משיב דבר חלק ד רסה

מקדש אדעתא דרבנן מקדש, וקשה א"כ בעבד מא"ל. איברא אין דברי הב"ש מוכרחים, וכבר יישבתי בס"ד שיטת הרמב"ם בהעמק שאלה (סימן נ"ד אות ט'), ונפלאתי מאד גם על הגאון מהר"מ דלפ"ד שאין נוגע נאמן להביא את הגט ולומר בפ"נ ובפ"נ אם לא בהרשאה מקוימת, ושם לא היה מקוים, ולמה זה התעורר לפסול את הגט בשביל טענת הבעל, הא גם עד שלא ערער הבעל היה לפסול הגט. וגם על הגאון נו"ב אני תמה דאם אמרו דהשליח נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ אפילו הוא נוגע משום דהכתב מוכיח עליו שאינו מזויף מנלן דנאמן לענין טענת בעל דתנאי היה בדבר, והרי השליש נוגע, ואין מקום ליישב דברי גברי רברבי כוותייהו ז"ל אלא דתרווייהו ידעו שאין אנו צריכין לסברא דשליש אלא הבעל אינו נאמן לומר תנאי היה בדבר אם לא מטעם מיגו כמש"כ לעיל ומש"ה, ס"ל למהר"מ ברבי דנהי דבלא ערעור הבעל בטענת מזויף נאמן אפילו נוגע אפילו חמש נשים לומר בפ"נ ובפ"נ, מ"מ כשהבעל טוען מזויף לא מהני, ובעינן קיום, וא"כ שיכול לטעון מזויף ממילא נאמן לומר תנאי היה, והנוב"י דחה דכשהאמינו חכמים לומר בפ"נ לחמש נשים האמינו לכל דבר אפילו כשהבעל יערער ויטעון מזויף, וא"כ אין לו מיגו וא"י לטעון תנאי היה, ובאמת אין כל ההוכחות של הנוב"י ז"ל שווי' למהר"ם ברבי לטועה בדבר משנה, והיינו דודאי אפשר לחלק בין כשהבעל מערער לשאינו מערער, אלא מ"מ יש קושיא על מהר"ם ברבי ואכ"מ, הא מיהא ברור דטענת תנאי היה בדבר אינו כלום כל שאינו מביא עדים, ואפילו היה השליח מודה עתה אינו נאמן אחר שכבר נתן וכמש"כ הב"ש הנ"ל, ולא מהני אמתלא לפסול את הגט כאשר יבואר לפנינו, וכיון שיצאה בהיתר יצאה ושריא לכל גבר

עתה נבוא לחקירה השניה במה שהשליח עצמו אמר מתחלה שהיה לו תנאי בדבר אלא שנתן אמתלא, והלא בעדים לא מהני אמתלא, אבל באמת אינו ענין לנ"ד, דהא דבעדים לא מהני אמתלא היינו משום כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד כדאיתא בכתובות (דף כ"ב) לענין אנוסים היינו מ"נ וה"ה בע"א באותם דברים שהאמינה תורה כמו בעד סוטה ועדות אשה ושיש להם שייכות לב"ד כמו שיבואר, וה"ה לאמירת בפ"נ ובפ"נ לא מהני חזרה ע"י אמתלא, דהגדה מקרי ואינו חוזר ומגיד, משא"כ אמירת העד שתנאי היה בדבר אין הגדת עד אחד כלום אלא שממילא הוא א"י למסור הגט, אבל ודאי יכול לחזור באמתלא, ואפילו נאמנותו מצד שליש ג"כ אינו כלום, חדא דלא שייך לומר שנאמן מטעם שליש אלא לחובת הבעל שהיה מינהו ועשאו שליש, אבל לחובת האשה לגבה דידה לאו שליש היא כלל, שהרי היא לא האמינתו, ואינו אצלה אלא כעד בעלמא, וסברא זו ביארנו בס"ד בהעמק שאלה (סי' י"ז אות א') בענין חזקה דשליח עושה שליחותו לדעת השאלתות והר"י אבן פלט ע"ש, ותו אפילו היכא דהוי שליש ונאמן, לא עדיף מדברים שהאמינה תורה בפי' כמו אב שנאמן לומר קדשתי את בתי שנאמן לחזור באמתלא כמו באמרה נדה אני דנאמנת מה"ת מדכתיב וספרה לה דקאי לגבי טומאה כמו לגבי טהרה כמש"כ בשו"ת הרמ"א (סי' ב', [וע"ע שו"ת חמדת שלמה (סי' נ"ו) הכרח לדבר] ומ"מ מהני אמתלא, אע"ג דהגאון חוות דעת (סי' קפ"ה) העלה דאם אמרה בפני ב"ד באמת א"י לחזור באמתלא, וה"ה בקדשתי את בתי, אבל אשתמיטתיה מש"כ בשו"ת מהריב"ל ספר א' (סי' ל"ט) בשם בעל העיטור בזה"ל ואם אמר האב בב"ד קדשתיה וחזר ואמר לא אמרתי בפניהם הרי היא בחזקת מקודשת אבל לא כפר באמירתו אלא אמר לא קדשתיה אם נתן אמתלא לדבריו נאמן וא"ל אינו נאמן עכ"ל והיינו משום דלא שייך אמירה זו לב"ד כלל מה לי אמר בב"ד או בשוק, ולא דמי לעד סוטה או עד מיתה או בפ"נ ובפ"נ דיש להם שייכות לב"ד דאע"ג דעד מיתה מתיר את האשה אפילו בלא ב"ד כמש"כ בשו"ת הר"ן (סי' מ"ז) מ"מ נ"מ טובא במה שהעיד בב"ד והותרה, דשוב אין עד אחר נאמן להכחישו כדאיתא ביבמות (דף קי"ז:) בא עד אחד ואמר מת והתירוה לינשא ובא א' ואמר לא מת לא תצא מהיתר הראשון, והיינו משום דכבר הוחזקה בהיתר וסוקלין ע"י כגון אם קבלה קידושין מאחר ובא עליה אביו ה"ז נסקל ע"י משום כלתו, מש"ה לא מהני עד אחד להכחיש, משא"כ אם לא בא העד לב"ד ולא הותרה בב"ד, אפילו אמרה בעצמה מת בעלי אין נסקל ע"י, וה"נ מזה הטעם לא מהני אמתלא דהאי עד ג"כ, משא"כ באב שאמר קדשתי את בתי דלא מהימן לקטלא כדאיתא בקידושין (דף ס"ג), אפילו אמר בב"ד לא נתחזקה בזה לא"א ומש"ה נאמן אף הוא לחזור באמתלא, וה"ה באשה שאמרה טמאה אני

נחזור לענין דאפילו נאמנות השליש כיון דלא שייך לב"ד כלל) נאמן לחזור באמתלא וה"ה בנ"ד יכול לחזור באמתלא על אמרו תנאי היה בדבר, אלא שעדיין צ"ע כיון דלענין בפ"נ ובפ"נ בעי ב"ד, ה"נ מהני הגדה שניה דנאמן מטעם שליש או משום שויא אנפשיה חד"א דלא מהני אמתלא, ומנא אמינא לה, מדתנן ביבמות ס"פ האשה שלום האשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדה"י ובאה ואמרה מת בעלי ואח"כ בני נאמנת מת בני ואח"כ בעלי א"נ וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת וכתבו התוס' דהא דחולצת משמע להגמרא דלא מהני אמתלא לחזור בה והרי במה שאמרה מת בני תחלה אין לה שום נאמנות אלא דאסורה לשוק משום דשויא אנפשיה חד"א וכפרש"י במשנה, ומ"מ לא מהני אמתלא, וע"כ משום דמגדת ביחד עם מת בעלי דשייך לב"ד ונאמנת והיינו דלא תנן האשה שהלך בעלה ובנה למדה"י ומת בעלה ובאה ואמרה מת בני תחלה א"נ וחוששין כו', אלא משום דבכה"ג שמת בעלה עפ"י עדים אינה חולצת בברור דתוכל לחזור ע"י אמתלא, ומזה גופא דייק הש"ס דחולצת משמע דלא מהני אמתלא מדערביה התנא בהדי מת בעלי ה"נ בנ"ד כיון דלענין בפ"נ ובפ"נ מהני הגדה בב"ד ה"נ מהני האי ב"ד לענין תנאי היה בדבר, ואפילו באופן שיש הרשאה מקוימת דא"צ כלל לבא לב"ד עפ"י דין מ"מ כיון דשייך הענין מיהא להושיב ב"ד אם לא היה לו הרשאה, מיקרי אתחזק בב"ד, שהרי מת בעלי ג"כ בידיעה דידה לחוד הותרה לכל אדם כמש"כ הר"ן בעד א', אלא דנ"מ בביאתה לב"ד שלא מהני הכחשת עד אחד כמש"כ לעיל, וגם לכתחלה אסורה לינשא עד שיבא העד או היא לב"ד ותותר בב"ד ומקרי בזה שנתחזקה בהיתר עפ"י ב"ד, וה"נ כיון דיש לזה שייכות לב"ד לא מהני חזרה באמתלא אפילו להגדה דתנאי היה

איברא ודאי אי הוי בא השליח בבואו עם הגט, ומושיב ב"ד ואמר ה"ז גט ובפ"נ ובפ"נ ואני שליח למסור לה בזה התנאי ודאי לא היה תקנה לזה לחזור באמתלא אבל הרי המנהג בבוא שליח לעיר עם הגט בא להאשה או אפילו להרב ולא בתורת ב"ד אלא כמספר דברים יש לי גט ובתנאי כך וכך, ועדיין לא ישבו ב"ד ולא ראו את הגט ולא שמעו עדותו בפ"נ ובפ"נ, וא"כ הרי אינו אלא כמספר דברים בשוק ולית דינא ולית דייני, ואפילו ישבו ב"ד באותה שעה לצורך אותו מעשה, כיון שלא אמר עדיין בפ"נ ובפ"נ ולא הראה הגט, אין בהגדה זו כלום כמש"כ, ואח"כ שהושווה עם האשה וחזר באמתלא, הושיב ב"ד והראה את הגט ואמר בפ"נ ובפ"נ אין מקום לחוש כלל

בהא נחתינן בס"ד דהאי איתתא שריא לעלמא, והנני מצטרף א עם גברי רברבי דקיימי להתירא, והמקום יעמידנו על האמת, והוא התכלית והחותמת, ולא נכשל בהוראה חלילה, ויורנו דרך ישר וסלולה, כנפש העמוס בעבודה רבה: נפתלי צבי יהודא ברלין

סימן נג בעזה"י, תשובה לסאסיצא. מש"כ לדחות שו"ת לחמי תודה, צדק מהחל ועד כלה, דודאי יש יש לנו לחוש, למימר שחשוד לקלקלה ויבטל, ולא מהני חזקת כשרות דגט, וכדאיתא בע"ז רפ"ב דלהכי אין לוקחין פרה מעו"ג דחיישינן לרביעה או למלאכה, ולא מוקמינן בחזקת כשרות אלא משום דחשוד העו"ג לרבעה חיישינן ה"נ חיישינן משום שחשוד ע"כ, ומכש"כ בזה"ז דרוב מומרים נידונים כלהכעיס, ופרש"י חולין (ד"ג ב') ד"ה חוץ, דלהכעיס מועד לנבל בכוונה בידים, ובדברים המסתעפים שהאריך מע"כ בעניני חזקות, כבר אזלי בה נימושי בכל פרט, וכל מה שנוסיף לדבר בזה לא נוסיף כתעלא בי כרבא, וגם כי לא בא מע"כ שי' אלא בשביל דבר שנתחדש לו,