משיב דבר חלק ד רפג

איה מרי בר הידא, אלא כמש"כ והרי הידא לא נמצא בלה"ק ואיה הוא שם בתורה איה וענה, וכן מרי הוא מלשון אדנות [אלא שבשו"ת הרמ"א (סי' פ"ד) לא כתב כן], אלא משום דרוב ב"א היו קוראין הידיא הוא הקודם והעיקר ובזה מתיישב מה שהקשה הב"ש על פסק הרמ"א בשו"ת בפעסלין אסתר דהקדים פעסלין לאסתר אע"ג שהיא לעז, ונשאר בקו', וראיתי מיישבים דשם הוא משום שלא נכתב דמתקרי בינתים, וליתא כמבואר בשו"ת רמ"א (סי' פ"ד) שלא הסכים לאותו המסדר שלא כתב דמתקרי בינתים, ומכ"מ לזה הסכים להקדים פעסלין לאסתר אבל העיקר הוא במש"כ הרמ"א שכותבין ע"ש לעז המכונה, והוא בעצמו כתב מי שיש לו שני שמות שם עברי שעולה בו לתורה ויש לו נמי שם בלשון לעז עושין שם העברי העיקר ועל השני כותבין דמתקרי ונתקשה בזה ג"כ הב"ש בס"ק כ"ה ל' ל"א למה לא יכתבו המכונה, ובאמת לק"מ דא"א לכתוב המכונה ע"ש לעז, אלא שהוא נקרא בזה הלעז משום דשמו בלה"ק הוא כך, ומש"כ הרמ"א ואין חילוק בין אם הוא יוצא מן השם או לא, ה"פ בין שם הלעז יוצא בלשון לעז כמו מן אריה בלשה"ק יוצא בלעז ליב בין שאין לכנוי טעם כמו מן יצחק נקרא אייזיק, שאינו אלא הסכמה בלי טעם, אבל מ"מ הכנוי כך משום דשמו העברי כך, מש"ה כותבין המכונה, משא"כ אם שם העברי יהודה ונקרא בפי כל אייזיק א"א לכתוב המכונה אלא דמתקרי, ובזה מיירי הרמ"א וא"כ בפעסלין אסתר דלעולם אין יוצא הכנוי מן אסתר לפעסלין, דא"א לכתוב אסתר דמתקרי פעסלין אחר דרובא קרי לה פעסלין, ובע"כ צריך לכתוב פעסלין דמתקרי אסתר כ"ז ברור, מעתה אם באמת הענכען הוא כנוי לשם האדא יש לכתוב האדא המכונה האנכען, אבל לכתוב דמתקרי בינתים, זה א"א במקום דרובא קרי האנכען

כ"ז כתבתי הוראה לנו איך לכתוב לכתחלה, בכ"ז אם כ' דמתקרי כשר וכמש"כ הב"ש בשם שו"ת הרמ"א שאם כתב דמתקרי במקום מכונה כשר

בדבר ששמע משמי דכתיבת ה"א בסוף שם היוצא משם הקודש, אינו רק גבי שמות נשים, אבל לא גבי שמות אנשים כן הוא ידידי, ולא זה בלבד אלא אפילו גבי שמות נשים אינו אלא ביוצא משה"ק דכתיב ה"א בסוף כמו כנוים משם שרה רבקה וכדומה, אבל לא משמות שאין ה' בסוף כמבואר בב"ש בש"נ בתקא כינוי לבת שבע, וכן עוד שם בת שבע המכונה בשא וכן הרבה ובמח"כ הגאון ט"ג שכתב בשם אסנת ששמע אשה ששמה אסנה, ואין לכתוב באלף רק בה"א כיון שנראה שנגזר משם אסנת וטעות הוא בשתים, חדא דאם היה נגזר מאסנת יש לכתוב באלף מטעם שכתבתי, ובאמת הוא שם הנמצא בס' עזרא ב' פסוק נ' בני אסנה. והמקום ית"ש יורנו דרך לאמתה של תורה, וישמרנו מהוראה שאינה ברורה ושלום מע"כ שי' יגדל וירום, כנפש ידידו נפתלי צבי יהודא ברלין

סימן עב ב"ה ג' ער"ח אייר תרמ"ו לפ"ק, וולאזין להרב וכו'

הדעפעשע ע"ד החלוץ וחלוצה הגיע. והנה בלא ספק, שמה עפעשע שקורא מע"ל חלוץ וחלוצה, אין הפי' שכבר חלץ, דא"כ אחר חליצה היא אסורה על היבם מה"ת, ואסור לבוא עליה וכופין בכל מיני כפיה שאפשר להרחיקם זמ"ז אכן אם עדין לא חלץ, ומע"כ נ"י קורא אותם חלוץ וחלוצה, משום שעומדים לחלוץ, ולשון בני אדם שקורין לזה חלוץ ולזו חלוצה, והמה רוצים יותר ביבום, ויש בזה מחלוקת הראשונים אם מניחים אותם למצות יבום או לא, ואנן קיי"ל דאין מניחים אותם לייבם, היינו שמוכיחים אותם בדברים כבושים כי אשת אח הוא באמת ערוה וחייבים עליה כרת אלא שאם מכוונים לשום מצות יבום התירה תורה וגם מצוה להקים לאחיו שם אבל אם אינו לשם מצוה יש לחוש לאיסור כרת על כן טוב יותר שיחלוץ, וכדומה דברים כבושים, ואם מכ"מ רוצים להתייבם מניחים אותם, וגם זה הנני מגיד למע"כ נ"י שאם יודע בטיב היבם והיבמה שלבם גם זה עם זה וראוים לחשדם שכבר בא עליה, קודם שבאו למע"כ נ"י או יש לחוש שמא יבא עליה אחר חליצה ח"ו, יותר טוב שייבם בהיתר ולא באיסור היינו שיקדש אותה תחלה, בלשון שמקדשין כל אשה והכתובה יש לה נוסח מפורש בטור אה"ע (סי' קס"ו), אלא שיש לשנות איזה דברים ע"פ הבדל המעות שהיה בכל נוס' כתובות מאז ועד היום, היינו במקום שכתוב שם עשרים וחמש זוזי דחזי ליכי, כותבין כסף זוזי מאתן דחזי ליכי ומע"כ ישכיל לתקן הכל כחכמתו. וה' יורה ישרים בדרך התורה והמצוה, וישמור את מע"כ נ"י שלא יהיה נכשל בהוראה, וההולכים לרגלו, ולדבריו ייחלון, יעשו כטוב וכישר בעיני אלהים ואדם, כנפש העמוס בעבודה רבה: נפתלי צבי יהודא ברלין

סימן עג ב"ה א' י' אלול, תרל"ח, וולאזין. כבוד הרב הגאון וכו' כש"ת מ' חזקיהו מדיני נ"י יהי ה' עמו, להבריאהו ולהחלימו מכתב מע"כ נ"י מן כ"ב מנ"א האיר נגד עיני, ואיני כדאי דאתי מרחוק למשאל בן, אכן רצון צדיק הוא כבודו, והוא אם אפשר לעשות חליצה בבית היבמה משום כבודה, וגם כי לא תכין לדבר ולעשות אשר עליה במקום רואים מפני הבושה, והנה כל יקר ראה עינו היפה בשו"ת הר"י מיגש (סי' קי"ז) ובד"מ בשם שה"ג [והוא ר"פ מ"ח] ותבן לה כי הכתוב ועלתה יבמתו השערה אינו למצוה שיהא במקום ב"ד, ולמדו רבותינו מדאיתא ביבמות (דף ק"א ב') א"ר צריכי דייני למקבע דוכתא דכתיב ועלתה יבמתו השערה, וקשה אמאי לא נימא הכי בכל מקום דכתיב במוציא שם רע דכתיב והוציאו וגו' השערה, וכתיב ובועז עלה השער, ולא נקבע מתחלה אותו מקום לישיבה זה, ומנלן דבחליצה בעינן למקבע דוכתא, אלא משום דבכל מקום דמשמעות זקנים היינו ב"ד ממש, כתיב השערה דמשמעו במקום ב"ד לאפוקי בשעה שב"ד בביתם עוסקים בד"א בהויות העולם, משא"כ בחליצה דזקנים לאו דוקא אפילו הדיוטות, ולא כתיב לשון זקנים אלא משום דבעינן שיודעין להקרות כעין דיינים [וכבר עמדו התוס' ר"פ מ"ח אמאי לא קאמר דבעינן שיהיו בקיאין בכל דיני חליצה והישוב דוחק, ולי נראה משום דבכל מעשה החליצה אם היבם ת"ח ויודע הכל אין צריך הדיין לדעת, משא"כ קריאה אפילו היבם והיבמה יודעין לקרות מכ"מ מצוה שהדיינין יהיו מקרין, מדכתיב וענתה וכדאיתא בירושלמי ביכורים (פ"ג ה"ד) אין עני' אלא מפי אחר], ואחר שכן דאפילו הדיוטות א"כ למאי כתיב השערה אלא דבעינן קביעת מקום ובאיזה מקום שירצו

מעתה דזה הכתוב אינו למצוה שיהא כמשמעו, א"כ גם הא דכתיב ועלתה יבמתו, ג"כ אינו למצוה שיהא כך אלא ממילא הוא שאין הב"ד קובעים בבית היבמה, ולא עוד אלא שבירושלמי פרק מצות חליצה הלכה ו' למד מזה המקרא שהיבמה מרדף אחר היבם [ר"ל דס"ד אחר שהמצוה על היבם ולא עליה מחויב הוא לרדוף אחריה לקיים המצוה קמשמע לן דמכל מקום אחר שהיא נצרכת להתירה ע"כ היא מחויבת לרדוף אחריו, ומזה ראיה דלא כהגאון חכם צבי שכתב דחליצה אינו מצוה אלא היתר האשה, דא"כ פשיטא שהיא מחויבת לרדוף אחריו ומאן דכאיב ליה אזיל לבי אסיא, ועיין מה שכתבתי בזה בהעמק שאלה (סי' קנ"ד אות א') בס"ד], הרי שאינו כמו רק מצוה מש"ה כתב הר"י מיגש ז"ל בזה"ל א"כ הענין מסור להם שיקבעו במקום שירצו חוץ מבית היבמה עצמה שאין להם לעשות זה ולהכריח אותו שילך אצלה שאינו חייב בזה מן הדין עכ"ל, מבואר שלא מחמת שאנו קוראים ועלתה וגו' אלא משום שאע"ג שהיבם מחויב לילך למקום שהב"ד קובעים מקום, כדכתיב וקראו לו וגו' מכ"מ אין להם לעשות דבר שיהיה