משיב דבר חלק ד רסו

להמציא עצה לגט מומר שלא נחוש לביטול דהיינו שיעשה שליח בכתב, ולא יהא דבור מבטל מעשה, וקשר איזה ענינים זב"ז עד שהגיע לכך, ולמען כבודו הנני להיות נדבר בכל פרטי התקשרות עד נגיע לגוף הענין

ראשית הביא מש"כ הריטב"א מכות (ד"ז), דאפילו לפרש"י מהני שיאמר העד מה שכתוב בזה הוא אמת ואני מעיד כך, דברי הריטב"א א"צ חזוק, אמנם גמרא מפורשת היא בסנהדרין (ד"ס) דאף אני כמוהו מועיל בד"מ ובד"נ, והרי"ף פ' ד"מ מפרש הכי הא דאיתא שם מה לע"ז שכן ישנן באיה ואין לומר דוקא משום שהראשון ג"כ עד, ומועיל גם להשני, דא"כ הרי כולא סהדותא נכי ריבעא אפומא דחד וכדאיתא בכתובות (דף כ"א) אלא ודאי אפילו תובע אומר הן והעד אומר אמת שכן הוא הוי עדות, והכי מבואר בחידושי הר"ן על הא שכן ישנן באיה דאם שניהם שמעו מהתובע ואמרו הן כשר, וזה ברור,, וממילא ה"ה בכתב, וכ"ת א"כ גבי מגדף למ"ל שיפרש הא' לכתוב, וכולם יאמרו כך שמענו, אפשר דיותר טוב שא' יפרש משכל סנהדרין יראו מה שכתוב הגדוף וכתיב בעזרא, וערות מלכא לא אריך לנא למחזי

הא מיהא דינו של הריטב"א ברור, אבל כ"ז אינו אלא בדוחק כמו גבי אף אני כמוהו וכדאיתא בח"מ (סי' כ"ח), וה"ה בכתב, והא שכתב הריטב"א שם שכן נפג"ו, ג"כ אינו אלא במקום צורך שקשה על העדים לפרש כל העדות וכדומה

והנה בא מע"כ שי' לדון מזה לענין גט שיכתוב הבעל לסופר ליתן גט והוא יאמר בפיו עשה מה שכתוב כאן, והביא בשם שו"ת מהריט"ץ שמהני, ראיתי בו ולא דבר מזה מאומה אלא בנותן הכתב מיד ליד, עלה בדעתו דמהני וזה לא נראה כלל, אבל מה שהעלה מע"כ שי' יש לדון דכיון דתנן עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב משמע דוקא, ואם שאין טעם בדבר וכמו שלכאורה היה הדעת נותן דכתובה מהני בפקח וכמש"כ הת', אבל בתוספתא מבואר דלא מהני, וע"כ גזרת חכמים הוא [ועי' שו"ת ח"י (סי' קצ"ד) שנתן טעם קצת ולבסוף העלה דחומרא דא"א נגע בה] ה"נ בכה"ג דלא מהני ועל כיב"ז תנן במס' ידים אין דנין ד"ח מד"ת, איברא תליא בשני ישובי הרא"ש מהא דמהני הרכנה, דלישוב א' דהרכנה מהני יותר מכתיבה, ה"נ אמירת הן מהני, אבל לחד ישוב דדוקא גבי חרש מהני הרכנה ה"נ דבפקח מהני הן

אמנם כ"ז בשליחות הסופר, אבל באמירת הבעל לשליח להוליך הגט פשיטא דמהני בכתב, כמבואר ברא"ש פ"ב (סי' כ"ז) פ' התקבל (סי' כ') (וכבר הנהיגו לשלוח ע"י כתב למנות שליח בעיר שהאשה שם כמבואר בשו"ת אהלי תם (סי' ק"ב) ובשו"ת אמונת שמואל (סי' י') והכי איתא בה"ג לענין שליח לקבלה וז"ל ועגונה דאתי לב"ד ואמרה הוו עלי סהדי דפלוני דאיתא במדה"י שויתי' שליח לקבלה כו' כתבין לב"ד במדה"י כו', ולא פסל בה"ג אלא לשלוח ע"י עו"ג ושיהא הגט בא מיד הבעל ליד עו"ג, והדברים ארוכים, אבל ע"י ישראל ודאי לכ"ע מהני כתב, אלא שבהגהת רמ"א (סי' קמ"א סל"ה) כתב שהמנהג שאין לעשות שליח בכתב כלל ובד"מ שכתב ועי' סי' זה כתבתי דיש סוברין דאין למנות שליח ע"י כתב ולא נמצא בד"מ יותר מזה, ונראה ברור דעיקר הטעם הוא משום דבעינן שיאמר השליח בפ"נ ובפ"נ כ"ז שאין קיום, וע"י כתב א"א לומר כן, ובמק"א הארכנו לתקן בזה כל האפשר

הא מיהא לכתוב וליתן לשליח מיד הבעל להשליח ודאי מהני, והציא מע"כ שי' מזה דא"א לבטל, משום דהוי מעשה ואין דיבור מוציא מידי מעשה, ולא דמי לנתינת הגט דלא הוי מעשה גמורה כדמוכח התם בכל הסוגיא כו', ובמח"כ כ"ז אינו ואטו יש נ"מ בין מעשה רבא למעשה זוטא, ותו דלר"ל דס"ל דנתינת מעות לאשה הוי מעשה, ונתינת גט ליד שליח לא הוי מעשה, והביא ראיה מהא דאין מעשה מוציא מיד מחשבה גבי כלים וליקשי לדידי' הא מחשבה בעלמא הוי, אלא כך הענין דר"י סבר דכ"ז שאפשר לבטל במעשה כמו הא דנתינת מעות לאשה ואי בא אחר וקידשה בטל קידושי קמא, מש"ה אינו חשיב מעשה, ור"ל ס"ל דכיון דאם לא בא אחר וקידשה מקודשת ואף ע"פ שנתעכלו המעות, ולא בעי שום מעשה לקיים הקידושין מקרי מעשה מעליא, משא"כ נתינת הגט ליד שליח דאכתי בעי למיזל ולמיהב לידא דאיתתא וכן עושה שליח לתרום בעי לילך ולתרום, וע"ז הביא ראיה מהא דמחשבה בכלים דשוב לא בעי מעשה, ונחשב המחשבה כמעשה, משא"כ לר"י הא מצי לבטל המחשבה ע"י מעשה, והיינו שדקדקו התוס' סד"ה מידי מחשבה ואותה הבאה יכולה להתבטל דהכל מודים כו'

ומעתה בנ"ד לכ"ע אפילו לר"ל אינו אלא דיבור בעלמא, דבכתיבה לא נעשה מאומה, והדבר פשוט, ואפשר היה לדחות דברי מע"כ מטעם אחר, שכתב הרי"ף בפ' ר"מ, דכיון דבע"ז ישנן באיה מש"ה אפילו עשו מעשה לא מיחשב מעשה כיון דא"צ למעשה דידהו, אמנם אין הענינים דומין כ"כ ואין אנו צריכים לכך בכאן: ידידו נפתלי צבי יהודא ברלין

סימן נד בעז"ה, תשובה ע"ד גט הנשלח על בי דואר

בעיקר שליחות הגט ע"י כתב שבא ע"י ישראל, כבר הנהיגו בשו"ת אהלי תם (סי' ק"ב), ובשו"ת אמונת שמואל (סי' י') לעשות ע"י שליחות א' היינו שהבעל עושה בכתב שליח בעיר שהאשה שם איברא ע"י עו"ג המנהג לעשות שליח מיד הבעל לישראל במקומו, והשליח עושה בכתב שליח שני בעיר שהאשה שם, וכן היה המעשה שהובא בשו"ת מהרי"מ (סי' ל"ג), ולכאורה משמע בהג"א גיטין שלהי פ"ב בעובדא דקלוני' שגם ע"י עו"ג הבעל עושה שליח בכתב, וא"כ למה נהגו דוקא ע"י שליח שני, אבל הטעם שנהגו כן, הוא עפ"י המרדכי פ"ג (סי' שס"א) שמסיים האי ואומר אני שהובא בהג"א הנ"ל על דעת הלכות גדולות שהביא הרא"ש שם שאוסר ע"י עו"ג, מבואר דגם בה"ג מכשיר כה"ג, וכ"כ בד"מ (סי' קמ"א אות כ"ד) (דבאמת גם בה"ג מודה דיכולין לעשות שליח בכתב וא"צ שמיעה מפיו כמבואר בהלכות גדולות לפנינו לענין שליח לקבלה בזה"ל ועגונה דאתיא לב"ד ואמרה הוו עלי סהדי דפלוני דאיתא במדה"י שויתי' שליח לקבלה כו' כתבין לב"ד במדה"י כו' ומש"ה כתב בשו"ת אהלי תם דבה"ג מודה דכשר לעשות שליח בכתב שבא ע"י ישראל) ולא פסל אלא ע"י עו"ג ומשום דס"ל דבעינן שיבא מיד הבעל לישראל, כמו דבעינן שיבא מיד ישראל לאשה, וכמו לר"מ דס"ל ע"ח כרתי, בעינן שיהא עדים על הגט מתחלה ועד סוף, ה"נ לדידן בעינן שיהא ישראל משיצא מיד הבעל ובשעת נתינה לאשה, והיינו שסיים בה"ג דרבנן דהשתא אמרי דאם נשלח ע"י עו"ג אם נשאת כשר דסמכינן על ר"א דס"ל ע"מ כרתי ותמה הר"ן מאי שייטא דר"א לכאן, ועי' לח"מ פרק ה' וב"ח (סי' קמ"א), והנראה דס"ל כשיטת הרי"ף והרמב"ם דעדי חתימה גם לר"א במקום ע"מ קיימי, ויש להו עיקר בתורה ומש"ה בעינן החתימה לשמה אלא דמכ"מ סגי בעדי מסירה לחוד היינו שיהיו עדים בשעת נתינה, ה"נ אע"ג דלכתחלה ראוי שיצא מיד הבעל לישראל ג"כ מכ"מ בדיעבד לא חיישינן אלא שיצא מיד ישראל לאשה. עכ"פ פשוט דברי המרדכי דבה"ג מודה דע"י שליח שני כשר, וכך הם דברי הג"א הנ"ל אלא שצריך להגיה שם בזה"ל על הגט שבא לידם ע"י שליח שהעיד כו' אלא מלשון רמ"א שם (סל"ה) משמע שאין לעשות כלל שליח בכתב, ובד"מ מבואר יותר שכתב על הא דמרדכי בזה"ל ועי' סי' זה כתבתי דיש סוברין דאין למנות שליח ע"י כתב. ולא נמצא לפנינו בזה והנראה דמיירי דוקא בח"ל דעיקר הטעם הוא משום, דקשה לקיים הגט בח"ל דבעינן שיאמרו בפ"נ ובפ"נ, וא"כ אפילו ע"י ישראל ושליח שני צריך לדקדק האיך לעשותה

ומתחלה יש לבאר מחלוקת הראשונים בשליח שהביא הרשאה וא"י לומר בפ"נ ובפ"נ שהביא רמ"א (סי' קי"ב ס"א) מחלוקת הרשב"א ומרדכי עם הריב"ש, וסיים ע"ז דנוהגין כהריב"ש ואין לשנות, וראיתי שהב"ש (סי' קמ"א ס"ק מ"ד) כתב