רש"י לפנינו על פני רובה, וכתב רבינו ירוחם דנוסחת הרמ"ה ורוב הפוסקים על פני כולה, ורש"י גריס על פני רובה, ומע"כ נ"י הוסיף דבתוספתא לפנינו איתא ומקיף את כולה, ואין לעקם עלינו את הדרך לומר שהרמב"ם סמך על התוספתא גם נגד הגמ', והרי הה"מ בה' גירושין (פ"ד ה"ז) כתב להיפוך בדעת הרמב"ם ז"ל, ובאמת נוסחא זו מבואר ברבינו ירוחם כמ"ש שכך נוסחת רוב הפוסקים ז"ל ולענין הפסק אם שאין שעת הדחק גדול מזה, וכדאי הוא רש"י לסמוך עליו בשה"ד, מכ"מ אחר שכבר נפסק בשו"ע כנוס' רוב הפוסקים ז"ל קשה לסמוך על דעת יחיד, וזהו שיטת רש"י עצמו דפי' בנדה (ד"ט) ובעירובין (דמ"ו) בהא דקאמר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק, ומקשה הגמרא אי לימא לאחר שנזכר שאין הלכה כר"א אלא כחכמים בשעת הדחק היכי עביד כוותיה, ופרש"י בשעה"ד היינו שני בצורת, והקשו התוס' הא בשני בצורת גם רבנן הקילו וא"כ מאי קאמר בשעת הדחק היאך עביד כוותיה, וצ"ל שיטת רש"י דנהי דקודם שנמנו וגמרו לפסוק כחכמים היה מועיל שעת הדחק, אמנם לאחר שנפסק כחכמים לא מהני שעת הדחק ואחר שכן לאחר שנפסק בשו"ע כשיטת הרמב"ם ורוב הפוסקים אין לפסוק כרש"י אפילו בשעת הדחק, ותו דעיקר הענין הוא שעת הדחק, שהרי מי שהוא פסול בקהל ה' אין לך שעת הדחק גדול מזה, דלישא גיורת אפילו במקום שאפשר אינו דרך מרווח לפני אדם כשר כדאיתא בפסחים (קי"ב ע"ב) לא תנסוב גיורתא וא"כ היה פסק השו"ע דאפילו בשעת הדחק קיי"ל כשיטת רוב הפוסקים, ע"כ נראה ברור דמה שאמר לו הגאון רי"ס שליט"א שהורה כרש"י לא היה אלא משום שלא היה ברור שנעשה בידי אדם, אבל אי היה ברור הדבר דנעשה בידי אדם אין מקום להקל בנחתך

איברא בנ"ד שהיה כמרזב למטה מן העטרה עוד יש מקום להקל אפילו באופן שלא נשתייר כ"ש למטה דז"ל רבינו ירוחם ועוד פשוט בין כמרזב בין כקולמוס כשר ואפילו למעלה מעטרה, ונראה דאפילו בעטרה עצמה דבין כקולמוס בין כמרזב כשר, וכן נראה מפירש"י דגריס על פני רובה, אבל הרמ"ה פי' כי זה מיירי בנגרר כו' עד והעטרה קיימת, אבל אם נכרת למעלה בעטרה בין כמרזב בין כקולמוס פסול שהרי נכרתה העטרה שהיא למטה מן הגיד ובעינן כחוט על פני כולה וליכא ע"כ, פי' לשיטת רש"י ודאי אפשר לפרש כמשמעו שנגע גם בעטרה עצמה, ומכ"מ נשתייר חוט עטרה ע"פ רובו, אבל לנוסח רוב הפוסקים כתב ר"י עצמו דנראה לו דאפילו נגע בעטרה עצמה הר"ז כשר והא דתנן דבעינן שישתייר כחוט השערה ע"פ כולו היינו בנחתך או בניקב אבל לא בעשוי כקולמוס או כמרזב לשיטת הרמב"ם ז"ל דכמרזב ג"כ קיי"ל דכשר אלא שהביא בשם הרמ"ה דמיירי שנחתך למעלה מן העטרה כמרזב או כקולמוס ולא נגע בעטרה עצמה, והנה בכל הפוסקים לא נתפרש הדבר, ומשמעו כדעת ר"י, אלא שהב"ש (סי' ה' סק"ה) כתב על דיוק לשון השו"ע נחתך מהגיד שהוא שיטת הרמ"ה וכתב שכ"כ הרמב"ם ומשום שהוא ס"ל דצריך להקיף כל הגיד, ולא זכיתי להבין דברי הב"ש, שהרי הרמב"ם בה' א"ב (פט"ז ה"ד) כתב בזה"ל נכרת הגיד למעלה מעטרה בין כקולמוס בין כמרזב כשרה הרי לא דייק הכי, ולשון השו"ע נחתך מהגיד הוא לשון הטור והרי הטור ס"ל כפירש"י דודאי איני מדייק הכי כמש"כ ר"י לכן נראה דסתם דעת הפוסקים דלא כהרמ"ה, והראיה דהב"י לא הביא בבאור דברי ר"י אלא ברמז וא"כ יש להקל בנ"ד אפילו ידוע דנחתך לאחר שנולד, וע"ד שהעיר במה שדייק הב"ח על לשון הטור במש"כ בחוט השדרה שנפסק כולו או רובו טרפה, יפה העיר מע"כ נ"י מלשון הרשב"א בתוה"ב, ובאמת אין אני יודע הרעש על לשון הפוסקים יותר מלשון הגמ' שחט בו שנים או רוב שנים מעידין עליו שמת. ואשר שאל מע"כ נ"י בעצה כו' המקום ית"ש יורהו דרך ישרה ועשה חיל במלחמתה ש"ת בגבורה. ידידו העמוס בעבודה: נפתלי צבי יהודא ברלין

סימן פא תשובה לק"ק יאנישאק

באשה שהיתה בחזקת מגורשת עפ"י השמועה מהרבה אנשים שנתגרשה בק"ק פאניוויעז, אך אין בידה מעשה ב"ד ואומרת שנשרף, ועתה אין עדות ע"ז כי אם אשה אחת אומרת שהיתה בשעת גירושין, והביא מעכ"ת נ"י שו"ת הרדב"ז שהובא בפ"ת (סי' קמ"ב) שבמה שהוחזקה שהיא גרושה סגי, ונסתפק מעכ"ת נ"י דילמא לא מיירי הרדב"ז אלא באופן שגם א"א לא היתה אלא, עפ"י חזקה, ובזה אמרינן דאתי חזקה מפיק מחזקה, משא"כ בנ"ד שהיתה ידועה לנו לא"א דילמא בכה"ג לא אתי חזקה ומפקא מידי איסור ודאי עכ"ד

והנה לשון הרדב"ז שהביא בפ"ת סימן קי"ד מצינו שהחזקה מוציאה מידי ודאי, ובאמת הכי קיי"ל במסכת קדושין (ד"פ) מלקין על החזקות, כדר"י דאמר הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה , והרי ידועה שהיתה טהורה מקודם וה"נ בנ"ד אם הי' ידוע לנו שבעלה מת ובא עליה כהן לוקה מחמת חזקה שמוחזקת לגרושה ודבר זה מועיל גם לקולא לענין גר כמ"ש הרמב"ם (ה' א"ב פי"ג) ובשו"ע יו"ד ה' גרים שאם ראינו נוהגים בדרכי ישראל כו' הרי אלו בחזקת גרי צדק אע"ג שאין להם עדים שנתגיירו ושם מיירי שידענו שהיה מלפנים עו"ג כמבואר שם, ומקור דברים אלו כתב הרמב"ן בחי' יבמות (דמ"ה) מדאיתא שם מי לא טבלה לנדותה, וכ"כ הה"מ והרמב"ן תמה ע"ז דא"כ הו"ל למימר מי לא שבת שבת אחת כו', ובאמת לא מיירי שם מענין נאמנות לומר דמזה שטבלה ידענו שנתגיירו, ולענ"ד למד הרמב"ם מגוף הברייתא (דמ"ו ע"ב) מי שבא ואמר גר אני יכול תקבלנו ת"ל אתך במוחזק לך, ולשון במוחזק לך משמעו במה שהוא אתך ואתה רואה אותו נוהג כישראל הרי הוא מוחזק לך שכן הוא וזה ברור דנאמנות לענין גירות חמור מלענין אישות דבגר מבואר ברמב"ם ושו"ע שם באומר בזה"ב נתגיירתי