משיב דבר חלק ד רס

לפרש לו ממש ע"כ הכונה לזרעו, ה"נ בש"מ דאמר לי ודאי משמע ליורשי, וא"כ אם היה כאן תנאי בגט ע"מ שתתן לי מאתים זוז, היינו ליורשי, אבל בנ"ד אין כאן תנאי כלל, כמש"כ, והגט כשר לענ"ד, והמקום ית"ש יעמידנו על קרן האמת, כנפש: נפתלי צבי יהודא ברלין

סימן מט

ע"ד מאמר הגירושין בצרפת, הגיע לפה עלה הצפירה נו' וראיתי מאמר ותרגז בטני, כי עלה ע"ד רב אחד בצרפת לעשות גירושין בערכאות היינו שסופר הטריבונאל בקי ואומן במלאכתו יעלה בערכאות שלהם מכח איזה טענה של כפיה הנזכרת באה"ע ונכתב לשם האשה ובא לידה בפני עידי מסירה כאשר העתיק לפנינו הרב הגמ' מ' יהודא לובעצקי יחי' רב בפאריז אצל אחינו בני רו"פ שמה, והיטב אשר השיב הה"ג הנ"ל בהערותיו על כל דברי הרב ה' ווייל. ובאמת אפילו סנהדרי גדולה של ישראל אין להם כח לגרש אשת ישראל כי אם לכפות את הבעל שהוא יגרש אותה, היינו שהוא יאמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום, והוא בעצמו או ע"י שלוחו יתן לידה הגט ויאמר לה הרי את מגורשת ממני, אבל בלי דבריו שנינו במשנה בערכין (פרק ה') חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותם, אע"פ שאין מתכפר לו עד שיתרצה כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ומזה אנו למדים שקנין אשת ישראל לבעלה אינו כקנין שאר חפצים שב"ד יכולים להפקיר ולהפקיע שלא ברצון בעלים אלא כהקדש וכמו שא"א לב"ד הגדול להקדיש בהמת האדם בלי רצונו ודיבורו שיאמר רוצה אני להקדיש כך א"א לב"ד הגדול להפקיע קדושת אשה לאיש וכדאיתא ריש מס' קידושין דאסר לה אכ"ע כהקדש, וכמ"ש התוס' בפי' לשון הרי את מקודשת לי, ובפי' איתא במסכת נדרים (דכ"ט) קדושה שבהן להיכן הלכה ומה אלו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט א"ל מי קמדמית קדושת דמים לקדושת הגוף כו' מבואר דאשה לבעלה הרי הוא הקדש קדושת הגוף, ומש"ה א"א להוציא מהקדשו בלי דבריו וכדת משה וישראל

והנביא מלאכי ג' הוכיח את אנשי דורו שבגדו בנשותיהן ואמר כי שנא שלח אמר ה' אלהי ישראל וכסה חמס על לבושו אמר ה' צבאות, הוכיחם על שני אופני בגידה דיש, בוגד באשתו ומתרחק ממנה משום שנאה ואינו חפץ לגרשה כלל, ויש שחפץ לגרשה אלא שחומס כתובתה ומוציאה כשהיא עניה ואמר על אופן הראשון שאשתו אינה מבקשת ממנו כתובה וכדומה, אלא שיפטרנה, ע"ז אמר כי שנא שלח אמר ה' אלהי ישראל דבאוה"ע עו"ג אין בזה בגידה כלל, שהרי כיון שמתרחק ממנה רשאה להנשא לאחר כמו שכתב הרמב"ם ה' מלכים (פרק ט' ה"ח) שאין להם גירושין בכתב ואין הדבר תלוי בו לבד, מש"ה אמר הנביא והזהיר ע"ז בשם אלהי ישראל, מה שאין כן על בגידה השניה שכסה חמס על לבושו פי' שפירש טליתו עליה כדאיתא בקידושין (די"ט) וכלשון המקרא ופרשת כנפיך על אמתך והוא לבושו התחתון והוא חומס אותה וע"ז הוכיח הנביא בשם ה' צבאות שהוא חמס גם באוה"ע, והרי לא מצא הנביא עצה למי שבגד באשתו ואינו חפץ לשלחה לכתוב גט וליתן לה בלי רצון הבעל אלא משום שזהו מן הנמנע

ובאמת עיקר דין הגט בזה האופן שהיא מבקשת ממנו ג"פ לטובתה, לא נזכר מפורש במקרא אלא להיפך שהוא מצא בה ערות דבר או מצא אחרת נאה ממנה וכ"ז שהיא אגידא ביה אינו יכול לישא אחרת שאין אשה מרוצות לו להנשא לו כ"ז שאשתו הראשונה אגידא ביה ע"ז כתיב שיתן לה ג"פ אבל להיפך שהיא מבקשת להפטר ממנו אינו מפורש בתורה אלא מקבלת חז"ל, ולמדו מדכתיב ושלחה מביתו ודרשו בקידושין (דמ"א) שהיא עושה שליח לקבלה, הרי דמיירי שמגרשה לטובתה, וגם לפי משמעות הלשון דכתיב ושלחה ולא כתיב והוציאה מביתו משמעו שיפטרנו לנפשה, כמו ושלח לכם את אחיכם אחר, ושלחתה לנפשה וכן הרבה, אכן דוקא בזה האופן המפורש בכתוב שהוא כותב ונותן לה ולא בא"א שלא נזכר בתורה כלל

ומה שכתב עוד הרב ווייל להתיר בגט כזה כמו שיש כח עוז ותעצומות לרבנן לחזק וליישר אפילו גט דבטל מדאורייתא כמו במבטל הגט קודם שניתן להאשה, והכי מצינו במתנה עם האשה ע"ד הגט, ולא יכול לקיים תנאי מחמת אונס, הן שפיר השיב ע"ז הרב לובעצקי שי', ועל דבריו יש להוסיף ולהביא מש"כ בחי' רשב"א גיטין לענין ביטול הגט דמשום דרבנן יכולין להפקיע הקידושין ויהיה בעילתו בע"ז ע"כ אע"ג שמבטל אינו מבטל בלב שלם כדי שלא יהא בעילתו בע"ז, וממילא הגט קיים והקידושין קידושין, וכ"כ הרשב"א בשו"ת (סי' אלף קס"ב) דמש"ה אין טענת אונס בגיטין משום דמאן דיהיב גיטא כי הא כי היכי דלא לאפקעינהו לקידושין מיניה ויהא בעילתו בע"ז אסוקי מסיק אדעתיה כל אונסא דשכיח ונמצא הגט כשר והקידושין קידושין אבל בלא גט כלל א"א למיעקר בקידושין למפרע ח"ו ותהא מותרת לקרובי הבעל ח"ו ואע"ג שפרש"י שבת (דקמ"ה) דהא שהאמינו עד אחד לומר מת בעליך הוא משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, ומעין זה כתב הרמב"ן בחי' מס' גיטין ובמלחמות ה' פרק המגרש בהא דעד אחד נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם, שאני התם דעפ"י ד"ת ע"א נאמן משום דהוא מילתא דעבידא לגלויי אלא משום חומר עריות לא היה ראוי להאמין עד א' מש"ה אמרו בהאי גוונא העמידו דבריהם על ד"ת ואפקעינהו לקידושין מיניה ומכ"מ אסורה לקרובי הבעל שהרי מה"ת העד נאמן בעדותו והרי הוא מקודשת ומגורשת או אלמנה אלא לענין חומר דרבנן אמרינן דאפקעינהו לקידושין מיניה, וגם בזה האופן אין כל איסורי דרבנן שוין תדע שהרי אם נפל למים שאין להם סוף וכדומה שעפ"י ד"ת הוא בחזקת מת והיורשין יורדין לנחלה עפ"י אופנים אלו ורק משום חומר כרת החמירו כמ"ש הרמב"ם ה' נחלות (פ"ז ה"ג) מכ"מ לא התירו חז"ל מזה הטעם דאפקעינהו לקידושין מיניה כדי שלא תהא עגונה כל ימיה ומהיכא תיתי נאמר מלבבנו דבגט שאין בו ריח הגט ומותרת לכהן כשתתאלמן, שמותרת משום זה הטעם, וא"כ יתירו אותה לינשא לקרובי הבעל ח"ו

ויאושר חילו של הה"ג לובעצקי נ"י שהעתיק הכל על לשה"ק ושלח להצפירה לאמר ישמעו העברים בכל תפוצות ישראל ויבאו גאוני הדור יצ"ו ויבררו הדבר. ואקוה שגם הרב שהתיר באושר לבבו ישוב מדבריו וישא ברכה מאת ה', וגם אני אודה ישרו, הנני העמוס בעבודה: נפתלי צבי יהודא ברלין

סימן נ ב"ה ד' בדר"ח כסלו תרמ"ב וולאזין. כבוד הרב הגאון וכו'

מכתב מע"כ נ"י הגיעני, ודאתי מרחוק לדעת חוות דעתי בכהן שגירש את אשתו באם שלא יבא בשלש שנים במעכשיו, ובתוך זה הזמן רצה הבעל מאד לבא לביתו ולשוב ולראות בחיים את אשתו, ולא עלה בידו, וכתב לאשתו שתקרע את הגט, והלכה האשה להמסדר גיטה לקרוע את הגט, והמסדר הדיחה בדברים ולא נקרע הגט ואחר כלות שלש שנים שב הבעל לביתו ושניהם הבעל והאשה מתאמצים לשבת ביתה יחדו, ומעכ"ת נ"י אחר שכל יקר ראה עינו בזה הענין בספרי אחרונים ובשו"ת, התיר להם, וגם הגאון האב"ד דק"ק סאוויל נ"י הסכים להוראתו, ובאשר נמצאו מערערים ומוציאים לעז על הוראתו ולפגום את האשה וזרעה מקדושת כהונה ע"כ מבקש מע"כ נ"י לדעת דעתי הדלה

והנה מראש אגיד למע"כ נ"י כי אחר שיצאו מערערים על ההיתר, ומסתמא לאו קטלי קניא נינהו, א"א לחוות דעת עד שיבררו גם המה טענותיהם, והלא גם לפנים בעת שהיה סנהדרי גדולה במקום אשר בחר ה', וכתיב כי יפלא וגו' דברי