משיב דבר חלק ד רפח

ויותר מזה כתב הריב"ש והובא מעט בב"י בעברו רוב שנותיו ולא נבדק כלל, ודאי אשתו מתייבמת אע"ג דחזקה דרבא לא מהני אלא למיאון ולא לחליצה, מ"מ זה אינו אלא בבן י"ג דאם לא הביא ה"ז קטן עדיין, משא"כ ביצא רוב שנותיו דע"כ גדול הוא בין הביא בין לא הביא, ואי נימא שלא הביא ה"ז סריס, מש"ה אמרינן דהוא ודאי אינו סריס ומסתמא הביא ש"ש, זהו תורף דברי רבינו הריב"ש, והרי אע"ג שלא נבדק מ"מ הרי ניכר לכל שאין לו זקן עליון וגם זקן התחתון ניכר במרחץ לכל עין רואה, מ"מ סמכינן דהביא ש"ש כשיעורן ואינו ניכר בלי בדיקה, מכש"כ כשנבדק ונמצא שתי שערות כשיעורן אין להטיל שום ספק שמא באו אחר שיצא רוב שנותיו

ובעיקר הענין מה שהחליט הרב ר' שלמה שי' דאם עברו רוב שנותיו ולא הביא ש"ש ה"ז ס"ח לענין יבום, וע"ז קאי הגהת רמ"א שאין סומכין ע"ז משום שמא נשרו, אינו ברור אצלי, דבש"ע והגהת רמ"א לא נזכר כלל דין דעברו רוב שנותיו ולא הביא ש"ש ובגמרא לא נזכר ביבמות אלא בנדה גבי דין גדלות ובזה נזכר (בסי' קנ"ה) לענין אילונית, משמע דבעלי השו"ע לא ס"ל הא דהריב"ש דכמו כן נקרא סריס לענין יבום, ומשום דיש לחוש שמא ראה שעה אחת בכשרותו, וכמש"כ בחי' מהרש"א יבמות (דף פ') בתוס' ד"ה עד, דאפילו ר' יוחנן דס"ל אפילו באחד מהן, ושיטת התוס' דאותו אחד היינו שאין לו זקן לחוד מהני, מ"מ זה אינו אלא לענין גדלות ולא לענין יבום ומשום שמא נולד זה הקלקול אחר הלידה והכי נראה דעת הרמ"א שכתב בפשיטות (בסי' קע"ב ס"ד) אבל אם לא הביא ב' שערות בזקנו אפילו אין בו רק אחד כו' ולא כהב"ש שכתב דסתים הרמ"א כדעת הרמב"ם נגד דעת התוס' והראב"ד, אלא ס"ל להרמ"א דלענין יבום כ"ע מודו דבעינן עוד סימן מטיל מים ואינו עושה כיפה שניכר שנולד כך והכי נראה מסקנת דעת הב"ש שחזר ממש"כ בתחלה, וממילא ה"נ בעברו רוב שנותיו ואין לו שערות כלל יש ג"כ זה החשש לענין יבום, והריב"ש לטעמיה שנראה מדבריו שהביא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד לענין יבום משמע דס"ל דדעת הראב"ד מהני ליבום ג"כ, ומש"כ הריב"ש אלא שצריך לעיין בפטור החליצה שנראה מסוגית הגמרא כו' היינו לשיטת הרמב"ם דבעינן סימן אחר להא שאין לו זקן, אבל לדעת הראב"ד הא דאין לו זקן לחוד סגי שהרי מתחלת לידתו כך הוא אע"ג שאין בזה בחינה, מ"מ מקרי כל שלא ראה שעה אחת בכשרותו, וה"נ לכ"ע בעברו רוב שנותיו ולא הביא ש"ש הוי ס"ח לענין יבום

ונחזי אנן דלכאורה קשה לפי שיטת הריב"ש נימא אביי רבותא יותר שאין לו זקן, אע"ג שאין בזה בחינה ודאית מכש"כ הטיל מים ואינו עושה כיפה ולשיטת הרמב"ם ניחא שהרי בעינן עוד סימן, אבל לתוס' וראב"ד קשה, אלא מוכח דלענין יבום מודו וכמש"כ המהרש"א וי"ל דקמ"ל אביי דאם ראו פעם אחד שלא עשה כיפה לא חיישינן שמא הבריא בינתים, ומהא דאין לו זקן לא למדנו זה הדין

הא מיהא נראה דעת בעלי הש"ע דלא כהריב"ש בזה, ומש"כ הרמ"א וי"א דאין לדון עכשיו דין סריס כו' מיירי על הביא סימנים סריס שכתב המחבר כאן, ומה שנתקשו הרבנים הנ"ל מנלן דבזה חוששין שמא נשרו ונימא דסימני סריס מוכיח שלא היו לו שערות, וכן תמה הה"ג מוהר"א מו"ץ דק' מינסק, אומר אני דבשו"ת הריב"ש מוכח הכי כמש"כ הרמ"א שהרי ז"ל הריב"ש ובנדון זה אם ראובן הגיע לרוב שנותיו וידוע שלא הביא ש"ש במקום הערוה כו' ה"ה סריס ואין אשתו חולצת ולא מתייבמת אלא שא"א לידע כו' ואינה מתייבמת דדילמא לא הביא כו' וכש"כ בזה שנמצא בו קצת סימני סריס עכ"ל ואי איתא דלא קאי הריב"ש מש"כ אלא שא"א לידע כו' רק בלא הביא סימני סירוס אבל בשהביא פטורה מן החליצה לגמרי, מאי שייך לכתוב בזה וכש"כ בזה שאינה מתייבמת הא מותרת לשוק ג"כ, אלא ודאי גם בכה"ג אסורה לשוק משום חשש שמא נשרו ושמא איכא גומות דחוששין לזה אפילו לא בעיל שלא תמאן כפסק הש"ע (ססי' קנ"ה), ושפיר כתב דכש"כ דאסורה מיהא להתייבם

ואוסיף בזה, דיש להביא ראיה מגוף הגמרא דאע"ג דיש בו סימני סריס אין בזה הוכחה גמורה שהוא סריס עד שברור שלא הביא ש"ש, דאיתא ביבמות שם א"ר אבהו סימני סריס ואילונית אין עושין בהם מעשה עד עשרים שנה, ופירש"י להחזיק בגדולים וסריסים כו', ותמוה לי מה העלה ר"א הא משנה שלמה היא בנדה בת עשרים שנה ולא הביאה ש"ש והיא אילונית כו' הא לפני עשרים שנה אפילו יש בה סימני אילונית אין מחזיקין אותה בכך, והיה נראה מזה ליישב דעת הרמב"ם שפסק כשמואל דקטן היה באותה שעה, כמש"כ ביש"ש שם (סי' ל"א) והגאון נוב"י קמא חלק אה"ע (סי' ו'), והמאירי כתב ג"כ די"א דקיי"ל כשמואל ונדחקו בטעמא דמילתא ע"ש, והיה נראה דר"א אשמועינן הכי כשמואל דלרב משיש בהם סימני סריס ואילונית עושין בהם מעשה ספק שמא באמת הוא סריס והיא אילונית, ואסורה למאן אפילו לא הביאה ש"ש שמא תמצא אילונית וגדולה למפרע, אלא ס"ל כשמואל והרי הוא בכלל קטן ודאי עד שיהא בן עשרים, דאפילו יהא סריס יהא נחשב לקטן באותה שעה, זהו דעת הרמב"ם, אבל לשיטת הפוסקים והכי פסק הרמ"א (בסי' קנ"ה סי"ב), ומ"מ אפשר למאן כמבואר במחבר שם, ובאמת תמה ע"ז בב"ש (ס"ק י"ט) ויישב בדוחק יע"ש, ולדברינו למדנו מדר"א דאע"ג דאם יגיע לעשרים ובלא שערות יהא סריס למפרע מ"מ אין לנו לחוש לזה כלל, ואין עושין בזה מעשה ספק עד שיהא בן עשרים, דעפ"י רוב אפילו יש בו סימני סריס ואילונית חוזרין לבריאותן לפני עשרים ומביאין שערות, ומעתה צדק פסק הריב"ש והרמ"א דאפילו נבדק ואין שערות חוששין שמא נשרו, ואע"ג דבלא נבדק אם הביא שתי שערות כתב הריב"ש דאסורה להתייבם ולא סמכינן על חזקה שהביא סימנין, משום דאיתרע לה רובא שיש לו סימני סריס, מ"מ ה"ז דומה לבן י"ג ולא נבדק שג"כ אין סומכין על חזקה דרבא לדבר תורה, מ"מ כשלא הביא בברור חוששין שמא נשרו, ה"נ אפילו יש לו סימני סריס חוששין שמא נשרו, ואם כי ידעתי שיש לחלק להא דבן י"ג מ"מ אין להרהר אחר פסק הריב"ש והרמ"א ז"ל, והיינו שכתב הרמ"א בלשון וי"א דאין לדון עכשיו דין סריס כו', ר"ל אע"ג שאין הדין ברור עפ"י הגמרא מ"מ דעת י"א הכי

נחזור לענין, שאי אפשר להתיר איתתא דא משום סימני סריס, שהרי נמצא לו שערות כשעורן, ואין לנו לחקור ולהסתפק מתי הביא, דחזקה שהביא בזמנו, והא שלא היו ארוכים יותר הוא מחלה שאינו מגדל שער ככל אדם אבל אינו סריס בברור, וזהו בכלל מה ששנינו ש"ש כו' האמורות בכל מקום כדי לכוף ראשן לעיקרן כו'

הטעם השני דאפילו לא היו ש"ש, מ"מ הרי לא נודע אי לא ראה שעה אחת בכשרותו, וראיתי גם בזה מש"כ הה"ג ר' אריה שי' דבר חדש, דהא דתנן ביבמות בדר"ע דבעינן שלא היה לו שעת הכושר אינו אלא מדרבנן, דמה"ת לא בעינן אלא שלא יהיה ראוי להוליד בשעת נשואין, דכל ההכרח של ר"ע דלא כר"א הוא דא"כ כל אדם שעה אחת סמוך למיתה נעקר, אבל אי תלי בשעת נשואין לא קשה, וא"כ אפילו מספק סריס אפשר להתיר בדרבנן

וגם זה לא נראה כלל מסוגית הגמרא אלא אלא מה"ת בעינן שלא ראה שעה אחת בכשרותו, ומטעם שכתב הרמב"ם (הל' יבום פ"ו) ואלו הן שהן פטורות מן החליצה ומן היבום אשת ס"ח כו' שנאמר ולא ימחה שמו מישראל פרט לסריס חמה ואנדרוגינוס ששמם מחוי הואיל ואינן ראוין מתחלת ברייתן הרי הן כמין בפני עצמו עכ"ל, הרי הסביר רבינו דמש"ה בעינן שיהיו סריסים מתחלת ברייתן, כדי שבזה יהיו נחשבין כמין בפ"ע ששמם מחוי, אבל אם אינו כמין בפ"ע אינו נקרא שמם מחוי אע"ג דבאמת אינו ראוי להוליד דכל עניני הקמת שם ביבום אינו אלא בראוי שהרי עיקר ביאת יבם סגי בהעראה ואע"ג שאינו מקים שם עדיין, אלא לא בעינן אלא שיהא מין ביאה שהוא הקמת שם, ה"נ לא בעינן אלא איש שיהא מין הקמת שם, תדע דמקשה בגמרא על סריס אדם א"ה תתייבם נמי יבומי ואמאי תנן חולץ וחולצין לאשתו, ומאי קושיא דילמא מילתא דפסיקא נקוט משום סריס אדם שנעשה לפני הנשואין שאינו בר הקמת שם מה"ת, אלא ודאי מה"ת כשר לייבם, והכי תניא במ"ס