משיב דבר חלק ד רסט

ולכאורה יש לפקפק על עיקר הקיום לפי מש"כ הש"ך (סי' מ"ו סק"ט) דשטר שנמצא בשוק צריך קיום מה"ת כיון דלא ידעינן מאן זייף, והביא ראיה מהא שאין משיאין אשה עפ"י כתב שבעלה מת אלא משום עגונה, וא"כ גט הבא על בי דואר צריך קיום מה"ת והרש"ג ס"ל דמידי דבעי קיום מה"ת לא מהני קיום כזה שאינו אלא דמיון כמש"כ בעה"ת והטור חו"מ (סי' ס"ט) בזה"ל דחת"י לא מהני לקיים ע"י שני שטרות וכדומה דקיום שטרות דרבנן והיכי דאתמר אתמר ודלא אתמר לא אתמר, ופי' הב"ח משום דדוקא קיום שטרות שחתמו עדים שקיומו מדרבנן סגי בהכי משא"כ קיום כת"י בעל השטר, א"כ בגט הבא על בי דואר לא מהני קיום כזה, ואע"ג דהש"ך (שם ס"ק י"ב) לא הסכים לזה, דס"ל קיום זה מעליא הוא מה"ת, כבר השיגו בקצה"ח (בסי' מ"ו) משמיה דר"ת והובא במרדכי, עכ"פ יש לחוש לדעת רש"ג ז"ל, ולא דמי להא דריב"ש דבא הגט ע"י שליח: אבל באמת אין לחוש לזה, חדא דעיקר דין הש"ך, דמה שנמצא בעי קיום מה"ת אין לה יסוד, דמה שהביא ראיה מהא דאין משיאין בשטר, התם אפילו היה מקוים לא מהני משום דעפ"י עדים ולא עפ"י כתבם, כמש"כ הש"ך שם בשם הרשב"א בשטר שכתבו בלי ידיעת בע"ד, וכ"כ הגר"א אה"ע (סי' מ"ב ס"ק כ"ב)

ואפי' לדעת הש"ך בגיטין ודאי מהני כמו לדעת הרמב"ם דמפרש קיום שטרות דרבנן דלא מהני אלא מדרבנן, כמבואר בה' עדות (פ"ג ה"ד וריש פ פ"ו), דמה שתיקנו קיום שטרות הוא משום שלא תנעול דלת בפני לוין, והדברים עתיקים ומבוארים במק"א בעז"ה [ובאמת זה עיקר דעת רש"ג דאחר דקיום שטרות לא מהני אלא מדרבנן היכא דאתמר אתמר כו' ר"ל לא מצינו שתקנו אלא בחת"י עדים ולא חת"י עצמו ולא כהב"ח שפירש דבשטרות הוא מדרבנן ובחת"י עצמו הוא מה"ת דא"כ הלשון מקולקל והכי מיבעי דדוקא קיום שטרות מדרבנן ולא חת"י, אלא כדעת הרמב"ם ז"ל], מכ"מ בגיטין ודאי לכ"ע כשר מה"ת והקיום אינו צריך אלא מדרבנן בעינן קיום כמבואר בסוגיא דפרק קמא דגיטין ומשום דכתב מוכיח מהני שרגלים לדבר, והיינו שכתב הרמב"ם שלהי פרק ז' מה"ג שאין דין האיסורין כד"מ, ר"ל דבזה מהני רגלים לדבר ובד"מ לא מהני, וטעמו של דבר, שהרי עיקר דנלמד דבר דבר מממון בסוטה הוא דכתיב רצוני שאם א' מעיד שזינתה לאו כלום הוא, והרי מכ"מ בקנוי וסתירה נאסרה מחמת שרגלים לדבר, ובזה יתבאר יפה סוגיא דסוטה (ד"ג ב') ומשנה שם (פ"ו) שהיה בדין ומה עדות הראשונה שאין אוסרתה א"ע כו' ומה עדות האחרונה שאוסרתה א"ע כו' ותמהו התוס' ד"ה מה וד"ה נאמר, מה דמיון עדות האחרונה שרגלים לדבר לראשונה, אבל הענין דד"מ קיל מע"א בזה דד"מ ע"א זוקק לשבועה משא"כ בעדות אשה וע"א קיל מד"נ דרגלים לדבר מהני משא"כ בד"מ והיינו דמקשי ומה עדות הראשונה שאין אוסרתה א"ע ולא הוי כהוצאת ממון כ"כ מכ"מ חמיר מד"מ דלא זוקק לשבועה, עפ"י ע"א עדות האחרונה דדמי יותר להוצאת ממון, מכש"כ דלא ליהני רגלים לדבר וכן להיפך

עכ"פ בע"א מהני רגלים לדבר ומש"ה מהני כתבא מוכיח לחוד מן התורה לכולי עלמא הכי נמי אף על גב שנמצא מכל מקום מהני הקיום שרגלים לדבר שהן הן העדים

נפתלי צבי יהודא ברלין סימן נה ב"ה לקאלווריע לכבוד הרב וכו' מה שעמד על מה שהעלה הגרע"א זצ"ל בחי' מ' גיטין, דשלשה שחתמו על הגט, ואפילו חתם השלישי שלא לשמה כשר, והקשה מעכ"ה מהא דאיתא באה"ע (סי' קמ"ב סי"ז) היו שלשה עדים חתומים בו והשנים חתמו בפניו אף ע"פ שאחד מהם חתם שלא בפניו אין בכך כלום והוא משו"ת הרא"ש כלל מ"ו ופי' הטעם והובא בביאורי הגר"א דאפילו שיטה הראשונה ואפילו קן קולמסא סגי כש"כ כה"ג, ואי כהגאון רע"א זצ"ל אפילו שלא לשמה ממש ג"כ כשר, אלא ודאי דגם בזה הוי כנמצא אחד. מהם קרוב או פסול, קושית מעכ"ה חזקה היא, ולא עוד אלא שהרא"ש שם והובא בביאורי הגר"א שם שמבואר בירושלמי היה מחתם בארבעה והשליח אומר בפ"נ בב' עדים תליא במחלוקת ר"י ור"ל לענין כולכם, אי הוי אינך משום עדים או לתנאי, הרי בפי' דאי כולם משום עדים דמי שלא לשמה לנמצא אחד מהם קרוב או פסול

איברא ראיתי בשו"ת הרא"ש, והנה נתן ג' טעמים להכשיר, תחלה כתב משום דדמי לקן קולמסא, מכש"כ לענין חתימה, משמע כוונת הרא"ש דאמרינן גם בחתימת העדים מסתמא על דעת הראשון הוא עושה כמו בכתיבה שטעם ההכשר משום כך כמש"כ התוס' והרא"ש ריש מס' גיטין, וזה פלא שהרי בשני דעות לא אמרינן על דעת הראשון הוא עושה כדאיתא במסכת מנחות (דט"ז א') תרגמא ר"ח בשני דעות, ואין לחלק ולומר דשאני חתימת עדי גט שחותמין דוקא זה בפני זה, ומסתמא עושה השני כמו ששמע מן הראשון, דאי איתא היכי תנן בפני נחתם חציו פסול, הרי סגי בחתימת הראשון בפניו, ודוחק לומר דהרא"ש מפרש בפני נחתם חציו, היינו חתימת עד השני דוקא כמו בפני נכתב חציו היינו חציו האחרון דוקא, וא"כ דברי הרא"ש תמוה, והנה כתב עוד הרא"ש טעם שני, עפ"י הירושלמי דמדמה לאומר לעשרה כתבו גט לאשתי, אי הוה משום תנאי או משום עדים, וקיי"ל כר"י בתלמודן דהוא משום דאמרינן אינך משום תנאי, ולזה הטעם אפי' בפי' חתם שלא לשמה כשר, אבל זה אינו אלא משום דאמרינן אינך משום תנאי, אבל אי ודאי חתמו משום עדים ומכ"מ חתם שלא לשמה ודאי פסול

והנה הוסיף הרא"ש שם בזה"ל והא ליכא למימר דבדוכתא דנהיגי למחתם תלתא הוי כתרי עדים דעלמא, וצריך השליח להעיד על כולן דכיון דחכמי הגמ' לא הצריכו ג' עדים אלא בגט מקושר משום מנהגא בעלמא לא פסלינן גיטא עכ"ל, לזה הטעם מבואר דאפילו ודאי חתמו שלשה משום עדים, וגם חתם שלא לשמה כשר דכיון דאם לא חתם כלל היה כשר, ממילא אפי' חתם שלא לשמה כשר, ואינו דומה לנמצא אחד מהם קרוב או פסול ואף ע"ג דבירושלמי מדמה לקרוב או פסול דאי משום עדים הוא פסול מכ"מ זה אינו אלא כשהבעל צוה לעשרה לחתום, א"כ אי הוי כולם משום עדים, א"א שלא יחתמו כל העשרה, מש"ה אי חתמו שלא לשמה פסול, משא"כ אי חתמו שלשה משום מנהג ולא מצווי הבעל א"כ אי לא עשו כמנהג ולא חתם השלישי כשר, ה"נ כשחתם שלא לשמה, והיינו מש"כ הגאון רע"א זצ"ל, וזה דומה לכתב תופס הגט שלא לשמה כשר כפרש"י ריש פרק שני בד"ה שיטה אחת, שיטה ראשונה שבה שם האיש והאשה והזמן, מפרש רבינו טעם דמהני בכותב שיטה אחת לשמה, לא משום דמסתמא ע"ד ראשונה הוא עושה, וכדאיתא בזבחים (ד"ב ב') לענין קדשים, אלא משום דהוה התורף, והנראה טעמו של רבינו שפירש הכי, משום דבזבחים שם איתא לענין קדשים בסתמא ולשם פסח דאפשר דכשר משום דסופו מוכיח על תחלתו, ובאמת הוא מחלוקת בחולין (דף לט), וא"כ להאי תנא דס"ל סופו מוכיח על תחלתו האיך תנן בגיטין בפני נכתב חציו פסול, הרי אפי' נכתב חציו אחרון לפניו ג"כ כשר, אלא ודאי מיירי משנתנו להאי תנא בשני סופרים דהוין שני דעות ולא שייך סופו מוכיח על תחלתו, וא"כ ניחא לפרש בפני נכתב חציו הראשון דפסול משום דלא שייך בשני דעות כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, אלא צ"ל דאפילו בלא טעמא דעל דעת הראשונה הוא עושה כשר, והיינו משום דבשיטה ראשונה שבו שם האיש והאשה והזמן, שוב לא חיישינן לטופס, ומזה למד הרא"ש דה"ה בחתימת השלישי שלא בצווי הבעל דהוי כשר אי לא חתים כלל, ה"ה אי חתים שלא לשמה כשר

אחר שכן נשוב לתחלת דברי הרא"ש שכתב בזה"ל וגם לרבה דאמר משום לשמה הרי העיד על הכתיבה וחתימת שני עדים וזה הכשרו של גט ותו לא מיפסל בחתימת השלישי שחתם שלא בפני השליח דלענין כתיבת הגט קיי"ל כר"א דאמר שמע