משיב דבר חלק ד רנט

מה שהפקח מדבר, היינו ה"ז גיטך, או שהוא אומר כתבו ותנו גט לאשתי, והחרש מרמז, אבל נוסח הגט מוכרח להיות בלשון שהבעל אומר הנני מגרשך, ואם היו השליח או ב"ד כותבין שהבעל דבר להם שיגרשו את אשתו ה"ז גט בטל ובניה ממזרים, וא"כ בחרש ג"כ ההכרח להיות מדרבנן כך, ואע"ג שאינו מבין נוסח הגט כלל, לא גרע ממי שהוא מושלך בבור ויוצא למדה"י ומצוה לכתוב והוא אינו יודע כלל נוסח הגט, ואם נימא שכך קבלו הגאונים איש מפי איש שכך תקנת חז"ל שיהא הב"ד מגרשין דוקא ולא הבעל כדי שיהא ניכר א"כ קשה לר' אלעזר דמספקא ליה בחרש אי דעתא קלישתא או צילותא ואיתא ביבמות פ' חרש דכקידושין כך גירושין, ואי איתא לר"א היאך מגרש הב"ד או הבעל, והיאך יעלה עה"ד לר"א צריך שני גיטין עפ"י דין, אלא ודאי אין בזה תקנת חז"ל וא"כ היאך אפשר שהגאונים ז"ל יתקנו מדעתם מילתא דמשוי ממזר מדרבנן ח"ו, ותו, וכי ס"ד שהרי"ף ורמב"ם וש"פ לא יבארו זה העיקר יפה וגם הב"י שהביא לא הביא אלא ברמז קל, מבואר שזה פשוט להם שאינו אלא טופס הרשאה שנותנין ליד האשה לפי שנהגו בימי הגאונים למסור הגט ליד האשה כדי לאנסובי ביה, והיה מקום לחוש שכסבורים יהיו שהיא גרושה מן התורה ע"כ היה נוסח אחר ליתן לידה, וה"ז כמו נוסח גט חליצה שכ' הרי"ף ס"פ מצות חליצה וכהיום אין אנו נוהגין כלל מטעם שכ' הב"ש סוף סדר חליצה, מש"ה לא הביאו כ"ז הנוסח, כך לא הביאו נוסח זה של גט חרש, באשר כבר נהגו שכל הגרושות אין הגט בידם, אלא ב"ד נותנין לה שנתגרשה כדת משה וישראל, כך אשת חרש כותבין ב"ד שהיא היתה אשת חרש ונתגרשה כד"ת מדרבנן ואם שאין הלשון נוסח טופס משמע הכי אין כדאי משום זה לעקור הרים והרי כמה גאונים ז"ל ראו זה הלשון ופי' כך ובמה מצא מעכ"ת נ"י להכריע שכך הוא פי' האמיתי, ומה שהביא מעכ"ת נ"י דברי הרב ר' יעקב פראגי שראוי לשנות הגט כמו בגט מיאון אינו אלא תימא, והלא מיאון אין בו אפילו ריח גט לאוסרה לכהונה ולקרובים, משא"כ גט זה שמדרבנן הוא גט גמור, וה"ז דומה לגט קטנה ממש

ונפלאתי על מעכ"ת נ"י תרתי, חדא, אחר שתקע עצמו לדבר הלכה שכך היה התקנה דהב"ד מגרשין אשת חרש, למאי סידר מעכ"ת נ"י שימסור הבעל, וכי הבעל שליחות ב"ד עושה, המה ימסרו הגט לידה, ותו, א"כ יש חומר גדול בגט חרש דבעינן ב"ד גמור מה שאין בגט פיקח לפי ההלכה שא"צ ב"ד ולא כהגאון נוב"י ז"ל וכפי המנהג פה מימות רבותינו ז"ל וכמו שכ' הגאון חת"ס זצ"ל

שנית נפלאתי על מעכ"ת נ"י אחר שחקר בשעת מעשה מגאוני המו"ץ בווילנא איך נהגו, והם השיבו כהלכה למעשה שעשה רבם הגאון הישיש ר"י זצ"ל לכתוב גט פשוט, היאך מצא ידיו לעשות מעשה להיפך והפלא היותר על המו"ץ שי' שהסכימו לעשות מעשה לא כמו שראו רבם עושים

הכלל מעיד אני עלי שמים וארץ שלא לקנתר באתי או שום שמץ פסול מחשבה ח"ו, כי אם הנני מצטער על גוף הדין וההוראה שיצא בדפוס נגד השכל, ונגד הוראת גאוני הזמן הגאון ר"מ מלויבאוויטש, והגאון המו"ץ מווילנא זצ"ל, וה' יורנו דרך הישר והטוב: נפתלי צבי יהודא ברלין

סימן מח בעז"ה א' ט"ז מנחם אב תרל"ו, וולאזין כבוד הרב וכו' אחרי הברכה מלב וקרב רצוף אהבה הן מכתב מעכ"ת נ"י מן כ"ח אייר הגיעני במועדו, ועודנו נצב כמו חי לפני להשיב מפני הכבוד, אולם לא הגיע השעה להשיב דבר ברור

והנה ראיתי את מעכ"ת נ"י מסיח לפני את אשר דעתו הרחבה נבוך בדבר הגט שנתן המנוח ע"ה, כמדומה שרצון מעכ"ת נ"י לדעת חוות דעתי הדלה, ובאשר שרצון מעכ"ת נ"י הוא כבודו, הגדתי בזה את אשר אני מחשב לדעת מקום הספק של מעכ"ת נ"י במש"כ לא אוכל לעמוד על נכון בשפוי דעת המנוח מן צוויו לכתוב עד גמר הנתינה עכ"ל, ולפי השמועה היה המנוח לאחר הגירושין מוחה באשתו שבאה לשמשו ולכסותו, ואמר לה שמעתה אסורה בכך הרי ידע מענין הגירושין גם אח"כ, ומה"ת ניחוש שמא נתקלקל דעתו בתוך משך הכתיבה והרי הוא בחזקה דלמפרע וחזקה דהשתא קאי, ואי ספקו דמר, משום דחזי ביה גם בשעה שבדק אותו בעת ציווי או בעת הנתינה דאע"ג שמצוה לכתוב, מ"מ דעתא קלישתא הוא, ואינו מבין בטיב הענין כמו ברי, וה"ז כמו דאיתא ביבמות (דף קי"ג) בטעמא דר"א בחרש דמספקא ליה אי דעתא צילותא אי לא דעתא צילותא, גם זה לא נראה לי להסתפק כלל רק בחרש מעיקרא, אבל בפקח שנחלש דעתו ודאי אינו אלא כחישותא, וכלשון הגמ' בגיטין (דף ע') גבי שחט בו שנים כו' התם דעתא צילותא היא וכחישותא הוא דאתחילה ביה, ואע"ג דפרש"י כחישותא היינו שכחש כחו מלהוציא דבר בפיו, משמע דלא מיירי בחלישות הדעת, מ"מ ע"כ מיירי בחלישות הדעת ג"כ, וכקושית התוס' ד"ה ומי דתקשי ליה משנתנו, ויישבו דקושית הגמרא מהא דודאי בשעת נתינה יחלש דעתו, וא"כ אינו מקשה מהא שא"י לדבר בשעת הצווי, אלא מחלישות הדעת שבשעת הנתינה, וע"ז משני שאינו אלא כחישותא אבל דעתא צילותא הוא. איך שהוא בחולה המדבר אין לנו להחמיר ולדקדק כמש"כ הב"ש (בסי' קכ"א ס"ק י"א), אם לא שאנו רואים שנתקלקלה דעתו בשעת הכתיבה, ולפי הנראה לא היה כן בנ"ד, דאי ראה מעכ"ת נ"י שהיה כן, לא היה מניח את הסופר לכתוב עד שישתפה

עוד כתב מעכ"ת נ"י והב' כי אמר המנוח טרם הצווי אשר רצונו שיהיה לו שני מאות רו"כ ואף כי לא אמר זה בדרך תנאי, ובשעת הנתינה נתן בשתיקה ולא הזכיר כלל מזה, עכ"ז אנכי חושש מאד לגלוי דעת קודם המעשה דהוי כמו אומדנא ברורה, וע' מלחמות בביצה גבי הבו ליה ד' מאה זוזי עכ"ל. והנה דברי הרמב"ן ז"ל מיירי במצוה ליתן בזה האופן, שא"צ לזה דיני תנאי, וזה הדין ברור אע"ג שיש להקשות ע"ז מסוגיא דקידושין (דף ס"א), מ"מ דבריו ברורים, וכבר יישבתי בהע"ש (סי' קל"ח אות א') דעת בעה"מ שגם הוא לא שגה בזה, אבל כ"ז באופן שהוא בעצמו לא עשה מעשה כלל משא"כ בנ"ד שנתן בעצמו הגט ודאי אם היה תנאי היינו נצרכים לתנאי כפול וכדומה, וכל תנאי הרי אומדנא ברורה שנותן ע"ד כך, מ"מ המעשה מבטל הכל, אם לא שעושה עפ"י דיני תנאי, כ"ז בשארי דברים, אבל בגט דבפי' אמרו חז"ל אין גלוי דעתא בגיטא, אפילו הגט ביד השליח ועוד לא ניתן שהוא עיקר המעשה, מ"מ השליח עושה את שלו ונותן הגט, ולא ידעתי מקום הספק, מכש"כ בנ"ד שמפרשין בשעת הצווי שיהא בלי שום תנאי ומחשבה שבלב אינו כלום

וגם איני מבין דעת מעכ"ת נ"י לפי שהוסיף לכתוב וקיי"ל לי ולא ליורשי כו' והרי החולה היה מוכן להפטר מה"ע ר"ל וא"כ מה כוון במה שאמר לי לפי דעת כת"ה נ"י, ע"כ לחלוק לצדקה שיהא נ"ר לנשמתו, וא"כ אינו אומדנא ברורה שתולה את הגט בזה האופן, דמה ייטב לו ולנשמתו אם תשאר זקוקה לאחיו, בשלמא אם נפרש מה שאמר יהיה לי זה הסך היינו שישאר לאביו היה הדעת נותן דתולה התנאי בזה שהרי אם תהיה זקוקה בע"כ תמלא זה הסך עד שיחלוץ, אבל לפי דעת כת"ר נ"י אין בזה שום אומדנא, רק שביקש שיהיה לו לנ"ר לנשמתו

ובגוף הענין, במשמעות שיהיה לו, פשיטא דבש"מ דליורשיו קאמר, כמבואר בש"ע חו"מ (סי' ר"ט ס"ז) בהגהת רמ"א ואין חילוק כו' הן ש"מ, פי' שמגיע ליורשיו, אע"ג דמיירי באמר ששייר הפירות לו, כמבואר יותר בב"י שם דמקשה מהא דאיתא בב"ב (דס"ג א') ואם אמר לי ולבני מת יתן לבניו, הא לי לא ליורשיו משמע ומיישב דהתם מיירי בברי אבל בש"מ דאמר לי, ע"כ ליורשיו קאמר, וגם היש חולקין שם דס"ל דבש"מ אינו כן, היינו משום דלא אמרינן דבעין יפה שייר, אבל הא פשיטא דמשמעות לי היינו ליורשי, ומקרא מלא הוא בפ' קרח ונתתם את תרומת ה' לאהרן הכהן, ומשמעו לזרעו, אע"ג דיש ע"ז דרש בפ' חלק, ומכ"מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו, דכיון דא"א