משיב דבר חלק ד רנח

בירושלמי פ' חרש, ומסתמא תקבל את הגט בשעה שהיא חלימה, שהרי אסור לגרש כי אם ברצונה עפ"י חרם רגמ"ה וא"כ תהיה חלימה אז ומה לנו לחקור טיב העתים שהיא שוטה

ואין לנו לחקור אלא בהא דאסור לגרש מדרבנן משום שאינה יודעת לשמור את עצמה, והנה מעכ"ה הרחיב לדבר במש"כ הרמב"ם לענין עדות אם כן הוא בכל הדברים דשוטה פסול וגם זה הענין הוא אך למותר, דבגט ודאי אינו דומה לחומר דעדים, שהרי הא דפסול לעדים הוא מה"ת משום דבעינן או ידע, ידיעה ברורה, ובגט מה"ת לא בעינן אלא שיודע להבחין בין גט לד"א, אלא אין ענין עדות לגט שמתגרשת בע"כ ולא בעינן אלא שתדע שהוא גט, וה"נ שתהא שומרת את עצמה

ולא נשאר ספק בנ"ד, אלא במה אנו יודעים להבחין אם יודעת לשמור א"ע, וכמש"כ רבינו שמחה והובא באור זרוע (סי' תשע"ח), ובאמת לולא הוראת רבינו אור זרוע הייתי אומר שלא כתב כן רבינו שמחה אלא משום שבא לדחות דברי ר' יצחק מהלכה, אבל לפי מה דקיי"ל כר' יצחק אין לנו לומר שא"א להבחין, עוד הייתי אומר לחלק בדבר משום דקשה לי הא שהשיב ראבי"ה והובא בשו"ת רש"ל (סי' ס"ה), כתב בזה"ל ועוד אני אומר אפילו היא חלימה ממש ומתרצה לגט וכל קרוביה מסכימים לכך אפ"ה אין לגרשה בלי רשות ב"ד באמתת הדברים שיכולים לשמור אותה שלא ינהגו בה מנהג הפקר עכ"ל, משמע דקרובים יכולים לשמרה, והרי בירושלמי דפ' חרש מבואר באם יש לה בן אב ואח למ"ד מפני גרירה אסור אלמא שאין אדם יכול לשמרה, וצ"ל דיש נ"מ בין שוטה תדיר דאז אין אדם יכול לשמרה בין עתים שוטה, דבשעה שהיא חלימה אין אדם נוגע בה, ומש"ה אפילו בשעה שהיא שוטה, אינה רגילה עם הני סריקין ומש"ה יכולין לשמרה, וכך הייתי מחלק בענין אין אנו יודעים להבחין, דזה אינו אלא בשעה שהיא שוטה תדירית שהרי אפילו עתה יודעת לשמור א"ע מ"מ מאחר שהיא רגילה עם סריקין, תבא לכלל עבירה, משא"כ עתים חלימה ועתים שוטה בעתים שהיא חלימה אין אדם נוגע בה שוב אין חשש שתמשך לזנות בעתים שהיא שוטה, אלא באופן שהיא שוטה ביותר, אבל אם אינה שוטה כ"כ כמו בנ"ד אין לחוש לגרירה ובזה אנו יודעים להבחין, כך היה דעתנו נוטה, לולי רבינו באו"ז דמיירי ג"כ בעתים חלימה, ומ"מ הביא לשון רבינו שמחה דאין אדם יודע להבחין, מ"מ אחר דשו"ע סתם וכתב דתלוי ביודעת לשמור א"ע, ולא פירש שאין אנו יודעין להבחין, ש"מ דלית ליה לרבותינו סברא זו, ודעתי הקלה נוטה דאפשר להבחין ולהאכילה מאכלות אסורות, אם תסרב ע"ז זה אות שהיא יודעת לשמור את עצמה ויכול הבעל לגרשה הנני העמוס בעבודה: נפתלי צבי יהודא ברלין

סימן מו ב"ה א' ל"ג בעומר, תרמ"ו, וולאזין לכבוד הרב וכו' אבד"ק וואלמישיסקע

מכתבו מן פ' בהר הגיעני, דאתי מרחוק, ע"ד הג"פ שסידר מע"כ נ"י, ודיין א' ערער על הכשרו, והציע מעכ"ה דברי שכנגדו, וטעמו ונימוקו דמר מרא דאתרא, והנה באמת היה קשה לי להשיב דבר, כ"ז שאין טענות שכנגדו באים לפנינו מפיו או מפי כתבו, ואולי יש עמו דברים אחרים, והרי אפילו בסנהדרין איתא בסנהדרין פרק אלו הן הנחנקין, באים לזה כו' הרי דשניהם באים ומציעים דבריהם, ומכש"כ אנן דיד עני בדעת אנן, ואם אומר שלא בתורת הוראה חלוטה, אלא לפי מש"כ מע"כ בשם המנגדו, נראה כך, גם זה אינו דרך כבושה להשיב לשואל, וכדאיתא בחו"מ (סי' י"ז ס"ה) בהגהת רמ"א לענין בע"ד, ולפי טעם השני משום שמא יברר השני דבריו ויצטרך לכתוב להיפך ואיכא זילותא לחכם, בכ"ז חזרתי ואמרתי בלבי, כי אין כבוד מע"ל אב"ד בקה"ק שלא להשיבו, וגם יש לחוס על עלובתא דא דמתעגנא, ע"כ הנני משיב מה שנראה לענ"ד, ורק הנני מפרש שאין דברי אלה אלא לפי דברי כתר"ה בשם המנגדו, ע"ז אומר כי מה שחושש שהוא מאבד מה שנותנים לו, בשביל שאינו רוצה לקבל מתנות אין כדאי להשיב כלל, ומכש"כ במה שמדקדק שלא לקבל מכל מי שרוצה ליתן לו אלא בבית שהוא נכנס ובדיק ליה ודאי אין זה אלא דבר חכמה והגיע לפלגות ראובן, להבדיל בין אדם לאדם

ומה שראהו פעם אחד עומד בלילה כמו שעה ויותר ולא רצה ליכנס לבית אין זה בגדר יוצא יחידי בלילה שאינו אלא בדרך ולא בעיר, אלא נראה כמעשה שוטה לעמוד בלילה בחוץ זמן ארוך ומ"מ לא בפעם אחד נתחזק לשוטה וכמבואר (ברמב"ם ושו"ע סי' ל"ה ס"ח) שנמצא דעתו משובשת תמיד בדבר כו' ומכש"כ בנ"ד דמבואר בגמ' חגיגה (דף ג') אימור גנדריפוס אחדיה, וכן באינך מילי אין דבר לחשוב עליו שהוא שוטה ח"ו

אמנם מה שערער הדין שגירש באונס שאחי האשה היה מכהו כ"פ, נראה שאחר שמעכ"ה נ"י פייסו בדברים של טעם וע"ז נתרצה ונתפייס, זה ודאי בכלל מצוה לשמוע דברי חכמים דאיתא בגמ' (ב"ב דף מ"ח) דאפילו לא נימא דתלוה וזבין הוי זביני מ"מ גט מעושה בב"ד כשר משום מצוה לשמוע ד"ח ואין הפירוש משום שכך הוא הדין, דא"כ עשהו גוים כדין ג"כ נימא הכי, ובגמרא מבואר דאם מצד מצוה לשמוע ד"ח ניחא הא דלא מהני עשהו גוים, אלא פי' מצוה לשמוע ד"ח מה שמצוין אותו, וא"כ מה לי במקום שכופין בשוטי או במקום שכופין בדברים ודברי חכמים בנחת נשמעין לו, והרי באינו יכול לזון מצוה לכ"ע לגרשה אלא שאין כופין בשוטי לדעת הפוסקים, אבל אחר שהיה פיוס דברים וע"ז נתרצה, ודאי אמרינן דנתפייס לגרש משום מצוה לשמוע ד"ח, ולא גרע המצוה ע"י שמתחלה נאנס בהכאות כמו במקום שכופין בשוטי, לא נגרע במה שהכהו מי ומי גם עד שלא בא לב"ד, אלא אומרים דעתה הוא מגרש משום מצוה לקיים ד"ח, וא"כ הוא ק"ו ומה בכפוהו ב"ד בשוטי שהוא אונס גמור מ"מ הוי גט מזה הטעם כמש"כ הרמב"ם הסבר הדבר בפ"ב מה"ג ה"כ מכש"כ הכא שלא כפוהו ב"ד בשוטי אלא בדברי מוסר ופיוס פשיטא דאמרינן שעושה כן מחמת ששומע לעצת החכם ותו דכאן בנ"ד בשעה שנתן לו אחי האשה שלשים רו"כ הוסיף לבקש חמשה רו"כ על לינת לילה, הרי הבין שבזה הסך שוה לו ליתן גט, ולא דמי למש"כ בהגהת רמ"א (סי' קל"ד) ואפילו אם קיבל מעות כו', ששם מיירי שלא ביקש יותר, וא"כ לא שייך תלוהו וזבין, דאין שיעור לאשה, והוי כמו זבין בלא דמי שויו, משא"כ בנ"ד שהוא ביקש כך וכך וניתן לו, הרי חפץ לגרשה באמת

כ"ז אני אומר אם אין להמערער הוספת דברים, אז אין מקום לפסול את הגט, והמערער ה"ז עובר על חרם ר"ת וסיעתו, אכן אם יש לו דברים, עליו לבאר ולהביא לפני איזה גדול בדורו, ולא להוציא לעז ולעגן ח"ו עפ"י דבריו, וה' ישמור אותנו מלכד בהוראה

סימן מז בעזהי"ת ב' עשרה באב תרל"ו, וולאזין כבוד הרב וכו'

מכתב מעכ"ת נ"י בצרוף החבור הנ"ל הגיעני א"נ בשלישי בשבוע העבר, ובאשר אין הפאצט הולך מפה, נתאחרה תשובתי עד היום, והנה בראש הגיע ספרו לידו שמחתי לקראתו לראות כי מצא מעכ"ת נ"י להתגדר בענין פרטי שלא נמצא באר היטב עד כה כי אם זעיר שם זעיר שם, ומעכ"ת נ"י לבד שקיבץ מבעלי אסופות עוד אזן וחיקר בדעתו הרחבה, ומלאכת הקודש כזו נאה לעושה ותפארת לו מחכמי תורה יצ"ו

אכן לא אכחד ממעכ"ת נ"י כי בשומי לב על פרטי החלקים, נבהלתי לראות שתקע עצמו לדבר הלכה שלא נאמרה בו טעם כעיקר ליישב דעת הנ"ש והש"י לפרש דעת הר"י בשם קבלת הגאונים שיהא נוסח גט חרש בלשון ב"ד, והוא דבר נפלא מאד שיהו מגרשין אשת חרש, ואנן תנן כשם שהוא כונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה, והכניסה היינו שהוא מרמז מה שהפקח מדבר כך הוא מוציא שמרמז