משיב דבר חלק ד רנה

סימן מג בעזה"י ולשמו ית"ש. לכבוד בני הרב הגאון מ' חיים ברלין שיחי' אב"ד בק"ק מאסקווא

אחר שהשבתי על שאילת שלום בכפילא, הנני בא במכתב מיוחד לתשובת שאלה, והמקום ית"ש יורנו דרך סלולה ולא ימעד אשורינו סלה

בדבר גט שכ"מ שניתן לפטור מזיקת יבום ולחלצה מעיגון, ונסדר ע"י אחד שאינו בקי בסדר גיטין, והשכ"מ שבק חיים לכל ישראל, וכבוא הגט לעיני בני הה"ג שי' לעמוד על הכשרו ולתת פטור להאשה אקהי ביה קיוהא ויבואר לפנינו אחת לאחת אך קודם כ"ד ראיתי להקדים, שראינו שהחמירו חז"ל בגט הרבה משום חומר דא"א ועריות עשו הרחקה יתירה שלא יבא לידי מכשול, וכפרש"י בקידושין (ד"ו) בהא שאמרו כל שא"י בטיב גו"ק לא יהא לו עסק עמהן, שמא יתיר איסור ערוה כו', והתוס' שם דקדקו הכי מסוגיא די"ג, דרק משום חומר דא"א ולא משום לאו דגרושה לכהן, ואע"ג, דאיתא ביבמות (דף פ"ח ודף קי"ט) כל בדאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, מכ"מ הרי רש"י דקדק ופי' בדקי"ט בזה"ל דספיקא לאו הרחקה דרבנן בדבר המותר דנימא לכרת, עביד הרחקה ללאו לא עביד הרחקה כו', מבואר דבהרחקה ודאי יש חילוק בין איסור כרת ללאו וכדאיתא בסנהדרין דף פ"ד ב') דלמא חביל והוי ליה שגגת איסור א"ה אחר נמי, אחר הוי ליה שגגת לאו כו' ובירושלמי ריש מ' ברכות אי' דמש"ה גזרו יותר באכילת קדשים אחר חצות משום שיש בהן כרת, וע"ע פרש"י חולין (דף קל"ד א') בהא דספק איסורא לחומרא איסורא שיש בה עון מיתה ס"ל לרש"י דלא דמי להא דיבמות (דפ"ח) דמיירי לענין תערובות דיש כאן איסור מיהא אלא שנתבטל מד"ת ברובא דאיתא קמן, וכן (בדף קי"ט) דאיכא מיעוט דילדן זכרים אלא דבטלי' מה"ת ברובא דעלמא דילדן נקיבות ומפילות וכיון שאנו חוששין למיעוט משום איסור מה"ת ה"ה באיסור לאו אבל בחולין דאיכא חזקה דלמפרע שהיה של עו"ג ואנו חוששים להחמיר להוציא מחזקה שפיר י"ל דדוקא בחומר מיתה ולא בלאו, הא חדא

עוד יש טעם שהחמירו בכמה דברים בגט משום לעז ממזרות, כמו שפרש"י גיטין (דף פ"ה ב') מיומא דנן לאפוקי מר' יוסי כו' ואע"ג דקיי"ל כר' יוסי מכ"מ בעינן לאפוקי נפשי' מפלוגתא שיצא הדבר בהיתר ולא יצא שם פסול אמשפחות שבישראל, ובירושלמי והובא בר"ן קידושין (רפ"ג) איתא דאמר ר"י לבנתי' דיהון עבדין כר"ל שמא יעמוד ב"ד דיסבור כר"ל ונמצא בניו באין לידי ממזרות, וכן כל דקדוקי הש"ס שלהי גיטין דלא לכתוב ודין אלא ודן ועוד טובא דעת הרבה פוסקים שאינן אלא משום לעז הבעל כמבואר בר"ן, ולהרמב"ם שכתב דאם לא דקדק בהכי הגט פסול ואם נשאת לא תצא, אינו אלא משום חומר עריות בעינן שיהא מבורר הלשון שלא יהא נראה לתרי אנפי, וכן בהא דשינה שמו ושמה דתקן ר"ג שאם נשאת תצא, ומה"ת כשר והיינו משום דלא מיירי שלא כתב שמו האמת כלל, אלא דלא ביאר כל שמותיו להתוס' כדאית להו ולהרמב"ם כדאית ליה ואכ"מ, מש"ה מה"ת כשר ותקן ר"ג משום חומר ערוה או משום שלא יוציאו לעז דלא זהו הבעל שגירש ובניו ממזרים, ומעתה יש לנו לומר דכ"ז כשהבעל חי ואיכא גם חומר גם לעז ממזרות, משא"כ כשמת הבעל ואין כאן אלא לאו דיבמה לשוק, והלכה פסוקה שאין עושה ממזרות מה"ת, אין לנו כל הני חומרות וחששות ואין לנו אלא להעמידו על ד"ת, ואם שיש מקום לומר דמכ"מ שם גט מהני לחומר דא"א ולא פלוג רבנן ולעולם חד דינא להו, אבל אינו מוכרח דכן הוא והרי חמץ בפסח דהחמירו בו משום אסור כרת, וחלקו בין בזמנו דבכרת בין שלא בזמנו דבלאו, אפילו למ"ד דמה"ת אסור שלא בזמנו כדאי' בפסחים (דף כ"ט ב') ה"נ י"ל דבגיטין שיש בהן משום כרת החמירו ומשום לאו לא החמירו

ומדי עיוני בזה ראיתי לחדש בזה ואמרתי לגלות לבני, מדושתי ובן גרני, הנה רש"י בד"ל כתב מדפסק רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור במשהו, ש"מ דפסק רבא הלכתא דכל איסורין שבתורה במינן במשהו ולא שני לן בין חמץ לשארי איסורי אלא בהא מילתא דגזר שלא במינן אטו במינן והתוס' השיגו ע"ז וכתבו דגם חומר דמינן אינו אלא משום חומר חמץ הוא, ולכאורה מנלי' לרש"י באמת דזה אינו משום חומר, ואין לומר משום דקאמר רב לטעמיה הל"ק שנצרך לכך משום לאחר זמנו דבמינו במשהו ולשמואל אצטריך לכך משום בזמנו, שהרי לא החמיר בשלא במינו, אבל לרבא אפשר דהכל משום חומר, ולפי דברינו דבמקום שיש האיסור בעין אלא שנתבטל מגזה"כ אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת כדאי' ביבמות (דף פ"ח) א"כ במינו אין נ"מ אי משום דלא בדילי מיניה החמירו באיסור כרת ה"ג היה לנו להחמיר באיסור לאו וא"כ אמאי מיבעי ליה להגמ' לומר בטעמא דרב דאסר במינו במשהו אפילו שלב"ז משום דלטעמיה קאי לימא משום חומר חמץ דלא בדילי מיניה אסור במשהו אפילו בלאו, משא"כ שלא במינו שאינו בעין ואינו אסור אלא משום גזירה יש נ"מ בין איסור כרת ללאו, אלא ודאי פשיט להגמ' דמשום חומר כרת א"א למיסר במינו במשהו אם לא שאסור עפ"י דין, וזהו דעת הרמב"ם עצמו שכתב הטעם דאסור במשהו משום דהוי דבר שיש לו מתירין דכיון דלית ליה כרש"י דרבא אוסר במשהו בכל האיסורים ע"כ הטעם משום דבר שיל"מ, ורש"י ס"ל להיפך דדבר שיל"מ אין כאן שהרי אסור לאחר הפסח כידוע מש"כ הר"ן בזה וגם יש ראיה לשיטת רש"י מדר' יוחנן דס"ל שאינו אסור אלא בנ"ט ואי מיחשב לדבר שיל"מ מ"ט דר"י והיינו דדייק רש"י, (בסוף דף כ"ט ב') בד"ה כר"ש דלאח"ז שרי כו' ולקמן פריך והא אסר ליה ר"ש משום קנסא, ולכאורה אינו מובן, דהגמרא לא פריך אלא על רבא, ומנלן דר"י ס"ל דר"ש קניס דליקשי הכי אבל לדברינו ניחא דע"כ הכי ס"ל לר"י דאלת"ה אמאי לא הוי דבר שיל"מ אלא ודאי משום דלאחר הפסח אסור כ"ז דעת רש"י, והרמב"ם ס"ל טעמא דרבא משום דבר שיל"מ ור' יוחנן לית ליה כלל דבר שיל"מ ויש ראיה לזה בע"ז (דף ע"ג) דמפרש הגמ' לר"י מ"ט דטבל במשהו משום דכהיתרו כך איסורו ולא משום דבר שיל"מ, אבל כ"ז שיטת רש"י ורמב"ם דס"ל דחומר חמץ הוא משום דבכרת ולהכי אין לומר דבמינו ג"כ משום חומר הוא, דבמינו ליכא שום נ"מ כלל, אבל התוס' ס"ל דחומר חמץ משום דקאי עליה בב"י כמש"כ בריש המסכת א"כ שפיר י"ל דדוקא בזמנו דקאי עליה בב"י החמירו במינו אבל שלא בזמנו לא מש"ה הוצרך הגמ' לומר בטעמא דרב אסור אפילו בזמנו במינו במשהו לטעמיה אבל בדרבא י"ל משום חומר]

עתה יש לנו לעמוד על כל פרט שהעיר מע"כ בני שי', א) מה שסידר בעיר שלא נסדר שם גט מעולם, והגאון נו"ב החמיר בזה, הנה בעיקר הענין ע' מש"כ הגאון ח"ס אה"ע (סי' ל"ד וסי' ל"ו), וברור דגם הגאון נוב"י לא אסר בזה האופן ומי שיוצא למדה"י והוא במקום שלא סדרו גט מעולם, לא יהא תקנה לאשתו ח"ו וטוב עשה המסדר בעמיו לסדר גט כפי יכלתו ועלינו לתקן המעוות בשגגה, והנה שם העיר ליוונא והנהר ליווינקא והוא כתב ליונא והנהר ליוינקא, והרגיש בני שי' שהיה לו לכתוב בשני ווין כי היכי דלא ליחליף בפ' רפה ובזה פשיטא שאין בית מיחוש כמש"כ, אך אני מפקפק בזה מטעם אחר, דכל השמות שהביאו האחרונים בוא"ו הכל הוא"ו בראש התיבה או אחר שוא נח, דניכר שהוא נרגש במבטא, אבל בנדון דידן יש מקום לטעות ולקרות הוא"ו בנסתר, ואני בעצמי הייתי קורא מתחילה שם העיר ליונא ועיקר השני ואוין שכותבין הוא כדי להרגיש בו אפי' במקום שא"צ כמו בראש התיבה מכש"כ באמצע התיבה, מכ"מ נראה להכשיר, חדא אחר שגירש באותו מקום שנכתב ושם יבינו הוראת הנקודות שכוונתו על אותה העיר שהוא שם ואין לנו לחוש מה שלא יכירו במק"א, ותו דאפילו הגט נשלח למק"א שאין מכירין איך לקרות שם העיר כשר, דבשלמא בשמו ושמה דבעינן מה"ת שיהא נכתב כדאיתא בגיטין (דכ"א) הא בעינן שמו ושמה כו' ועי' פרש"י, מש"ה אם משמעות הכתיבה בא"א משהוא באמת הרי לא נכתב השם