משיב דבר חלק ד רעו

נרגש לעולם בלה"ק יוד בנח נראה אחר צירי, ומה לשון לעז ללה"ק, ויותר מזה אפילו חירק אי נרגש היוד אחריו צריך לכתוב בשני יודין וזהו עיקר טעם שכותבין חודש אייר בשני יודין, שכן שמו בארמית בהרגש היוד, אלא בלעז אין היוד נרגש אחר חירק לעולם, וכן בלה"ק אחר צירי, וכן בשם ריצליין, ה"פ דברי הס"מ, אם נקראת בצירי והיה טבע זה השם במדינה לדייק היוד, א"כ צ"ל בשני יודין ואם נקראת בפתח והיה בטבע זה השם כשקוראין בפתח שלא לעשות יוד נ"נ, ומש"ה אין צריך לכתוב יוד כלל וזה פשוט, מיהו כ"ז כשאין אותו שם במדינה בחירק וא"כ אין חשש לטעות באיש אחר, אבל כשיש אותו שם גם בחירק כמו ורידמאן המכונה משם שלום וריידמאן המכונה משם שמחה, אזי לעולם קפידא גדולה לכתוב בשם שמחה המכונה וריידמאן בשני יודין דלא לתחלף בקריאת שם וריד מאן, וכן יש לדקדק בשם פריידא אם מצוי אשה הנקראת פריידא בחירק אזי צריך לכתוב אחר צירי שני יודין אפילו אין היוד נרגש בנ"נ

עוד העליתי, בשם אליעזר המכונה לייזע, ראוי לכתוב בעי"ן ואע"ג דבכ"מ נכתב אלף אחר סגול, מכ"מ הכא דהוא נתכנה משם אליעזר, והוא קצור וחלוף האותיות, יש לכתוב עי"ן, אם אך מבטים הז' בסגול שסובל ע' בנח נסתר בכ"מ באמצע התיבה, וכן נמצא בב"ש אות ב' בש"נ, בת שבע דמתקרי שבע, ואפילו קורין אותה בסגול מכ"מ יש לכתוב בע' משום שיוצאת משם ב"ש, וכיב"ז כתב הרמ"א וב"ש ססי' קכ"ט דבשמות נשים דסופן בלה"ק בה"א, יש לכתוב גם הכינוי הלועזי ג"כ בה"א, ומש"ה המנהג לכתוב בשטרי הדיוטות ע' בשם לייזע, וכן צריך לכתוב בגט

עוד נראה מטעם אחר, דעיקר ההפרש בין אמצע התיבה שכותבין עי"ן אחר סגול כמו חוועלעש ועוד הרבה, משא"כ בסוף התיבה, היינו משום דבסוף אינו מעיקר הנחת הלשון אלא העברת הדיבור שהרי מכל קמץ עושים סגול, כמו שרה לאה, המנהג לעשות מהקמץ סגול שכן הרחבת הלשון, משא"כ באמצע התיבה, כל סגול הוא עיקר הנחת הלשון, מש"ה כותבין עין, ומעתה הכנוי לייזע הסגול מעיקר השם שהרי קצור מלה"ק הוא ומש"ה ראוי לכתוב עי"ן: נפתלי צבי יהודא ברלין ק

סימן סג כבוד הרב וכו'

א במי ששמו עולה לתורה וחותם עצמו אריה ליב, ונקרא ליבא, איך לכתוב בגט, נראה לכתוב אריה ליב דמתקרי ליבא, הגה חוזרני מזה הפסק בתשובה אלא לכתוב אריה המכונה ליב] דכיון שעולה לתורה וחותם עצמו בשניהם א"א לכתוב אריה המכונה ליב דכך שמו עיקרי הלעז כמו שם בלה"ק, ולשון רמ"א (סי' קכ"ט סט"ז) מי שיש לו שם עברי שעולה בו לקרות בתורה, ויש לו נמי שם בלשון לעז כו' מבואר דדוקא שעולה לתורה בשם העברי לחוד, וכש"כ אי אין יודעין שם העריסה אי היה ג"כ בשניהם ואולי בכונה קראו אותו כן, ע"כ אין לכתוב המכונה ועי' בליקוטי שמות של בעל ט"ג סכ"ז בשם יהושע פאלק באות כ"ח, ואחר שכן א"א לכתוב המכונה ליבא, דאולי וקרוב יותר שהוא כנוי על שם ליב, וכל כנוי לעז על לעז כותבין דמתקרי כמש"כ הב"ש שם (ס"ק כ"ה) בשם מהר"מ לובלין, וידוע דמספק כותבין ג"כ דמתקרי כמש"כ הב"ש סק"ל וכ"כ בכללי שמות אות י"ב וי"ג ע"ש

איברא צריך אני לבאר דעתי העניה בזה, ונ"מ למ"א, דבפשיטות לשון מעכ"ת שי' שכתב בזה"ל רק שם קריאתו אשר נקרא בפי הכל אף בפניו הוא ליבא, איך לכתוב בגט, דזה מבואר ברמ"א סס"י קכ"ט דאם דרך המדינה לקרות ליבא צריך לכתוב כן בגט וכ"כ הב"ש וט"ג בש"א אות ל' עכ"ל, דעתו פשוט דאי היה שמו אריה, ומכונה ליבא, לכתוב אריה המכונה ליבא, ולית דין ודיינא בזה, ודקדק עוד מע"כ שי' שנקרא בפי הכל אף בפניו כו' היינו דברי הט"ג שם מהא דוועלקיל, ואין דעתי מסכמת לכל דברי הט"ג בזה, והנה לשון הב"ש בשם גוטקינד ובשם ואלק שאין לכתוב אלף בסוף אלא בשמות שהם דגש כגון יוטא או בילא כמש"כ במהרי"ל לכן כשכותבין גיטא לבד כותבין אלף בסוף אבל כשכותבין גוטקינד אין כותבין אלף, וכ"כ רש"ל בשם ואלק, וכתב ע"ז בט"ג שלא הבין הכונה דלכאורה תליא אי קורין גיט או גיטא, וכן תמה בשם ואלק הא ק' מקבלת דגש, ונכנס בדקדוק לשה"ק, ולבסוף העביר דרכן של מסדרי גיטין וכתב ד"ע, עוד תמה באות ג' בשם ליפא, ובאות ו' בשם וואלפא שתלה רבינו הב"ש האלף אי הפא דגושה, ונשאר בקושיא ובדחוקים יע"ש) אבל באמת במח"כ טעה בכונת שמות דגושה שכתבו הראשונים ז"ל כסבור שהאות האחרונה מקבל נקודת הדגש שבלשון עברי הנמסר מסיני, וטעות גמור הוא, ואין דרכי דקדוק לשוננו הק' הולך בשמות לועזים, ואפילו בלשון תרגום שקרוב ללה"ק אינו מכוין בדקדוק הנקודות ואין צריך לבאר בכאן, אבל פי' שמות דגושים שמדגישים הסגול בסוף, כשקוראים בילא, מדגישים הל' בסגול, והיינו דעיקר שם זה הוא בסגול משא"כ שמות שאין הסגול בא אלא משיגרת לישנא כמו וואלק דאף ע"ג שקוראים וואלקע אינו בדגשות אלא בהעברת הלשון בעלמא, ומשום דעיקר השם וואלק, וזהו הנ"מ בין שם גיטא, לגוטקינד דאע"ג שקוראים גוטאקינד, אין מדגישים הסגול ואין לכתוב אלף, והיינו הנ"מ בין וואלפא בפ' רפוי' שאין כותבין אלף לוואלפא בפ' דגושה, דבפ' רפויה עיקר השם וואלף, כשם לעז הזאב, אלא דבהעברה קורין וואלפא, משא"כ וואלפא בפ' דגושה, ע"כ כנוי בפ"ע הוא שהרי אין קורין לעז הזאב וואלפ בדגשות הפ' מש"ה צריך לכתוב אלף, (ולמ"ש פי' הר"ש בשם גוטליץ מש"כ ותליא במבטא, לא כהט"ג אלא בדגשות השם אז מדגישין סגול בפ' ויובן ג"כ תשובה שביש"ש שלא ידע אי מדגישין סגול שבנהר ארפ והוכיח מדקורין ארא רפויה, ש"מ שיש להדגיש הפ', דפ' דגושה בסוף דרך להיות בשני ווי"ן משא"כ כשהיא רפויה המבטא נכון יותר בנקודה ובא', הכלל הכל תלוי אי השם נדגש בסגול או לא, ואינו אלא העברת לשון בעלמא], ומזה תבין דברש"ל וב"ש לא נרשם שם בערא בכנוי דוב בער רק בשם יצחק, דבערא הבא מדוב או ישכר אינו אלא העברת לשון מן בער ואין הסגול בדגשות, משא"כ בכנוי דיצחק היו מדגישים באותו מקום, אלא שהנחלת שבעה והביאו הב"ש (אות ב' ס"ק כ"ז) הסכים מכל מקום לכתוב בערא על פי שיטת מהרא"י בשם נהר טיבער כו', וקיצר הב"ש בדבריו כאן ובשם ואלק ובלבל דעתו, ועיקר כונת הנ"ש דאע"ג שאין מדגישין השם בסגול, מכ"מ כשהשם קצר, או כשבא שוא לפני האות האחרונה כמו נהר טיברא בזלא אולמא ווינא, מתפארת לשון צח לקרוא אות אחרונה בסגול אע"ג שאינו שם העצם, והרואה בכתבי תה"ד ובשו"ת מהר"מ פאדווא שהביא הב"ש, נראה ברור שלא כהב"ש בכוונת תה"ד

עוד חידש הנ"ש בשם טולצא ולימוטא, דיש לכתוב באלף אע"ג שאין מדגישים השם בסגול ומשום שאינה עיקרית, מכ"מ כיון שהאות דגושה בטבע מוצאה כצ' וט', נראה יותר בסגול ובכ"ז מיירי שקוראים בסגול זהו דעת הנ"ש, ולא הסכימו האחרונים לא בשם טולצא ולימוטא אלא שכיון שעיקר שמו טולץ ולימוט, והסגול אינו בדגשות השם אינו צריך להוסיף על עיקר השם, וכן בשם בערא, אין הכרע משמות הנהרות שעיקר השם ג"כ אינו אלא הסכמי באותו נהר עצמו להכי יש לכתוב בלשון צח, משא"כ שם בערא מוצאו משם בער הנקרא על אותו חיה דוב והדוב לעולם שמו בער, וע"כ שם בערא אינו אלא העברת לשון בעלמא, ולא הגיע לכלל כנוי בפ"ע כמו בעריל בערכין וכדומה, אלא אינו אלא כנוי בער, ומש"ה אין כותבין אלא המכונה בער

ואחר שזכינו לזה, נבא לשם ליבא דלעולם במדינתנו שקורין לאריה ליב, אין לשם ליבא כנוי בפ"ע ואינו אלא העברת לשון, ואין מדגישים השם בסגול, ומש"כ רמ"א במדינה שקורין ליבא, היינו במדינה שקורין להאריה דער ליבא, כמו שיש מדינות שקורין ליאון, וממילא מכונים שמות ב"א כן, ולזה כוון הב"ש בשם ליבא, ואולי גם קורין שם בחירק כמו לשם האשה והכי משמע לשון ס"מ שהביא הב"ש, עכ"פ במדינתנו אין שם ליבא אלא כנוי ליב, ואין צריך לכתוב המכונה ליבא. מכ"מ בגט דילן