משיב דבר חלק ד רצד

יעשו כן, מש"ה צריכין אנו לסברא דכל המקדש כו' ובזה ודאי רק במה שפירשו חז"ל, ולא כל העושה שלא כדעת חז"ל יהיו הקדושין נפקעין חלילה, וכמש"כ בזה בשו"ת הרשב"א סימן אלף קפ"ה, אבל אם היה תקנה שאם יעשו הקידושין בזה האופן שאינו מקובל ומרוצה לדעת ב"ד שבעיר יהיה המעות הפקר אין אנו צריכין לכ"ז אלא ה"ז בכלל הפקר ב"ד הפקר, ואפילו אם עומד וצווח שלא קידש אדעתא דרבנן אלא אדעת תורה, אינו מועיל כלום שב"ד הפקירו הקידושין, ובאמת אם קידש בביאה הויין קידושין בע"כ, אבל במעות הוי הפקר, וזהו שכתבתי דהפי' בדעתא דרבנן אינו מזיק לזה הדין אלא שלשון הש"ג מוקשה וצ"ל דס"ל להש"ג דהפקר ב"ד אינו אלא ב"ד מומחה כיהושע ועזרא, ולא מצינו בזה דשליחותייהו עבדינן אלא בנוגע לד"מ כדאיתא במ"ק (דף ט"ז), משא"כ להפקיר מצד איזה תקנה לא מצינו בב"ד שלנו, מש"ה הבין טעם הרשב"א משום דכל המקדש אדעתא דרבנן והפי' אדעתא דרבנן דאתרי', הא מיהא הדין אמת ומקוים מגאון קדמון רש"ג והרשב"א שהוראתו ברורה, אבל מש"כ בענין גיטין דכיון דמקדש אדעתא דרבנן דאתרי', מש"ה אינו נפקע בג"פ כי ע"ד רבנן דאתריה, הוא דבר נפלא, וא"צ לדחוי בני הגנ"י, דאפילו יהיה הפי' אדעתא דרבנן דאתריה כמו שהבין הש"ג בדעת הרשב"א, מכ"מ היאך מצינו לאלומי הקידושין שלא יועיל ג"פ שכשר עפ"י ד"ת, וכבר הזהירו חז"ל גברא רבא אמר מילתא לא תחיכו עליה, ואם שאפילו לא יהיה הדין אמת, מכ"מ הרי עלינו להשים לב להבין דבר נפלא כזה וכסבור הייתי לפרש הכי, דכמו שהקידושין ע"ד דרבנן דאתריה כך הגירושין ע"ד רבנן דאתריה וגם זה נכלל במ"ש כדת משה וישראל, וס"ל להש"ג דמסתמא בשעת קידושין חלה שגם הג"פ אם יהיה לצורך הפקעת אותן הקידושין ע"ד רבנן דאתריה, אבל עדיין תמוה דאפילו אי נימא הכי וכי לא יוכל לחזור בו ולגרש ע"ד רבנן אחרים, ומצאתי ספר חדש נקרא דברי חיים לא נתפרש מחברו ונדפס בזאלקווא והוא על גיטין הביא דברי הש"ג בפתיחה אות ח' ותמה כזה ממש, הנראה שגם הוא הבין כונתו כך אבל מלבד תמיה זו עצמה, גם אין לשון הש"ג סובל כונה זו,, שהרי לא הזכיר מאומה שהגט תלוי ע"ד דרבנן אלא הקידושין וא"כ מה זה שייך דעתו בקידושין, בגט הנעשה אח"כ, ואינן באים לעקור הקידושין אלא הוא ענין בפ"ע לעקור האישות מכאן ולהבא

ונראה לומר בדעת הש"ג דבר שאיני מבין בעצמי מה שאני מדבר, אבל הענין מכריחני לכך, כי באמת עיקר מאמרם ז"ל בביטול הגט ובאין אונס בגיטין משום דכל דמקדש אדעתא כו' קשה להבין היאך נעשה הגט כשר במה שמקדש אדעתא כו' התוס' הבינו שחכמים הפקיעו הקידושין למפרע באמת, ונעשית פנויה מעיקרא, והקשו ע"ז הרבה ויישבו בדוחק, והרשב"א בחי' גיטין פ"ד גבי ביטול הגט הביא בשם רשב"ם דמשום דרבנן יכולין להפקיע הקידושין ולעשות בב"ז, ע"כ אע"ג שמבטל אנן סהדי שאינו מבטל בלבו כדי שלא תהא בב"ז, וממילא הגט קיים והקידושין אין נפקעין, וכיב"ז כתב הרשב"א בשו"ת סימן אלף קס"ב גבי אין טענת אונס, משום דמאן דיהיב גיטא כי האי כי היכא דלא לאפקעינהו קידושין מיניה ויהי בעילתו ב"ז אסוקי מסיק אדעתיה כל אונסא כו', וכ"ז אינו מיישב שיטת רש"י הנ"ל גבי עד אחד במיתה שנאמן משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן כו' וכיב"ז כתב הרמב"ן בנאמנות השליח לומר בפ"נ ובפ"נ, ובזה לא אפשר לומר כדעת התוס' דבאמת נעקר הקידושין מינה, שהרי י"ג דברים בה, ולא סברת הרשב"א יש בזה, וע"כ צריכים אנו לומר לרש"י ורמב"ן דכיון דתלוין הקידושין בדעת ב"ד יכולין להחליש כח הקידושין, שאע"ג שהן קדושין גמורין ולא נעקרין מעיקרא מכ"מ יהיו נפקעין בגט שאינו כשר עפ"י ד"ת רק שיהא גט מכ"מ, וכן בידם להחליש בזה שלא יהא לה חזקת א"א ויהא עד אחד נאמן לומר מת בעליך או בפ"נ ובפ"נ

הן כבר אמרתי שאיני מבין מה שאני מדבר וכי האיך אפשר שיהיו קידושין וחלושין מעיקר ד"ת, מכ"מ כבר אנו רואין דוגמא לדבר בנדרים דאי' בכ"מ טעם על נשואי קטנה ועל בוגרת ששהתה י"ב חודש לר"א שהבעל מיפר, משום דע"ד בעלה היא נודרת, וכתב הר"ן בנדרים (דף ע"ג) דמ"מ הנדר חל מה"ת וצריכה הפרה דוקא בלשון שגזרה תורה בבעל, ומועיל מ"מ אע"ג שאינו בעל מה"ת, הרי אנו רואין שדבר התלוי בדעת אחר אפשר להחליש אותו דבר ממה שהוא עפ"י התורה אעפ"י שאינו עוקרו לגמרי, ה"נ בקידושי אשה עפ"י ב"ד, ואם כנים אנחנו וכן הבין בש"ג, שוב יש מקום לומר דכמו שב"ד יכולין להחליש כח הקידושין אע"ג שאין עוקרין, ה"נ יכולין להאלים כח הקידושין יותר ממה שהוא עפ"י התורה היינו שלא יועיל ג"פ אלא עפ"י דעתם, כמו שיכולין להחליש בזה שמכשירין ג"פ עפ"י דעתם, הן הדברים נפלאים מדעתי ג"כ בכ"ז יש דברים בגו, ואתה בני הגנ"י תחכם ותוסיף לקח, אולי ה' עמך ותמצא הסבר יותר נכון על מאמרם ז"ל כל המקדש וכו' וה' יאיר עינינו בתורתו, ולא יציל מפינו דבר אמת. אביך העמוס בעבודה: נפתלי צבי יהודא ברלין סימן פ ב"ה א' ג' אלול תרל"ז כבוד הרב וכו' מו"ה אלי' פנחס הכהן נ"י

מכתבו מן ט"ז מנ"א הגיעני בעש"ק פ' ראה ולא נפניתי בשבוע העבר להשיב דבר כי באפוקי שבתא הייתי טרוד גדול במכתבים ובעיולי שבתא אין פה נוסעים לווילנא ע"כ האחרתי עד היום

ובטרם אענה אומר כי אין ד"א לפני להורות למעשה בק"ק ווילנא אשר מוריה גאוני הזמן יברכם ה', ואחר שאין מד"א אשר היא דרך התורה אשר דרכיה דרכי נועם, יש לחוש דלא מסתייעא מילתא לכוין לאמיתה של תורה ע"כ איני בא בזה להשיב הלכה למעשה, ועל מע"כ נ"י להביא דבריו לפני א' מגאוני המו"ץ נ"י שנתייחדו להשיב דבר ה' זו הלכה בעיר ה' שמה

ולענין הלכה הנני מתחלה לשנות פרק החקירה שנכנסו הגאונים זצ"ל בשו"ת נוב"ק קאהע"ז סי' ו' בדבר אחר שנסתפקו אי חשיב פ"ד, ועלה ע"ד הגאון רי"צ מראדוויל זצ"ל לברר הדבר אם זה האיש יש לו שערות באותו מקום ככל האנשים הגדולים, וגם יש לו זקן, וכבר העיד הרמב"ם דסריס אדם אינו מביא שערות לעולם, וזה שהביא סימני גדלות ודאי אינו סריס אדם, והגאון נו"ב זצ"ל דחה שיש לחוש שמא שומא הן, והנראה דאשתמיטתיה במח"כ מש"כ התוס' קידושין דס"ד דאי איכא ריבוי שערות לא שייך לחוש שמא שומא הן ועיין מש"כ בהע"ש סי' קט"ז שלהי אות ז'

אברא בעיקר הדבר דתלו בדברי הרמב"ם ז"ל לא נראה כלל דמעולם לא כתב הרמב"ם דכל פצוע דכה אינו מביא סימנין אלא סריס אדם, וביאר דבריו מהו סריס אדם שחתכו או נתקו או מיעכו גידיו או ביציו כמו שהעו"ג עושין דקדק רבינו יפה דדוקא כמו שעושין העו"ג בכוון כדי לסרס וזהו הרבה יותר ממה שנעשה פ"ד עפ"י התורה דיש לזה עצה כדאי' ביבמות פרק הערל (דע"ה ב') ההוא עובדא דהוי במתא מחסיא שפיי' מבר"א כקולמוס ואכשרי', וסריס אדם אין לו רפואה כדתנן התם (דע"ט ב') ולמדנו מזה דכל סריס אדם מיקרי פ"ד אבל לא כל פ"ד מיקרי סריס אדם, ולא אכחד ממע"כ נ"י שגם אנכי לא כתבתי כן בהע"ש (סי' קנ"ב אות ח') ע"ש אבל גם אני טעיתי וחוזרני בי, ואין מזה שהביא סימנין שום הוכחה שאינו פ"ד

והנה חקרו עוד הגאונים זצ"ל באם ספק אם הוא פ"ד, מחמת גוף הענין או ספק אם נולד כך וכשר או נעשה ע"י איזה סיבה ופסול, הסכימו שניהם זצ"ל דכמו בממזר וחבריו קיי"ל ודאי הוא דלא יבוא ולא ספק, ה"נ בפ"ד, אלא מכ"מ הלא מדרבנן אסרו גם בספק ממזר, ובזה נחלקו הגאונים זצ"ל דהרב מראדוויל רצה לדון ממה שכתב הרמב"ם דפ"ד מותר בספיקות, וכתב הגאון ז"ל בטעם הדבר משום דלאו בר אולודי הוא, וכדאיתא ביבמות (דף ע"ו) לענין נתינה ויפה דחה הגאון נו"ב ז"ל דאין משם ראיה על ספיקות, ויישב לשון הרמב"ם ז"ל, אבל לענ"ד אי משום הא לא איריא, שהרי בפי' כתב הרמב"ם (הלכות א"ב פט"ו הל' כ"א) גם הספיקות כו', ולא כתב הרמב"ם אבל חכמים אסרו כמו כל ספק תורה, אלא משום דבזה שבפירוש התורה ספק לא היה לחכמים