משיב דבר חלק ד רסד

דאי לאח"כ גם השליח א"נ אלא לפני הנתינה ומיירי שבא הבעל לב"ד ואמר תדעו שבטלתי את הגט לפני השליח והבעל הלך לו, וכשבא השליח הכחיש בזה אין הבעל נאמן ואע"ג שהיה להבעל מיגו מ"מ השליח נאמן במקום מגו

והקשה עוד ממש"כ בחי' רשב"א דאם יש לבעל מיגו נאמן, ויישב דמיירי שהבעל אמר שביטל בפני עדים ואין השליח יודע להכחישו בזה אם יש לבעל מיגו נאמן וא"ל א"נ, זהו היוצא מתמצית דברי הב"ש הרי דאפילו לא מטעם שליש אין הבעל נאמן לומר שביטל אם לא שיש לו מגו, והדעת נותן כן דאל"כ לא הועילו חכמים בתקנתם בשליח הגט, וכמש"כ התוס' ופסק הרמ"א שם דאפילו ביטל הגט בפני עדים זה שלא בפני זה אינו ביטול משום דבהא אפילו רבי מודה דא"כ מה כח ב"ד יפה כמבואר בתוס' גיטין (דף ל"ב:) סד"ה ור"נ, הן אמת שביארתי בס"ד בהע"ש (סי' נ"ח אות י"ד) שהשאלתות ובה"ג ורי"ף אבות העולם לא ס"ל הכי, אלא כל שיש לו עדים שביטל מהני אפילו ביטל זה שלא בפני זה, מ"מ הא ודאי לכ"ע אינו נאמן לומר שביטל בפני שנים אע"פ שאין השליח יודע להכחישו, וה"נ אם אמר הבעל שביטל לפני השליח אינו נאמן אם השליח מכחישו אפילו שלא מטעם שליש, ומזה הטעם עצמו דא"כ לא הועילו חכמים וכ"ת הא הועילו שפיר שהרי השליח יהיה נאמן מטעם שליש, ובאם שהיה נוגע באמת א"נ, אאל"כ דא"כ היה לחכמים לתקן בע"כ שאסור להשליח לקבל מאומה מהאשה, או שיהיה בא"א שלא יוכל הבעל לערער ולומר שהשליש הוא נוגע במה שלא ידע תחלה שיקבל כ"כ, או הבעל יאמר שכבר סלק לו שכרו ומהאשה אין לו לקבל כלל וא"כ הוא נוגע, אלא ע"כ צ"ל דזה ברור דאין הבעל נאמן לומר שביטל אם לא שמביא עדים או יש לו מיגו דמזויף וכדומה

וכל הדברים האלו כהווייתן ישנן בטענת תנאי היה בדבר, שאין הבעל נאמן לומר תנאי עשיתי לפני עדים או לפני השליח אם לא שיש לו מיגו, אבל בל"ז אין בדבריו ממש, ולא מהני ההוכחה בנ"ד על אמיתת דברי הבעל ממכתב ששלח לאביו, שאין בו אלא גלוי דעתא שרוצה לבטל השליחות ולהטיל בו תנאי וידוע דתהות מצויה כדאיתא בירושלמי נדרים והובא בר"ן שם, ואין מזה ראיה שלא חזר בו בשעת מסירה כדי שלא לעגן אותה ולא את עצמו אם אין לה, ע"כ אמר להשליח שבאם יראה שא"א בקיום התנאי יעשה כפי האפשר, ואדרבה מדלא התנה בפני ב"ד או לפני עדים כדין כמש"כ הב"ש (סי' קמ"ז סק"א), ש"מ שלא היה תנאי גמור, אין שהוא על השערות ואומדנות אין להעמיד כלל ומכש"כ בגט דכלל גדול הוא דגלוי דעתא לאו כלום הוא, ואין לנו אלא לירד לעומק הדין, לפי הכחשה שלפנינו, והבעל א"נ בלא עדים על בטול או לומר תנאי היה בדבר שזהו בטל ג"כ

איברא הש"ך ח"מ (סי' נ"ו סק"ה) לא כתב כן, שהביא דעת הרבה פוסקים דדין שליש אינו אלא כששניהם מודים שעשאוהו שליש ולא לפקדון בעלמא ולא כבעה"ת וש"ע ופי' לפי דעתם הא דאיתא בגיטין (דף ס"ד) בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין כו' היינו שאמר הבעל תנאי היה בדבר שיתן הגט על תנאי כך וכך, הרי דבכה"ג צריכים אנו לסברא דשליש, הן אמת שהתומים והגר"א ז"ל דחו דעה זו מסוגיא דשם דמקשה לרב חסדא מדתנן דשליח קבלה בעי שני כתי עדים כו' ואי איתא מאי קושיא הא בעינן עדים בשביל אם יטעון הבעל לפקדון ממש שאין השליש נאמן, מיהו הא ע"כ עלינו ליישב דעת ראשונים ז"ל ולהלן יבואר שגם דעת רש"י כן, אלא צ"ל דבגט לא שייך כלל לפקדון ממש שלא למסור לה כלל, ומשום דאיתא (שלהי דף י"ז) א"ל רבינא לרבא כתביה ואותביה בכיסתא דאי תפייסא תפייס מאי א"ל לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה, הרי שאין דרך לכתוב גט אם לא שבדעתו למוסרה לה באיזה אופן, מכש"כ שאין אדם מפקיד גט ביד אחר לשמירה בעלמא וע"כ פי' לפקדון היינו למסור לו באיזה אופן, אבל בשארי שלישות אם אומר לפקדון ממש אין זה שליש, וא"כ נשאר ישוב הש"ך לכאורה דאומר שמסרו לשליח על תנאי ולא נאמן השליח אלא מטעם שליש ולא כמש"כ

אבל מ"מ ישוב הש"ך תמוה דא"כ הכי מיבעי הבעל אמר תנאי היה, וכבר תמה כן התומים, ובאמת אפשר ליישב הסוגיא בנקל דפי' לפקדון היינו למסור לה לפי רצון השליח, והרי עדין לא נמסר לה וחוזר בו, והשליש אומר לגירושין כפרש"י שנעשה שליח לקבלה, וכבר נתגרשה בקבלתי והא דלא קאמר הגמרא בעל אמר להולכה כפשוטו כבר יישבו התוס' בד"ה בעל, מש"ה קאמר לפקדון שתלה המסירה בראות עיני השליש אבל אם הבעל אומר תנאי היה ולא מהני המסירה אינו נאמן גם בל"ז וכמש"כ, והש"ך נדחק לפרש בזה הישוב, משום דכתב שגם דעת התוס' כן הוא דאינו שליש אלא א"כ שניהם מודים שנעשה שליש וא"כ אם נפרש כמש"כ דמיירי שהבעל אמר למסור לה לפי רצונו של השליח הא אם אומר לפי רצון הבעל א"נ, אזדא קושית התוס' שם ד"ה בעל וא"ת לרב הונא א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן כו' אכתי יערער שיאמר לפקדון נתתי, ולפי דברי אין כאן קושיא כלל, שהרי אם ימסור לה הגט שוב אין ערעור מש"ה פי' הש"ך דלפקדון היינו תנאי היה דברינו, אבל באמת כבר הכריח התומים דדעת התוס' דלפקדון ממש ג"כ הוי שליש, ממש"כ התוס' סד"ה שליש אלא אומר בפקדון יהביה נהליה וא"כ מפרשי הסוגיא כמשמעו דהבעל אמר לפקדון ממש ואע"ג שלא שכיחא לעשות כן מ"מ הבעל טוען שעשה כן לאיזה טעם, ולשיטת הפוסקים דלפקדון ממש אינו שליש, מפרשי כמש"כ דבעל אמר לפקדון למסור לה לפי רצון השליח, אבל אומר תנאי היה א"נ כלל, ומיושב באמת קושית התוס' הנ"ל

ואדרבה יש להוכיח עוד מסוגין דבאומר הבעל תנאי היה אינו נאמן כלל, ודלא כהש"ך, דהנה רש"י פי' השליש אומר לגירושין שהייתי שליח לקבלה וזה דלא כפי' הגמרא להלן בעל אומר לגירושין שליש אמר לגירושין והאשה אמרה נתן לה ואבד כו' דפירושו לגירושין למסור לה, וכן פי' באמת כאן בשו"ת הרי"ף הביאו הרשב"א והר"ן, ולמה לא פרש"י כן, הן אמת דכ"ע מודים דה"ה שליש נאמן באומר לקבלה כדמוכח מקושית הש"ס על ר"ח ממשנתנו מ"מ מחלוקת ר"ה ור"ח לפי הפשט נוח לפרש שכבר מסר לה הגט והבעל אמר לפקדון ולא למסור והשליש אמר לגירושין, אלא משום דרש"י לטעמיה בסנהדרין (דף ל"א:) בד"ה אין עליו עדים, והרי הוא יוצא מתחת ידי שליש ולא מתחת ידי הלוה הואיל ושניהם מודים שזה מינו להיות שליש ביניהם כשר עכ"ל, הרי דדוקא בכה"ג מקרי שליש, והיינו איכא מ"ד שהביא בעה"ת שער נ"ב בזה"ל איכא מ"ד דכי אמרינן שליש נאמן משניהם דוקא כי קא מודו תרווייהו דאוקמינהו שליש עליהן בההיא מדעם דאיתיה תחת ידיה וכו', ואחר דרש"י ס"ל הכי ע"כ מפרש בעל אמר לפקדון היינו למסור לה הגט, ואי איתא שכבר נמסר לה מאי קא טעין בעל, אלא מיירי שעדיין לא נמסר לה והבעל רוצה לבטל הגט והשליח אומר שכבר נתגרשה זהו דעת רש"י, והרי"ף ס"ל כש"פ דאפילו לפקדון ממש מקרי שליש, ומפרש הסוגיא כמשמעו ולא תקשה להתוס' דס"ל דלא כרש"י כמש"כ לעיל אמאי מפרשי שליח אמר לגירושין לקבלה, כמבואר בתוס' ד"ה ושליש, הא ל"ק דלא נחתי התוס' לכך אלא כדי לחלוק על פרש"י בדין שסיימו ומיירי כשיש שנים שמעידין בפנינו אמרה דשויתה האשה שליח לקבלה, ולא כפרש"י בד"ה ואמאי, וכמש"כ התוס' בד"ה תינח, מש"ה הביאו בזה כפרש"י דבזה לא נחלקו בדין דודאי גם לשיטתם נאמן השליש באומר לקבלה כמש"כ לעיל

הא מיהא דפרש"י מוכרח לפי דרכו ז"ל, אבל כ"ז לפי מש"כ דאם אמר הבעל תנאי היה א"נ כלל, אבל למש"כ הש"ך אכתי הוי מצי רש"י לפרש שליח אמר לגירושין בלא תנאי אלא לגירושין גמורים וכמש"כ הש"ך בעצמו אלא ע"כ דתנאי היה אינו טענה כלל, הן אמת דמפרש"י יש לדחות דלשון לפקדון לא משמע על תנאי כלל כמש"כ התומים, אבל מגוף לשון הגמרא יש להביא מדלא אמר בעל אמר תנאי היה ושליש אמר לגירושין אלא ודאי בכה"ג אין הבעל נאמן כלל, אפילו בלא סברא דשליש

והנה בנוב"י תניינא (סי' קכ"ח) הביא עובדא כנ"ד, ורצה הגאון מהר"ם ברבי לאסור מטעם שהשליח נוגע וא"נ לומר בפ"נ ובפ"נ והגאון נוב"י ז"ל הרבה להוכיח דאפילו נוגע נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ [והן הנה הוכחות הרשב"א בקיצור דחמש נשים נוגעות הן שרוצות לקלקלה, ומה שהוסיף הנו"ב להביא מעבד דנאמן לומר בפ"נ ובפ"נ, לכאורה כמ"כ קשה לשיטת הרמב"ם לפי מ"ש הב"ש שם סק"ע דעיקר נאמנות השליח הוא משום דכל