משיב דבר חלק ד רצב

לה סמיכות אלא בגורר רגליו בארץ מש"ה נצרך לכך שלא ינגפו בארץ, ותו למאי תני סמיכת הרגלים, ליתני סמיכת הרגל, והיינו הימנית, אלא משום דמיירי בששני רגליו כן, ואלו היו שניהם ישרים ותלוים בלי פישוט לא היה נצרך לסמיכות, כי היה מהלך על שני עקביו בעזר המשענת כדי להלוך במרוצה תחת עזר חלק האצבעות

הא מיהא בנ"ד לא נחלקו רבותינו הראשונים כלל, ויש לראות שיהא בשעת חליצה מוטה על צדו ודוחס כרעו בארץ כדינא דגמרא

ואין לומר דאכתי הוי כאטר רגל, שהרי עיקר הילוכו הוא בשמאל, גם זה אינו, דאיטר פירושו שפושט להשתמש בצד השמאלי קודם, דזה אות דנוצר בשריגי גידיו בשנוי ממי שאינו איטר, משא"כ בנ"ד לעולם הוא פושט משענתו הימני קודם לרגלו השמאלי, משום שנוצר ככל אדם אלא שאין יכול להשתמש במשענתו כמו ברגלו השמאלי, וה"ז כמי שיש לו חלישות ומכה ברגלו הימני אשר ע"כ הוא סומך יותר על השמאלית דמכ"מ אינו איטר מטעם שכתבתי

וע"ד הבדיקה אחר שתי שערות, לא נראה להקל בשום אופן, מתרי טעמי, חדא, דמה דפשיטא לרבותינו בעלי התוס' דרשב"ג לא חייש לנפל אלא מדרבנן, ובזה השיטה אזלי גאוני בתראי עד אחרן רבינו הגר"א באו"ח (סי' של"א)

בכ"ז אינו פשוט כ"כ ומתחלה יש להוכיח דעת בה"ג הל' מילה והרי"ף פ' ר"א דמילה שכתבו בזה"ל הא לא שהה ספיקא הוא לגבי אשת אח דח"כ הוא דאחמירו בה רבנן ולא נייבם אשת אח מספיקא דכל ספיקא דאורייתא לחומרא כו', מבואר דמה"ת הוא ספק, ואלו היה הדין ספיקא דאורייתא לקולא היה שרי לייבם משום דהוי ספק נפל, ולא עוד אלא אפילו כבר ייבם שיטת הרמ"ה והובא בטור אה"ע (סי' קס"ד) דאין מוציאין מידו משום שאין מוציאין מן הספק, והכי דעת רש"י בנדה (דמ"ד) על הא דתנן תינוק בין י"א כו' מתניתין דלא כרשב"ג, מפרשי התוס' דקאי על הא דתנן והרי הוא לקרוביו כחתן שלם, ומפרשי, בגמרא לענין אבלות, וכ"כ הה"מ ריש ה' נחלות (פ"א הי"ג), אבל רש"י פירש דקאי על הא דתנן הרי דלרשב"ג לכל ד"ת הוא בספק, וכן דעת הראב"ד בה' נחלות שם

אלא בשיטת הרמב"ם יש להסתפק הרבה הן הה"מ כתב דס"ל שהוא מדרבנן ונשאר בצ"ע, והגר"א ז"ל הביא ראיה ממש"כ הרמב"ם בפ"א מה' יבום וצריכה חליצה מדברי סופרים ומהא דנחלות, ואני בעניי הוכחתי בחיבורי העמק שאלה (סימן קס"ז אות י"ז) להיפך ממש"כ בה' מ"א (פ"ד ה"ד) שכל שלא שהה שמונה ימים ה"ז כנפל ואין לוקין עליו משמע שאסור מה"ת, והכי מוכרח לפי שיטת הרמב"ם בה' בכורות (פ"א) דבכור נאכל בתוך שנתו מה"ת אפילו בע"מ כמבואר שם באורך בס"ד אלא שלא יישבתי שם הוכחת הה"מ והגר"א מהא דנחלות, ונראה להוסיף כאן וליישב עפ"י מש"כ התשב"ץ ח"ג (סי' רנ"ז) בזה"ל ומש"כ דאע"ג דרוב נשים ולד מעליא ילדן הרי הוציא הכתוב מכללו בפי' ופדויו מבן חודש תפדה כו' שזה הכתוב למד ממנו רשב"ג כו', למדנו מדבריו דאפילו מי דס"ל דהוא ספק מה"ת, אין הכוונה דס"ל שאין רוב ולדות מעליא דזה ודאי החוש מכחיש, וגם לא שייך ללמוד דבר זה ממקרא, שהרי החוש מעיד ע"ז, אלא ס"ל דרשב"ג למד מזה המקרא שהכתוב הוציא בזה הפרט מן הכלל שבכה"ת שהולכין בתר רוב, אבל כאן עשה התורה זה המיעוט לספק, ואחר שכן ודאי יש מקום לומר דממונא מאיסורא לא ילפינן כדאיתא בכתובות (דמ"ו), ואם חששה התורה למיעוט לענין מצות פדה"ב וה"ה לכל דבר איסור, לא מצינו שחששה לדבר שבממון הוא הדין לענין נחלות

והראיה שהביא הגר"א מלשון וצריכה חליצה מדברי סופרים, אינה הוכחה כ"כ שהרי גם בקידושי כסף כתב הרמב"ם בה' אישות (פ"א ה"ב) שהוא מדברי סופרים, וידוע שיטתו בזה דקרא דברי סופרים אף ע"ג שהוא מה"ת רק שאינו מפורש, ויותר יש להביא ממש"כ בה' יבום (פ"ב) דאם נתקדשה לכהן אינו חולץ לה שאין אוסרין ע"ז אשתו משום ספק דבריהם, משמע משום שהוא איסור דרבנן, אבל הב"י ובדה"ב באה"ע (סי' קס"ד) יישב דעת הרמ"ה הנ"ל עפ"י דברי הרמב"ם הללו, הרי מבואר שאינו מפרש הכי, דא"כ אם ייבם אסורה לו מה"ת, אלא מפרש משום ספק שאינו אסור אלא מדבריהם כשיטתו דספק דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן, [וכיב"ז פי' הר"ן שבת (פ"ב) ספק דבריהם לא בעי ברכה, לא כפרש"י כגון דמאי שהפרשתו אינו אלא מספק, ורצונו שהוא ספק מדרבנן כמו הפי' בכתובות (דנ"ו) ספק דבריהם לא עבדי רבנן חיזוק, שהפי' דמאי דרבנן, אבל הר"ן בשבת פי' ספק מה"ת שהברכה הוא מדבריהם, ומה שהכריחו להר"ן לפרש הכי ולא כמשמעות הלשון בכתובות, היינו משום דבל"ז אינו מובן קו' הגמ' והרי יו"ט שני דספק דבריהם הוא ובעי ברכה, וע"כ אין הקושיא מהא דאנן דבקיאי בקביעא דירחא מברכין, שהרי אנו אין עושין יו"ט שני מספק אלא מאזהרת חז"ל הזהרו במנהג אבותיכם, אלא ע"כ הקו' מהא שהיו אבותינו מברכים ביו"ט שני, ולכאורה מאי קושיא הא הוי ספק ממש ולא ידעי קביעות החודש, מש"ה פי' הר"ן דמכ"מ הברכה הוא דרבנן, וגם רש"י הרגיש בזה מש"ה פי' ובעי ברכה קדוש היום, ולא כמשמעות הסוגיא דמיירי בברכת אקב"ו, אלא שקשה לרש"י כמש"כ, מש"ה פירש דודאי לא מקשה מיום טוב שני של פסח דמברכין אקב"ו, על מצה ומרור, דאז היה ספק מה"ת, וע"כ אין הקושיא אלא מיו"ט שני של חה"ס דסמכינן בע"כ על הכלל דאלול חסר מחמת יוה"כ שא"א להתענות שני ימים מספק וא"כ הא דיושבים בסוכה בשמיני אינו אלא ספק דבריהם, ובאמת אין מברכין אקב"ו, וע"כ קושית הגמ' אינו אלא מקידוש היום של יו"ט שני דימי החג, ולזה כוונו גם התוס' סוכה (דמ"ד ב') בד"ה כאן, במש"כ וב' ימים טובים של גליות אין בהם וצונו אלא קידוש היום, ובחנם השיג הר"ן ע"ז שם בד"ה איתמר ר"י וריב"ל כו' ע"ש וע"ד ברכת הלל בש"ת צ"ל שהוא משום סיום התורה, ואכ"מ. אבל הר"ן פי' סוגיא דשבת שהברכה הוא מדבריהם ומש"ה מקשה הגמ' מיו"ט ש"ג דמברכין אקב"ו על מצה ומרור, אבל לענ"ד הפרוש כמשמעו ספק דדבריהם, דחכמים תקנו מחמת ספק דרבנן, והקושיא ג"כ מיו"ט שני מאקב"ו של פסח, ופשוט להגמ' דע"כ גם אז לא היה ספק מה"ת אלא סמכו דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר, דאלת"ה, היו צריכין לספור העומר בכל יום מספק יום א' ספק יום שני, ובשלמא לדעת הפוסקים דספירת העומר בזה הזמן דרבנן כמש"כ התוס' מנחות (דס"ו), ניחא דבדרבנן לא החמירו, אבל שיטת הרמב"ם בה' תמידין ומוספין (פ"ז הכ"ב) שהוא מה"ת, א"כ קשה אמאי לא מנו אבותינו סה"ע מספק, אלא ודאי ספק יו"ט שני ש"פ אינו אלא מדרבנן, מש"ה לא החמירו בסה"ע משום זילותא דיו"ט ראשון של עצרת שאם נמנה מספק חול יזלזלו בו, וכמש"כ הרי"ף בטעם דלא מברכין בשמיני של חג על הסוכה משום זילותא דש"ע, מעתה שפיר מקשה הגמרא מיו"ט ש"פ ומברכת אקב"ו הארכנו שלא מענין, לחדות בפלפולא את מע"כ נ"י]

הא מיהא יד גדולה של ראשונים דספק נפל הוא ספק מה"ת, ואבאר עוד בזה

דלכאורה א"כ קשה האיך מהלינן סתם ולדות בשבת, והרי ידוע דעת הרי"ף דלא קיי"ל כראב"א דמוהלין ממ"נ כמש"כ הר"ן פרק ר"א דמילה, ומש"כ הר"ן שם דלהרי"ף באמת אין מוהלין ספקות בשבת, הוא פלא לומר דלהרי"ף אין מוהלין בשבת אלא בקים לן דכלו חדשיו, ותו דודאי א"א ל"כ שהרי פי' הרי"ף במשנה ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת, מבואר הא סתם ולדות מחללין, ועיין ביאור הגר"א או"ח שם שכתב דקיי"ל כרבי, ולא אמר אלא לענין מילה, וזה ג"כ פלא מ"ש מילה משארי ד"ת אבל ביארנו בס"ד בחיבורי שם, דאנן קיי"ל כאביי ורבא דאמרי לא, נחלקו ר"ש ב"ג ורבנן אלא או בפיהק ומת או באכלו ארי, הא מיהא דוקא שכבר מת, אבל כ"ז שהוא חי לא נכנס בגדר ספק ואע"ג דרשב"ג למד מפדה"ב שאין פודין לפני ל"י אפילו כשהוא חי, הא לא קשיא, שהרי ה"ה שאין פודין לפני ל"י אפילו ידוע שכלו חדשיו, וע"כ גזרת הכתוב הוא אלא דלמדין דמש"ה גזרה התורה הכי משום סתם ולדות ולא חילקה תורה וכיב"ז כתבו התוס' בזבחים (דצ"ו א') בד"ה אלא