משיב דבר חלק ד רפו

זיקה, ואע"ג שהעלינו בקדמת העמק השני, דהירושלמי לטעמיה וש"ס דילן ס"ל דבאמת להת"כ נמנה בכלל חמש עשרה נשים אשת איש וכר"א ולא אשת אחיו מאמו, מכל מקום זה אינו אלא לר"א דמשכחת צרת אשת איש, אבל לרבנן לא משכחת כלל וא"כ אינה בכלל העריות דמדחית מיבום, מש"ה אפילו נעשית א"א אחר כן לא נדחית מחיוב חליצה, וכבר ביארנו בשם התוס' דכל איסור שאינו מקליש הזיקה אף ע"ג שא"א ליבם מכ"מ לא, מיקרי חליצה פסולה כלל, וא"כ אף לכתחלה חולצת כשהיא א"א והכי פשטא דלישנא דגמרא הנ"ל אם היה יבמה כהן חולץ לה ושריא ליה, אין המשמעות דמתחלה יגרש ואח"כ יחזור וישאנה, אלא שריא ליה בלי גירושין, והכי עיקר דעת בה"ג שכ' דביש לה בנים לא תצא, משמע דאינו מגרש כלל, אלא חולץ בלי גירושין והמש"כ

היוצא מכל זה, דאשה זו תחלוץ תיכף ומיד, ואם היא מעוברת אזי אין דחק כ"כ כדי למיסמך רק ע"ד רש"י ז"ל, ויותר טוב למיסמך גם על בה"ג, שלא הותרה לבעלה אלא ביש לה בנים, ע"כ יפרישו זמ"ז עד שתלד, ואם אינה מעוברת או שתפיל, אזי כדאי רש"י לסמוך עליו בשעת הדחק, ואין צריך לגרשה כלל: כל זה הנראה לעניות דעתי לצדד בכחא דהתירא, ואם יצטרפו עמי גאוני הזמן ה' עליהם יחיו, דרינא בהדייהו

והמקום ית"ש יורה דרך האמת סלה, ויצילנו ממשגה ותקלה, ולא נבוש ונכלם חלילה, כנפש העמוס בעבודה ובטרדא רבה: נפתלי צבי יהודא ברלין סימן עה מעשה שנפלה אשה ליבם מומר והוא אלם שאין לה תקנה לא ביבום ולא בחליצה

והנה ידוע הוראת הרבה גאוני קדמאי דמומר אינו זוקק ליבום, ופוסקים ראשונים חולקים ע"ז, ובהגיע לידי מעשה של שעת הדחק לפני גאוני בתראי, אע"ג שהיה מקום לומר כדאי המה גאוני קדמאי לסמוך עליהם בשעת, הדחק, והרי בדיעבד אם לא ידעה ונשאת דעת הר"י מינץ דלא תצא משום דסמכינן על הוראת גאוני קדמאי, וא"כ היה הדעת נותן דה"ה בשעת הדחק כדיעבד דמי וכדאיתא ביבמות (דל"ז) כיון דלא אפשר עבדינן כרבנן אע"ג דהלכה כרשב"ג ומכ"מ חסמו גאוני בתראי את הדרך ולא הקילו בשום אופן זקיקה למומר לשוק, וע"כ הוא משום שטעמם ונימוקם של הגאונים שהתירו נעלם מהם, וכ"ז שדעתם נפלאו ממנו א"א לפסוק כמותם וכדאיתא בב"ב (דק"ל) א"ל רבא לר"פ ור"ה בריה דרב יהושע כי אתי פסקא דדינא לקמייכו וחזיתו בי' פירכא כו' לאחר מיתה לא מיקרע, תקרעיני' ומיגמר נמי לא תגמרו מינה כו' ומש"ה בדיעבד שכבר נשאת אין לנו כח להוציאה דהיינו קריעת פסקן של גאוני קדמאי, אבל לכתחלה אפילו בשעת הדחק א"א להורות היתר שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות

וע"כ חתרו להעמיד טעמם של גאוני קדמאי על היתר שהעלה מהר"ם מרוטנבורג זצ"ל מסוגיא דב"ק פרק הגוזל קמא דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה ופלפלו בזה הענין, אבל ע"כ אין זה מדעת הגאונים כי אם מדעת מהר"מ מרוטנבורג עצמו, תדע שהרי הטור (בסי' קנ"ז) הביא בשם רי"ג דכמו כן אשת מומר שנפלה ליבום לפני כשר אינה זקוקה וכך הביא בעל העיטור, וגם בפרדס הגדול לרש"י שהביא הלכה זו עירב אשת מומר עם ש"י למומר וכאשר יבואר עוד לפנינו ואם מטעם מהר"ם מרוטנבורג אין שום התחברות שני הענינים זל"ז [והפלא שכתב בתה"ד (סי' רל"ז) בשם האגודה דטעם הגאונים הוא מהא דב"ק אלא מעתה כו'] ואחר שמהר"מ מרוטנבורג בעצמו שהמציא זה ההיתר לא היה לביה כשמעתיה ולא סמך ע"ז למעשה כמבואר במרדכי פ' החולץ והאיך ניקום אנן למסמך ע"ז ובע"כ עלינו לחזור לראש ההר היינו לעמוד ע"ד גאוני קדמאי והיא שגבה ממנו כמבואר בארוכה בתה"ד ומהר"מ מינץ ועוד, והדבר פלא האיך אפשר לחדש פטור מה שאינו במשנה וגמרא

אכן בענינו נראה דהראשונים אף ע"ג שלא הסכימו לדעת הגאונים מכל מקום עמדו על דעתם וטעמם, אלא שלא נתקבל אצלם ונחלקו בזה רבינו בעל הטור עם פרדס לרש"י כאשר יבואר

ומתחלה נבאר דברי הטור שהביא בשם רי"ג שתי הוראות א' דיבם כופר אי בשעת נשואין היה מומר אינו זוקק, ב' דאם היה הבעל כופר א"צ חליצה ויבום דהא לאו אחיו הוא, והקשה הטור בזה"ל ולא ידענא למה לא תהיה אשת מומר זקוקה לידם וגם מה חילוק יש בין אם היה יבם כופר כשנשאת או לא עכ"ל מבואר הא אם היה פוסק דיבם כופר לעולם אינו זוקק ליבם ניחא, אלא על החילוק הוא שקשה להטור, והיינו שהטור הבין טעם הגאונים דפטר זיקת כופר, משום דכופר אינו יורש מה"ת וכשיטתייהו שהביא הטור בחו"מ. (סי' רפ"ג) שאין כופר יורש מה"ת מדכתיב בא"א להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך ונתתי לך את ארץ מגוריך, והב"י הביא בשם שו"ת הרשב"א שכן הוא דעת רה"ג, ובס' חמדה גנוזה יש בזה פסק רב נטרונאי גאון והיינו כדאיתא ביבמות (ד"ק) דהא דכתיב ולזרעך אחריך לא תנסיב כותית ושפחה דלא ליזול זרעך בתרה ואין הפי' דהוא אזהרה על איסור נשיאת כותית ושפחה דאי איתא שכן הוא מאי איצטריך בגמ' ע"ג (דל"ז) לדרשא דכי יסיר לרבות שארי אוה"ע, ותו א"כ מאי איריא דלא לינסוב ביאה בעלמא ג"כ תהוי אסור כמו דמפרשינן במס' קידושין (דמ"ח) קרא לא יחלל זרעו דבעילת חללה בכלל איסור אלא לא מיירי קרא באיסור אלא בירושת הארץ וכדאיתא ג"כ ברבה נשא פ"ט לאותו זרע שיהא מיוחס אחריך ונתתי לך, את הארץ כו' ומש"ה לא לנסיב שפחה וכותית שאין בניו יורשים אותו, ולמדו הגאונים דכמו כן הא דכתיב להיות לך לאלהים לאפוקי כופר שאין ה' לו לאלהים אינו יורש מה"ת ובשו"ת הרא"ש (כלל ז' סי' י') דחה שאינו אלא אסמכתא כמו דרשא דשמואל שם, אבל הגאונים לא סברי הכי אלא קרא דרשא גמורה היא, מעתה שאין הכופר יורש את אחיו אינו זוקק שהרי יבום בנחלה תלא רחמנא וס"ל להטור דסברא זו אינו אלא אם היבם מומר שאינו יורש את אחיו המת והרי הוא בכלל אשת אחיו מאמו אבל אם הבעל כופר מ"ט אין אשתו זקוקה הרי הוא היבם יורש את אחיו הכופר כמש"כ הרא"ש כלל י"ז, ותו א"כ מאי נפקא מינה אם היבם כופר בשעת נשואין או לא [הראני תלמיד הישיבה הק' שכבר הקדימני בזה הגאון אבני מלואים (בסי' קנ"ז) והגאון ח"ס אה"ע, ח"ב (סי' ע"ד) השיג ע"ז בדברים שאין בהם טעם במח"כ], אבל האמת טעמו של רב יהודאי גאון בשתי הוראות אלו מטעם אחר כמו שהבין הפרדס לרש"י שכתב בזה"ל בה' קידושין (סי' ש"ח) מכאן אתה דן ולמד ומה זה שמת בכפרו הצריכה לאשתו חליצה למען הקים זרע לאחיו מכש"כ זה יבם שנהיה כופר לא כש"כ שאין יוצאה בלא חליצה עכ"ל, ה"ז להיפך מסברת הטור אלא הבין הוא טעם הגאונים ז"ל שאינו אחיו להקים שמו בישראל והרי הוא בכלל סריס שאינו זוקק ליבום משום שאינו בר הקמת שם כדאיתא ביבמות (דע"ט), וה"נ מומר אם יוליד לא יהיה שם בישראל, ואע"ג דבסריס קיימ"ל כר"ע דאם היה לו שעת הכושר זוקק ליבום באמת הקשו בגמ' ע"ז והא לא, בר הקמת שם הוא ומשני רבא דע"כ הכי הוא דאלת"ה אין לך אדם שלא נעשה סריס סמוך למיתתו אבל לענין כופר דממעטינן מלא ימחה שמו מישראל מה לי היה לו שעת הכושר או לא, מעתה יפה דן הפרדס ק"ו דיותר מסתבר, לפטור אשת כופר כמו אשת סריס דשמו מחוי מישראל ושוב אין לו תקנה, משא"כ יבם כופר דעדין יש תקנה שישוב, ואפילו הוא לא ישוב יש תקוה דהולד שיוליד ויקום ע"ש המת יהיה כשר ולו שם בישראל

ורבינו יהודאי גאון שהביא הטור באמת ס"ל דאשת כופר פטור משום דכבר שמו מחוי ויבם כופר אינו פוטר אלא, משום, או היה כופר בשעת, קידושין אפקעי רבנן קידושין כמש"כ באו"ז הגדול (סי' תר"ה) הא מיהא למדנו דהגאונים דסברי דכל מומר אינו זוקק ליבום הוא משום שאינו יורש ואינו ביקום על שם אחיו המת בירושה, ורבותינו הראשונים לא קבלו טעמים אלו