משיב דבר חלק ד רפט

פ"א הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו זוקק ליבום כו', והרי נכלל בזה גם אם קידש אשה אשתו מתייבמת אע"ג שאפשר שהוא בשעה שנתעקר סמוך למיתה, מ"מ אשתו מתייבמת

איברא עיקר התירא דהאי איתתא הוא במה שראו עדים שאברו וכיסו קטנים כ"כ באופן שאינו ראוי להוליד והרי הוא כמו שאין לו ביצים משנולד וכבר פירשנו בס"ד בהעמק שאלה (סי' קנ"ב) הא דתניא ביבמות (דף ע"ה) ר"י בנו של ריבב"א כל שאין לו אלא ביצה אחת ה"ז כסריס חמה וכשר, דהא דתניא ה"ה כס"ח מיירי לענין יבום, דלר"ע אינו חולץ ולא חולצין לאשתו, משום שאינו מוליד בלי רפואה, אלא דבעל ביצה אחת תליא במחלוקת ר"א ור"ע, דלר"א כיון שיש לו רפואה ה"ז זוקק ליבום, משא"כ מי שאין לו שני ביצים לכ"ע אינו זוקק ליבום, וה"נ מי שיש לו גיד וכיס קטן שאינו ראוי לביאה לכ"ע אינו זוקק ליבום, ולזה אין חשש מה שיש לו שערות, דאע"ג שהוא גדול ודאי מ"מ ה"ז סריס חמה, וכמו בעל ביצה אחת לר"ע

ולכאורה היה נראה שאאל"כ שיהא בלי ביצים או גיד שראוי להוליד ומ"מ יהא לו ש"ש מדכתב הרמב"ם והובא בשו"ע (סי' קע"ב ס"ז) מי שחתכו או נתקו או מיעכו גידיו או ביציו בידי אדם הוא הנקרא סריס אדם וכשיהיה בן י"ג שנים וי"א נקרא גדול שאין זה מביא סימנים לעולם עכ"ל, משמע דמי שיש לו חסרון באברי ההולדה אינו מביא סימנים, ולכאורה מה לי שהחסרון הוא בידי אדם או בידי שמים וא"כ בנ"ד שהעידו שנמצא לו שערות, ע"כ או שאינו אמת שאברו וכיסו אינו ראוי להוליד, או שנולד החסרון הזה אחר שהביא השערות וא"כ הרי ראה שעה אחת בכשרותו וזוקק ליבום

אבל כבר כתב הגאון נוב"ק שם שרק פ"ד בידי אדם הוא כן ולא בידי שמים, אלא שהוא כתב שהוא כמו שאר סריס שאף שנולדו בו כל סימני סריס ובודאי סריס הוא אפ"ה עד שיהיה בן כ' שנה אינו גדול, ובמח"כ הגאון ז"ל אאל"כ, דא"כ שדומה לשאר ס"ח שדינו אם נולדו בו שערות עד עשרים אינו סריס כלל, והרי בחסרון באיברים א"א לומר כן, דחסרונו ניכר מבחוץ, ותו, דא"כ מאי מקשה הגמרא לר"א ורמינהו בן כ' שנה כו' והוא הסריס לא חולץ ולא מייבם כו', מאי קושיא נוקמי, בסריס חמה שאין לו ביצים כלל דר"א מודה שאינו חולץ שהרי אין לו רפואה, אלא ודאי חסרון חיצוני באיברים אינו נוגע לשערות כלל והוא ככל אדם שמביא שערות לי"ג שנים, וה"נ במי שגידו קטן כמו בנ"ד ה"ז ככל אדם לענין גדלות אלא דמ"מ ה"ז כסריס חמה, ורק בנסתרס בידי אדם היה מקובל הרמב"ם שאינו מביא שערות לעולם ובאמת דברי הרמב"ם ז"ל פלא כמו שהעיד הגאון נוב"י ז"ל שלא מצא שורש לדבר כלל, והגר"א ז"ל הביא ראיה מסוגיא הנ"ל דמאי מקשה ורמינהו נימא בסריס בידי אדם, ולא זכיתי להבין כלל, דמי יאמר דסריס אדם אינו ככל אדם שמביא שערות לי"ג, שנה ולא אפשר לפרש משנה דנדה כי אם בסריס חמה שאינו ניכר באיברי ההולדה רק מחלה פנימית

ולי העני נראה שהרמב"ם דייק וכתב בזה"ל בידי אדם כדרך שהערביים עושין, והוא מיותר, וגם למאי דקדק וכתב מי שחתכו כו' גידיו או ביציו כו', לימא מי שנעשה פצוע דכא או כרות שפכה בידי אדם כו' אלא ודאי לא משרשי התלמוד כתב כן אלא משרשי ידיעותיו ברפואה, דידוע דכל אבר המוליד שערות, אם הוא מקולקל כתות וכדומה אין לו כח לגדל שערות, שהרי הוא כאבר מת, ושיטת הרמב"ם ידוע שסימני שערות אינו אלא סביבות הביצים כמבואר בה' אישות ובפי' המשניות יבמות פ' הערל, ואחר שמקום ביצים מקולקל ואין להם כח החיות, בודאי לא יביאו שערות,, ומש"ה דייק וכתב כדרך שהערביים עושין שהן מסרסין בביצים או בגידי ביצים ולא באבר עצמו, מש"ה כתב דוקא גידיו או ביציו פי' גידיו היינו גידי ביצים, אבל חסרון פצוע דכא שלא הגיע לדרך שהערביים עושין אע"ג שפסול לבא בקהל מ"מ מביא שערות ככל אדם, ולא בא הרמב"ם אלא ללמדנו דמי שא"א להביא שערות בשביל איזו סיבה חיצוני נעשה גדול בן י"ג שנה, דחזקה דרבא מהני לומר דאלו היה מביא שערות כבר היה גדל אצלו בזה השעה, ומיושב בזה קושית הר"ן בחי' למ' סנהדרין בדורות הראשונים שלא היה לבנות שער בית השחי ובה"ע היאך היו נבדקות לענין גדלות ויישב בגומות ויש ע"ז צ"ע עי' מש"כ בהע"ש (סי' קט"ז אות ד') בס"ד, ולדברי הרמב"ם אצל"כ, אלא כיון שהגיעו לשנים חזקה שהיו מביאין שערות אלו היה בשרן מרבה שיער, הא מיהא בנ"ד אין השערות מכחיש שהוא סריס חמה, ואינו זוקק ליבום

ועדיין יש להטיל ספק שמא ראה שעה אחת בכשרותו, היינו שנולד לו זה הקלקול שלא יגדל האבר והכיס כשאר איבריו, איזה שעה אחר שנוצר, וא"כ אינו פוטר מה"ח, וכדאיתא בגמרא על סימן פנימי מנא ידעינן, הן אמת שיש מקום לחלק בין חסרון שאפשר לומר דבזה הרגע אירע בו חסרון זה כמו אם אנו רואים אותו במרחץ שאין בשרו מעלה הבל והוא מין חולי וסימן סריסות, ואפשר שבזה הרגע אירע בו זה החולי, משא"כ דבר שא"א לומר דבזה הרגע אירע בו כך וע"כ מכמה שנים למפרע כמו בנדון דידן ממילא יש לנו לומר דמשעה שנולד הוא כן, וחילוק זה מבואר ביו"ד (סי' פ"א) לענין גבינות של טריפה, דיש נ"מ אם אפשר לומר דנעשה טריפה בשעת שחיטה הגבינות דלמפרע כשר דמוקמינן אחזקת כשרות דלמפרע, משא"כ אי בע"כ נעשית טריפה זמן מה לפני שחיטה אז תולין הטריפות הרבה למפרע, וה"נ באפשר לומר שנעשה סריס בזה הרגע אין אנו מוציאים אותו מרוב בני אדם למפרע, משא"כ בדבר שבע"כ נעשה למפרע סריס

אבל עדיין מכאן אין הוכחה להקל, דאפשר דוקא להחמיר כן הוא דחזקה דהשתא אלים אם הוא בזה האופן שתהא שקול כחזקה דכשרות שלה אבל לא מצינו שתהא עוד אלים מחזקה זו או רוב ונדון מזה להקל דבודאי משעה שנולד הגיע לו כך, והה"ג ר' משה ליב מו"ץ דק' מינסק הוכיח דאפילו להקל כך הדין מהא דכתב הראב"ד בכוליא שהקטינה טריפה דדוקא היתה גדולה והקטינה ולא שהיתה קטנה, והבחינה הוא אם אין הקרום העליון כווץ מסתמא נולד כך, ואי איתא דלהקל אין אומרים דחזקה דהשתא אלים, אמאי לא ניחוש שמא נולד בה חולי בעת שהיתה הכוליא כפול, אלא ע"כ תולין דמשעה שנולדה היה בה זה החולי, ולכאורה הוכחה נכונה הוא, אבל מ"מ אפשר לדחות דהתם לא בעינן להכשיר שתהא נולדה כך מתחלת יצירתה אלא אפילו היה הקלקול שלא תגדל יותר בשעה שהיתה כפול ג"כ כשר, ולא שנינו טריפה אלא שהקטינה ממה שהיתה כבר, משא"כ בנ"ד דבעינן שיהא ידוע שנולד כך, וזה לא ידענו שמעמידין על חזקה דהשתא כ"כ דמסתמא היה בו זה החולי שלא יגדל הגיד כמו שנמצא עתה משעה שנולד

ואוסיף לכאורה דהכי דעת התוס' בנדה (דף ד') בד"ה שכל הטמאות כשעת מציאתן, דהא דתניא נגע באחד בלילה ואח"כ עמד ומצאו מת שטמא אפילו ברה"ר אם לא ראהו חי מבערב, אינו אלא בקדשים, אבל בחולין ותרומה אמרינן דהשתא הוא דמת, והרי א"א לומר דבזה הרגע שנמצא מת יצאה נפשו, דאם כן היה נראה איזה תנועה של יציאת הנפש וע"כ איזו שעה לפני המצאו כך יצאה נפשו, ומ"מ אינו טמא למפרע מד"ת, וכן כתבו עוד דהא דנמצאת המחט מלאה חלודה טהורה משום שכל הטמאות כשעת מציאתן שזה אינו אלא משום חזקת טהרות הא בל"ז אין אומרים להקל כשעת מציאתן אע"ג דא"א לומר דברגע שנמצא מלאה חלודה אירע החלוד

אבל כד דייקת אאל"כ, שהרי בפירוש תניא דהמוצאת כתם מטמא למפרע לבעלה שהוא חולין וכתבו התוספות שם בדף ג' ד"ה ושרצים, דהטעם משום דכתמים יבשים ע"כ נעשה למפרע כו' הרי דביבשים מן הדין טמא למפרע כל האפשר ולא אמרינן שלא יהא טמא אלא שיעור שתתייבש, אלא ע"כ כיון דצריך לומר דמכבר איזה משך נעשית מעמידין על שעת מציאתן מן הדין, ולא דמי למצא מת דאפשר דאיזה רגע לפני זה מת, וכן בכתם לח אע"ג שא"א שנעשה הכתם בשעה שבדקה עצמה, מ"מ הרי אפשר דברגע לפני המצא נולד הכתם מש"ה מן הדין דיה שעתה, משא"כ בכתם יבש דע"כ נעשה איזו משך, למפרע בזה ודאי מן הדין כשעת מציאתן, והכי תניא בתוספתא טהרות והובא בר"ש שם פ"ד מ"ד, קבר שנמצא מטמא למפרע ואם בא אחד ואמר ברי לי שלא היה כאן קבר לפני עשרים שנה אין טמא אלא משעת מציאה, פי' דאם בא אחד ואמר כך הוי כראהו חי מבערב דטהור