משיב דבר חלק ד רפז

אם מטעם ירושה ונחלה לטעמייהו קיימי, דכופר יורש מה"ת, אם מטעם הקמת שם אינו ברור שלא יקום שם לאחיו כדברי הפרדס, אכן אחר שעמדנו על טעמן דגאוני קדמאי דס"ל דיבם מומר אינו זוקק לעולם משום שאינו יורש וכמו שהבין הטור, שוב אף על גב דרבותינו הראשונים פליגי ע"ז, מכ"מ בשעת הדחק, יש מקום לסמוך ע"ד הגאונים ז"ל והרי אין עליהם קושיא מפורשת ח"ו, וכמש"כ הרא"ש סנהדרין (פ"ד) בשם הראב"ד דקושיא מפורשת על גאונים זהו דבר שאינו בנמצא

אכן חלילה לי להוציא הוראה נגד גאוני בתראי כשאני לעצמי, אך אם יסכימו גאוני הדור ה' עליהם יחיו דכדאי כמה גאוני קדמאי לסמוך עליהם בשעת הדחק, בזו ההוראה הנני להצטרף עמהם, וה' יעמידנו על קרן האמת וישמר רגלינו מלכד בהוראה ח"ו, ושלום על ישראל, ולא ישארו אחותינו עגונות לעולם, כנפש העמוס בעבודה

ועתה ראיתי קושיא בשם הגאון ר' איסר ממעזריטש שליט"א מגיטין (דע"ד) שיתן לאחיו או לקרובו, ונראה פשוט די"ל שהוא מודר הנאה ואינו יכול לקבל ירושתו וכדתנן בב"ק פרק הגוזל קמא

והנה כל שאפשר לתקן עלינו לתקן ע"כ נראה שיהיה הכופר האלם חולץ אע"ג שאינו באמר ואמרה, שהרי פרש"י בד"ה חרש שחלץ חליצתו פסולה, לפטרה במקום אח כשר, ונראין הדברים תמוהין, וכתב במראה הפנים על הירושלמי שדעתו כדעת הרמב"ם דחליצת חרש ואינו כלום, ואם יש לו אח יכול לייבם ואין דבריו כלום במח"כ, דא"כ הכי מיבעי דהוא עצמו יכול ליבמה אלא להיפך דלפי סוגיא דהטעם דחרש אינו חולץ משום שאינו באמר ואמרה אין החליצה פסולה אלא כשיש תקנה היינו אם יש לו אח שיכול לחזור ולחלוץ אבל אם אין לו אח שוב אין החליצה פסולה, והא נפטרת בחליצה זו, דעיקר פסול שאינו באמר ואמרה אינו אלא מדרבנן, שהרי אין הדבר פשוט בגמ', ול"ק דרבא ס"ל דחולצת אלם כשר, אף ע"ג שידוע הוא הא דר' זירא דבעינן ראוי לבילה, ע"כ הוא משום שאין כל הענינים שוין, וכבר חקרו רב רבותינו בעלי התוס' בכל הפרטים, שעומד בזה הכלל דר' זירא, מעתה אפילו לל"ב אינו אלא פסול דרבנן ואם א"א לתקן נפטרת בחליצה זו

והכי נראה דעת הרמב"ם שכתב בה' יבום (פ"ד) אלם ואלמת שחלצו חליצתם פסולה ואינן כחרש וחרשת שחלצו שלא עשו כלום, לפי שאין בהם דעת, ולא כדעת הפוסקים שכתב דחליצת חרש וחרשת פסולה, היינו משום דהגמ' מפרש בל"ב טעם של חרש וחרשת משום שאינו באמר ואמרה, והיינו בחרש השומע ואינו מדבר, וכדמפרש בירושלמי, ולמאי פי' הכי בגמ' ולא כמשמעו משום שאין בהם דעת, אלא משום דתנן החרש והחרשת יחד עם חולצת לקטן, ואתי כשמואל דמפרש המשנה פסולה, ופוסלת והכי איתא שם (דק"ה ב') אר"י אמר שמואל [כצ"ל] זו דברי ר"מ אבל חכ"א אין חליצת קטן כלום הרי דשמואל מפרש חליצה פסולה ופוסלת, וא"כ ה"נ חרש וחרשת דתנן בהדיא, וא"כ מיירי באלם ואלמת, ול"ק דרבא דמפרש משום שאינו בר דעת אתי כר"א בגיטין (דכ"ה) דאתו כחכמים דס"ל אין חליצת קטן כלום, הא מיהא פסול דאינו באמר ואמרה אינו דומה לאינו בר דעת, ואינו פסול אלא מדרבנן ע"כ טוב לחלוץ מן הכופר אלם, ולא להתירה לשוק בלא חליצה כלל

סימן עו בעז"ה, ובו בטחתי, לא ימעדו אשורי ולא יצל מפי דבר אמת

אשה אחת נשאת לאיש שאין לו בנים, וכבר גירש שתי נשים משום חסרון בנים, והשלישית ג"כ התנתה עמו שאם לא תלד עד שש שנים יתן לה ג"פ, אמנם בבואה אצלו ומצאה שאינו ראוי לביאה כלל וצעקה ובקשה ג"פ ולא ענה לה והיתה עמו היא ובתה הקטנה, איזה שנים במזונות ופרנסה ככל הנשים ואח"כ מת בן מ"ג שנים וראו אנשים שעסקו בטהרתו שגידו וכיסו משונה י"א שהיה כמו תינוק בן שמונת ימים, וי"א כחצי שנה וי"א כבן ג' שנים, ומכ"מ מצאו לו שערות בבית השחי ובבית הערוה אלא שהיו קצרות מכל אדם ומפוזרות והיא גם היא אומרת שלא הרגישה בשום פעם טעם ביאה ולא הגיע לבית החיצון שלה, ואינה יודעת אם היה, מתקשה, וזה ידוע לה שלא הזריע כלום

וגם העידו אנשים שהיו לו כמה סימני סריס, היינו בזקן לא היה לו אפילו שערה אחת, קולו היה לקוי בלי היכר בין איש לאשה, גם נשמע שלא היה בשרו מעלה הבל, וגם נשמע שלא היה מטיל כיפה

והנה לאותו איש היה אח שנשלח עפ"י משפטי המלוכה לארץ גזרה ולא נודע אחריתו, ועתה היא עגונה ושומרת יבם שלא נודע ממנו מאומה

וכבר כרו על עובדא דא חברים, הן המה רבני גאוני מו"ץ ווילנא ומינסק יברכם ה', וכל אחד אמר טעמא להתירא, ורצו בענותם לעמוד על חוות דעתי הדלה גם אני

והנראה לענ"ד דמפאת סימני סריס שבאו עדים שהיו בו, קשה להתירה משום שני טעמים המפורשים בתלמוד, חדא, שהרי מצאו לו שערות בבית הערוה ותניא איזהו ס"ח כל שהוא בן עשרים ולא הביא ש"ש, הא הביא ב"ש לא מהני הסימנין, והה"ג ר' אריה מו"צ דק' מינסק אמר שיש להוכיח דשערות אלו נולדו אחר שהיה בן עשרים שנה, דאי היו לפני זה היה ראוי שהיה במותו בן מ"ג רבים וארוכים, ואחר שיש בו סימני סריס והשערות נולדו לו אחר שהגיע לכ' שנה, ה"ז ס"ח כמבואר בברייתא דיבמות שם ואפילו הביא לאחר מכאן הרי הוא כסריס לכ"ד, ולא חש הרב הנ"ל להא דשמא נולדו סימני סריס אחר שנולד וראה שעה אחת בכשרות וזוקק ליבום מטעם שמבואר להלן, והרב הג' ר' שלמה כהן מו"ץ בווילנא, שלא הגיע למדה זו שלא לחוש לראה שעה אחת, בכשרות, ע"כ התחכם בסברא זו לומר דניכר שנולדו השערות אחר שהיה בן ל"ה שנים, מדהוי השערות קצרים ומפוזרים, וכיון שעברו רוב שנותיו ולא היה בו שערות מבואר בנדה (דמ"ז) שהוא סריס אפילו בלי סימני סריס, אלא שאין יכולין אנו לסמוך ע"ז מחמת חשש שמא היה מכבר ש"ש ונשרו, או משום חשש גומות, ע"ז הוסיף לומר דכאן שיש בו סימני סריס המוכיחים שאין לו שערות אין לחוש לשמא נשרו וגומות, וא"כ אפילו נולדו אותם סימני סריס אחר שנולד, מכ"מ הרי לא נולדו לו ש"ש עד אחר רוב שניו, ומש"כ, בהגהת רמ"א (סי' קע"ב ס"ו) וי"א שאין לדון עכשיו דין סריס ודאי דחיישינן שמא היה ונשרו או שיש לו גומות כו' לא קאי על הא דמיירי המחבר ביש לו סימני סריס, אלא על מי שלא נמצא לו סימני סריס כלל, אלא שלא נולדו לו ש"ש עד אחר, רוב שנותיו, וכ"כ אחיו הגאון מוהר"ב הכהן זצ"ל, ומזו הסברא היה מקום לפוטרה מטעם שאין בקידושין ממש אלא קידושי קטן, ואף ע"ג שהיה עמה גם אחר רוב שנותיו הרי לא היה כאן קידושי ביאה כיון שאברו קטן

ולי לא נראה כ"ז כלל, דבפי' תנן שתי שערות הן ושיעורן כדתנן בנדה פ' בא סימן שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים והאמורות בכל מקום שיעורן כדי לכוף כו' ואין לנו לחקור שהיה ראוי להיות יותר לפי השנים, וגדולות מזה השיעור, אלא אמרינן דודאי אע"ג שיש באותו אדם מחלה שאינו מגדל שער ככל אדם, מ"מ אינו סריס ויש בו שתי שערות כשיעור תדע שהרי זה פשוט בתשובת הריב"ש דאם עברו רוב שנותיו ולא נמצא בו ש"ש חוששין שמא נשרו, והרי באמת אינו מבואר בתלמוד דחיישינן שמא נשרו אלא בבן י"ג שנה ולא נמצא בו שתי שערות שגם בדרך כל הארץ אין בנמצא שיהא בו רוב שערות וזקנו מגודל, ועדין לא שמענו בעברו רוב שנותיו ובדרך כל הארץ היה זקנו למעלה ולמטה מגודל ומלא וכבר כתב באור זרוע דבזקן העליון לא שייך כלל שמא נשרו, וא"כ הרי הוא משונה מכל אדם, ומנלן דחיישינן שמא נשרו, אלא ודאי אע"ג דודאי משונה הוא בזה מ"מ אפשר שלא היו בו אלא שתי שערות ונשרו, וה"נ בנמצא שתי שערות אין לנו לחקור מתי באו, דודאי באו בזמנן ולא היה בכח אותו אדם שיהיו גדולים יותר, אבל מ"מ יצא מכלל סריס בודאי ואשתו מתייבמת: