משיב דבר חלק ד רצ

ברה"ר אבל אם לא בא אחד ואמר כך טמא אפילו ברה"ר, ואע"ג דע"כ לא נוצר העולם בקבר זה, מ"מ כל שלא נודע זמן ברור שאז לא היה קבר אזלינן בתר מציאתן בברור מדטמא אפילו ברה"ר דספקו להקל, ודוחק לומר דגם כאן מיירי לקדשים, אלא ה"ט דמשום דבע"כ היה זה הקבר איזה משך קודם שנמצא, דא"א לומר שנעשה הקבר ברגע קודם שנמצא דא"כ היה עוד העפר רך וכדומה אותות על זה, אלא ודאי היה איזה משך למפרע, מש"ה טמא למפרע מן הדין, ומזה למדנו דה"ה אפילו להקל, דאי הוי עוד ספק לא היה טמא ברה"ר

ועיקר שיטת התוס' בנגע באחד בלילה, נחלקו הפוסקים וס"ל דבתרומה מיתניין והכי איתא בירושלמי חגיגה (פרק ג') דסתם טהרות מיירי לתרומה והובא בתוס' חגיגה (די"ט ב') ובר"ש טהרות (פ"ז) ומטעם זה גופא דא"א לומר שמת בזו הרגע שמצאו מת מש"ה מטמא למפרע אפילו ברה"ר, וזהו שיטת רש"י ז"ל, שהרי התוס' מדמי נגע בא' בלילה ולא ראהו חי מבערב להא דאשה שמצאה דם שאין טמא למפרע אלא בקדשים והעלו התוס' דכמו כן הא דנגע א' בלילה כו', אבל זה אינו אלא לשיטתם דנדה מטמאה למפרע אפילו ברה"ר כמו שהאריכו בריש מסכת נדה, אבל רש"י אינו מפרש כך אלא נדה באמת אינה מטמאה למפרע ברה"ר כמבואר בסוגיא שם (ד"ב ב') בפרש"י ד"ה טומאה ודאית מטמאין להו למפרע ושורפין אה"ת מדקתני ברה"ר טמא, הרי דבנדה אינו טמא ברה"ר, ולא כפי' התוס' שם בד"ה להלל יע"ש, וא"כ ע"כ נגע א' כו' חמור, והדברים ארוכים בבאור סוגיא עמומה דא, וע"ע בפסחים (דצ"א) בתוס' ד"ה שהיה שכתבו שכלל כל הטומאות כשעת מציאתן מהני מה"ת אפילו לעשות פסח שני, וראיתי מיישבים דשם הוא ספק העומד להשתנות דאדם סופו למות משא"כ כל שעת מציאתן, אבל בעניי הוכחתי בהע"ש (סי' קי"ו אות ז') דהתוס' לית להו סברא זו דעשוי להשתנות ורק מסברא משום דדמי לכתמים לחוד אמרינן כשעת מציאתן

הא מיהא למדנו דשעת מציאה אם ההכרח לומר דשלא ברגע זו נעשית כך, אלים לומר דודאי למפרע הוי כך כל האפשר וה"נ בנ"ד דכיון דההכרח לומר שלא באותו רגע שנמצא באבר קטן נעשה כך, וע"כ נעשה הכי למפרע מש"ה אמרינן כשעת מציאתן אפילו להקל, דודאי נולד כך ולא ראה שעה אחת בכשרות, ומזה הטעם לחוד שריא איתתא דא לאינסובי ואינה זקוקה ליבום

והנה ראיתי להה"ג מוהר"מ ליב אחר שהתחקה על זה להתיר שדא בה נרגא באשר אנן לא ידעינן רק מפי האשה, והיא אינה נאמנת בזה לענין לפוטרה מחליצה, והנה הרב בעצמו כתב שנמצא בשעת מותו אברו וכיסו כשל תינוק, וע"כ לא נסתפק אלא במה שאמרה האשה שלא הרגישה טעם ביאה מעולם באשר לא הגיע אפילו לבית החיצון וזה לא ידענו אלא מפיה

ואומר אני שגם היא נאמנת מתרי טעמי, חדא שרגלים לדבר שכן הוא כיון שידענו שהיו משונים כשל תינוק ובמקום רגלים ומוכיח, היא בעצמה נאמנת אפילו להוציא מחזקת אשת איש, כדתנן בגיטין (פרק ב') מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח, והרי האשה עצמה מביאה גיטה מזה הטעם

ואין לך מוכיח גדול מנידון דידן, שאבר, תינוק אינו מתקשה באופן שיהא ראוי לבעול, ומכש"כ כאן שאינו מחזקת אשת איש החמור אלא מחזקת שומרת יבם הקל

שנית דבאמת אשה נאמנת על עצמה באיסורין כפרש"י ביבמות (דפ"ח ב') בד"ה ועשו שתי נשים כו', שכל אדם נאמן על עצמו באיסורין בדבר הברור לו כו', ורק במקום שהיא מוחזקת באיסור אשת איש א"נ לצאת מחזקה משום דגמרינן דבר דבר מממון, והרי בנ"ד לפי דברי האשה לא נכנסה בחזקת ש"י מעולם, כיון שהוא סריס וגם בעינינו לפי דברי העדים הרי יצא מרוב בני אדם, ואינו אלא ספק שמא מכ"מ היה מתקשה בשעת מעשה כדי ביאה, והיא בזה נאמנת בדבר הברור לה שהוא סריס, ומכש"כ באיסור שומרת יבם אין הדבר ברור אם הוא בכלל עריות, דילפינן דבר דבר וכבר הוו בזה קמאי ובתראי

והנה עוד העלה הה"ג מוהר"א מו"ץ ד' מינסק, להתיר מטעם שאם כן הוא שלא היה בועל כלל, אין בקידושי כסף ג"כ ממש, משום דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה, שיהא ראוי לבעילה, וזה אינו ראוי להתרפאות ולבעול לעולם, ובמח"כ הה"ג אין הדברים נראין כלל וכמו שהביא בעצמו דעת התוס' בנדה (דף כ"ג א') בד"ה לאתסורי, והכי סתימת לשון הרמב"ם וש"ע (סי' מ"ד ס"ד) סריס שקידש בין סריס חמה. בין סריס אדם הוי קידושין ואין לדחות דמיירי בסריס שיכול לבעול, אלא שאינו יכול להוליד, דודאי בכלל ס"ח נכללו כל האופנים, דיש סריס שבועל מיהא ויש שאינו בועל כלל, והכל בכלל ס"ח, תדע שפרש"י סוטה (דכ"ו א') בד"ה קמ"ל דלמיקדם שכיבת בעל לבועל הוא דאתי וסריס בר שכיבה הוא ואע"ג דלאו בר זריעה הוא, ולכאורה דבריו ז"ל סותרין תוך כ"ד דלפי הטעם דמש"ה אשת סריס שותה משום דמקרא דמבלעדי אישך לא נתמעט אלא שיהא שכיבת בעל קודם לבועל, אבל אי קדמה שכיבת בעל לא חיישינן למה שהוא כעת סריס אפילו אינו בר שכיבה כלל, ולפי הטעם דסריס בר שכיבה הוא כו' א"א למעט כלל מהאי קרא אפילו היה כן הבעל מתחלה, ועיין מש"כ המל"מ בזה, ונראה ברור דרש"י מפרש דודאי מתניתין סתמא תנן אשת סריס שותה בכל אופנים שאפשר, היינו סריס שראוי לביאה ושאינו ראוי לביאה, בין היה סריס לפני הנשואין בין אירע לו לאחר הנשואין, מש"ה פי' ממ"נ, אם אירע אחר הנשואין הרי קדמה שכיבת בעל וסגי, ואם היה לפני הנשואין, ע"כ הוא בר שכיבה מיהא, דאי לאו בר שכיבה אינו נישואין, דזה ודאי נשואין א"א אלא א"כ ראוי לביאה והרי ארוסה אינה שותה, ואחר שהוא בר שכיבה מיקרי שפיר מבלעדי אישך

הא מיהא למדנו דסתם סריס מיירי בכל אופן שאפשר, וע"ז כתב הרמב"ם וש"ע שקידושיו קידושין, ויש לנו להוסיף להוכיח מסוגית התלמוד שקידושין אינו תלוי בביאה כלל, אלא שחרפה וחולין היא לנו להטיל ספיקות בדבר שפשוט בעיני רבותינו הראשונים ז"ל בלי מחלוקת וספק כלל

אלא שיש לפקפק בעיקר הקידושין מטעם טעות, דודאי לא אסקי אדעתא בהכי, והאריכו בזה הרבנים הג' עפ"י שו"ת ח"י, ואני בעניי מגמגם בכ"ז עפ"י דברי התוס' ב"ק (דף ק"י) בד"ה דאדעתא כו' אלא מאירוסין איירי דמקידושין אין לה שום טובה עכ"ל, מבואר דאי היה איזה טובה בשעת קידושין, אין הוכחה לבטל הקידושין, מעתה הן אמת שאם היה מעשה כזה במקומות שמקדשין הרבה לפני חופה ונשואין היה מקום להקל בזה אפילו אחר הנשואין, משום דבשעת הקידושין היה בטעות, ואח"כ בשעת הנשואין לא היה ביאה כלל שתתקדש בביאה וכמו שכתבו הה"ג, אכן במדינה זו שמקדשין בשעת חופה ותיכף מתחייב לזונה ולפרנסה, ואין לך טובה גדולה מזה, והרי היא ענייה ונכנסה לבית הספק אלא בשביל פרנסה לה ולבתה היתומה, ומי יאמר שאפילו ידעה שהוא אינו בר ביאה כלל לא היתה מתקדשת ונכנסה אצלו בשביל טובה זו, ואפילו היא אומרת בפי' שאם ידעה שכן הוא לא היתה נשאת בשום אופן אינה נאמנת, שהרי התנהגה עמו בדרך אישות בקרוב בשר כל משך שנים אלו, הרי חשבה עצמה לנשואה אליו, ואפילו תתן איזה אמתלא טובה ע"ז אינה נאמנת משום דסוקלין ושורפין על החזקה כהאי שדרים כדרך איש ואשה וכדאיתא בקידושין (ד"פ), ובמקום חזקה כהאי לא מהני אמתלא כמש"כ הרמב"ן ורשב"א לענין הוחזקה נדה בשכנותיה דבעלה לוקה עליה ולא מהני אמתלא, ועיקר הטעם בזה מבואר יפה בתבואות שור (סי' א' ס"ק ע"ח) דמדמלקין עלה ש"מ דכעדים ממש חשבינן לה, וה"נ בנ"ד אלו בא עליה אחד בשעה שבעלה חי היה נהרג עליה מטעם חזקה זו, שהיא דרה עמו כדרך כל הנשים בלי תרעומות הידוע לשכנים א"כ לא מהני אמתלא בשום אופן, ובחזקת מקודשת היא אפילו אינה ראויה לביאה כלל, ואסורה לקרובי הבעל בברור

ומכ"מ היא שריא לעלמא מטעם שכתבנו, והנני להצטרף לדעת גדולי ווילנא ומינסק יברכם ה' להתיר את האשה העלובה רחל לאה בת ר' יצחק לינשא לאיש כדין אלמנה שאינה זקוקה ליבם והמקום ית"ש יעמידנו על קרן האמת וישמרנו ממשגה ותקלה חלילה, וכנפש העמוס בעבודה: נפתלי צבי יהודא ברלין.