משיב דבר חלק ד רצג

ומנחות (דל"ז ב') בד"ה שומע אני לענין געולי כל"ח ה"נ משום דאי נימא דחייבין בפדה"ב לפני ל"י, אפילו ימות יהא חייב לפדות כמו שחייבין לפדות אם מת לאחר ל"י, והתורה חששה אז לספק נפל, מש"ה גזרה שאין החיוב לפדות אלא אחר ל"י

וכי תימא מאי נ"מ בין אכלו ארי בין כשהוא חי, הרי אנו רואין סיבת מיתתו, הא ל"ק שכיב"ז כתבו התוס' במ' ע"ז (דף ל') ד"ה פי תאנה, אין בו משום גלוי דאע"ג דאמרינן בחולין (דף פ"א) ראה צפור המנקר בתאנה חוששין שמא במקום נקב נקב שאני התם דאיכא ריעותא דניקורא עכ"ל, והרי אנו רואין שהציפור מנקר ומה זה שייך לנחש, אלא ע"כ אחרי שהוא שלא שלא כדרכו חוששין גם לנחש, מש משא"כ פי תאנה שאין זה שלא כדרכו אין לנו לחוש כלל, ה"נ באיתרמי ריעותא שהרגו ארי, שוב חוששין שמא הוא נפל ג"כ משא"כ כ"ז שהוא חי לפנינו, כ"ז ביארתי בחיבורי שם ביתר ביאור, וכאן הנני בא בדבר שנתחדש, דעפ"י זה יש לעמוד על הפסק שהביא הב"י ביו"ד (סי' ט"ו) בשם גאונים דבהמה שנשחט בתוך שמונה כשר לאכלו, והרבה תמהו האחרונים ע"ז, ועי' בת"ש, ולדברינו ניחא דס"ל להגאונים דאחר דסתם ולדות לשחיטה קיימי כמאמר רבי באגדה דפ' הפועלים זיל לכך נוצרת, א"כ הוי השחיטה כמו פי תאנה, דדמיא לכ"ז שהוא חי לפנינו והא שהתורה גזרה שלא להקריב לפני שמונה משום ספק נפל, אע"ג שהוא חי לפנינו, ואפילו אחר שחיטה יהיה כמו חי, שאני קדשים דאפילו לאחר שמונה שהוא ודאי אינו נפל, ג"כ אסור לכתחלה להקריב קרבן חובה לפני ל"י כדתנן בפ"א דמס' פרה, וא"כ אע"ג דבדיעבד כשר, מ"מ הרי נשחט שלא כדרכו, ושוב חיישינן לפני שמונה לנפל ג"כ ופסול בדיעבד, אבל בשחיטת חולין ס"ל להגאונים דהוי כמו חי וכשר רק לכתחלה ודאי אסור ליכנס לבית הספק אחר שלמדין דאין הולכין בזה הפרט אחר הרוב לגמרי, זהו דעת הגאונים שהביא הב"י, אבל אנן לא קיי"ל הכי אלא אפילו שחטו בדיעבד לפני שמונה אסור באכילה דכיון דאסור לכתחלה לשחוט לפני שמונה, שוב לא הוי כדרכו ודומה לאכלו ארי שחוששין גם בדיעבד לספק נפל

נחזור לנ"ד שאין להקל לכתחלה לחלוץ לפני בדיקה משום דהוי ספק דרבנן, ואכתי היה מקום לומר דמש"ה לא בעינן בדיקה, שהרי הוא ס"ס ספק אינו נפל, וספק שהיבם הוא גדול, א ויש בזה להעמיק בדיני ס"ס ואכ"מ

אבל עיקר הדבר אין נראה כלל, דאפילו נימא בודאי שהוא ספק דרבנן כשיטת התוס' וסייעתייהו, מ"מ ודאי צריכה בדיקה, כמו חליצת, קטנה דפסולה מדרבנן לשיטת הרי"ף ורמב"ם וצריכה בדיקה, ואין לדחות דהתם שאני דהיא בחזקת איסור וכמש"כ הש"ך בכללי ס"ס אות כ', הא ליתא, דעיקר דין זה אינו ברור כ"כ, כמש"כ הגאון בעל מנחת יעקב, דכ"ז הכלל הוא עפ"י סוגיא דעירובין (דף ל'ו) במחלוקת ר' יוסי ורבנן, והרמב"ם פסק כרבנן דאפילו בחזקת איסור דרבנן ג"כ ספקו להקל, ותו, דאפילו לר' יוסי דוקא כשאין חזקה כנגדה וכמש"כ התוס' שם (דף ל"ה:) בד"ה אמר ר"י, והרי רובא עדיף מחזקה, והכא איכא רובא דגדלות בשנים מייתי ש"ש, ותו דאי נימא דטעם דקטנה שחלצה צריכה בדיקה הוא רק מחמת שהוא בחזקת איסור, א"כ בקידושי קטנה ולא בעיל דהוי עיקרו ספק אישות דרבנן והיא צריכה חליצה א"צ בדיקה לכ"ע, לשיטת הרי"ף והרמב"ם דחליצה קטנה אינו פוסל אלא מדרבנן, שהרי לא למדנו מסוגיא דעירובין אלא באופן דטומאה הוא מדרבנן, אבל ספק פסול בטבילה הוא בפסול דאורייתא משא"כ בתרי רבנן לא שמענו, וכ"ת דילמא באמת הכי היא, הא ליתא שהרי בנדה (דף מ"ו) מיישב הגמ' הא דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א"צ בדיקה חזקה הביאה סימנים, דמיירי למיאון, וזה הישוב אינו מרווח כ"כ לשון רבא, א"צ בדיקה, ויותר טוב היה לפרש לענין חליצה ובקדושי קטנה ולא בעיל, דסמכינן אחזקה הביאה סימנים, והא דאמר רבא מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת מיירי בבעיל דהוי ספק דאורייתא, אלא ודאי לא משכחת חליצת קטנה בלא בדיקה: וטעמא דמילתא, הוא דזה פשוט דלרב פפא דס"ל שאין חוששין שמא נשרו, ודאי ניחא דבעיא בדיקה שמא לא ימצא ש"ש והיא קטנה ודאי, וכל שאפשר בבדיקה אינו בגדר ספק כלל, אפילו מה"ת כדכתיב רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, בעינן ידיעה אפילו להרמב"ם דספק דאורייתא מותר מה"ת היינו בדלא אפשר לעמוד על הברור, אבל אם אפשר ודאי אסור לעשות ספק, וכל החקירה אינו אלא לפי דקיי"ל דחוששין שמא נשרו, וא"כ אפילו לא נמצא סימנים תהא רשאה לחלוץ מספק שמא נשרו, אבל גם זה אינו דבפי' איתא שם דרק חוששין שמא נשרו קאמר שאינו אלא לחומרא אבל לא להקל בזה דנימא דתחלוץ מספק שמא נשרו

הן אמת דמהרי"ט (סי' מ"א) כתב דנשרו קרוב לודאי, ובא בזה ליישב פסק הרשב"א שכתב דאפילו בספק שנים חוששין שמא נשרו, אבל כבר השיגו עליו בשב שמעתתא (סי' ה') ובשו"ת מהרי"ם (סי' ס"ג), ועיקר דינו של הרשב"א הראיתי לדעת בהעמק שאלה (סי' קט"ז אות ז') בס"ד ומובא בסמוך, אבל זה ברור שאין תולין בנשרו להקל

מאחר שכן אין שום אופן דלסמוך על חזקה דרבא אחר דאפשר לבדוק ולא תקשה מהא דאיתא באו"ח (סי' נ"ח) שאין מדקדקין בשערות אלא כל שהגיע לשני גדלות סומכין שהוא גדול, דשאני התם דהתם יש כמה פוסקים דאפילו קטן ממש מצטרף לעשרה, ותו, דהתם א"א לבדוק באותה שעה שנצרך למנין, אבל בשאר ד"ת אפילו בדרבנן ודאי בעי בדיקה, והא שהוצרך המג"א בריש סי' ל"ט לענין לפסול אפילו בדיעבד אם כתב תפלין ועכשיו הביא ש"ש, דמ"מ פסולים משום שהוא דאורייתא אבל לכתחלה לכתוב בלא בדיקה ודאי אי אפשר בשום אופן, כיון דיש מקום לבדוק

ואפילו אם נימא דיש ס"ס דא"צ לבדוק כמש"כ בהגהת רמ"א יו"ד (סי', ק"ו), מ"מ אין כל הספיקות שוין, וכמו שבארתי דעת הרשב"א דאפילו ספק שנים וספק הביא ש"ש מ"מ כל ספק לא הביא ש"ש אסור, ומן הטעם שבארנו בהע"ש קי"ז דכל שאפשר שיתברר איסורו עלינו לחוש ולבדוק אפילו שאינו מן הדין: נפתלי צבי יהודא ברלין סימן עט כבוד בני הגאון נ"י

אקחי אקהייתא בדברי שה"ג פ' הספינה בעניני גו"ק, ובאמנה נפלאים המה במקצתן ולא בכולם, וגם מש"כ בני נ"י לדחות כל הדברים במאמר אחד דפי' כל המקדש אדעתא דרבנן כו' הוא ע"ד רבותינו מקבלי תורה שבע"פ ולא ע"ד הרב שבעירו, זה אינו דחוי ברור וגם אינו מזיק ואינו מועיל אפילו אם נבין אדעתא דרבנן דאתריה כמו שיבואר

ותחלה נבא למש"כ בקידושין שכ' שאפשר לתקן משום מיגדר מילתא כו' הביא זה בשם שו"ת הרשב"א וכ"ה באמת בסי' תקנ"א בזה"ל ואלו רצו כל קהלה לגדור בפני תקלות אלו יעשו תקנה במעמד כולם ויפקיעו הפקעה גמורה הפקר גמור אלא א"כ תקבלם האשה מדעתה ומדעת אביה או בפני פלוני ופלוני כו' והביא זה שכן הנהיג רב שרירא גאון, איברא בשה"ג סיים בזה"ל דכיון דמקדש אדעתא דרבנן כו' והם אמרו שהמקדש בכה"ג לא יהי' בקדושין שלו ממש כו' מש"ה מצא בני נ"י מקום לדחות עפ"י דחוי הנ"ל, אבל הרשב"א לא משום זה הטעם כתב כן, ובאמת לא נזכר בפי' בגמ' זה הלשון אלא בענין שהיו הקדושין יפין, ורק נעשה אח"כ בג"פ ענין הפוסלו עפ"י ד"ת וחז"ל הכשירוהו משום כל המקדש כו' היינו בביטול הגט, ובהא דאין אונס בגיטין, אבל בקידושין גרועין כמו ביבמות ד"ק לענין אותבוה אבי כורסיא כו', ובב"ב דמ"ח גבי תליוה וקדיש, לא נזכר זה הלשון אלא סתם אפקעינהו רבנן כו' והתוס' כתבו בפירוש שלא משום דמקדש אדעתא דרבנן, אלא רש"י ביבמות ורשב"ם בב"ב פירשו משום דכל המקדש, [ואזלי לטעמייהו דביבמות ר"פ האשה רבה כתב הטעם על נאמנות עד אחד שלא עפ"י. ד"ת, משום דבמקום טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מה"ת, אבל רש"י שבת (דף קמ"ה) פי' גם בזה משום דכל המקדש אדעתא כו'] וגם רש"י ורשב"ם לא הוצרכו לסברא זו אלא במקום שלא היה תחלה תקנה ע"ז להפקיר המעות קידושין אם