משיב דבר חלק ד רנד

לה, או מלמעלה או מלמטה, ור"ל שיאריך כ"כ הלמדין עד סמוך לשיטה שלמעלה או להיפך אבל מדנדחקו התוס' לפי דעתם לפרש מעורה שיהיה נגיעה בלי היקף גויל, או שיכנס הלמ"ד בתוך הה' שלמעלה וכדומה, ולא פירשו כמשמעו שהסמיך הלמד עד כחוט השערה לשיטה שלמעלה באופן שלא יכול לחתכן עוד בינתים ובאמת הקשה בחי' רשב"ץ על גיטין על התוס' למה לא פירשו הכי, וצ"ל דפשיט לשון מעורה שיהא דבוק זב"ז כלשון הכתוב כמער איש, ומש"ה גם לפי' השני שאינו דבוק ממש, וכן הוסיף הרמב"ן בחי' לפרש שיכנסו הלמדין בשיטה שלמעלה בין שתי תיבות, אם היו מסמיכין ברוחב השורה, האותיות שלה ואותיות שיטה הסמוכה לה ונכנס בגבולה היו מעורין יחד, ובאשר שלא, הסכימו הפוסקים להכשיר בלי היקף גויל ולהכניס בגוף השיטה דלמעלה, ע"כ הסכימו לפרש הכי שימשכו האותיות חוץ לשיטה הרבה, בשני הצדדים כל שאפשר, ומש"ה הנהיגו גם להאריך גימלין ונונין הכפופין אף ע"פ שלא נזכר בס"ג, מכ"מ הכל כדי שיתראה אורך השיטה נמשכת עד סוף אות הנמשך, ובזה יהא מעורה יפה ונחשב כאלו נכנס שיטה א' בגבול חברתה, ובזה שפיר נראה ספר אחד

הרי נתגלה בעז"ה טעם המנהג כמסיני וישראל אם אינן נביאים מכוונין להלכה, ואין יוצא דבר שאין מתוקן מתחת ידם, ומעתה אם היה בא לפני למעשה הייתי מחמיר בדבר ומע"כ שי' כטוב בעיניו יעשה רק חזי דלא לצווחי עלה בבי מדרשא, ויוציא לעז על המגורשת ועל עצמו ח"ו, ומתוך שיחמיר עליו בשעת הגט, ייקל עליה בסופה להנשא בלי שום ערעור וה' יורנו תורתו ויעמידנו על קרן האורה לעמוד ע"ד הראשונים ז"ל

סימן מב להרב ר' יודא לובעצקי מו"ץ בפריש

וע"ד האשה שזינתה תחת בעלה, ואינה רוצה לקבל ג"פ, ודעת מע"כ נ"י נוטה לפסק הגאון רי"א האב"ד דק' קאוונא, שאחר שזכות ברור הוא לה אפשר לזכות לה, אע"ג שהיא מוחה והמה בנוים על דבריו בספרו ב"י ח' או"ח (סי' ב' אות ד'), ומלא מע"כ נ"י בדעתו לומר שבאמת דבריו נכונים, והודיע כי הרב מהר"י ריינאוויץ נ"י מלונדון כתב לו תשובה ארוכה בזה, נגד דעת הגאון הנ"ל ודבריו אינם כדאים להשיב עליהם, ונכספה נפש מע"כ נ"י לדעת דעתי הדלה, והנני להפיק רצון מע"כ נ"י

ידע מעכ"ה נ"י שאע"ג שדברי הגאון הנ"ל מבוארים בס' מחנה אפרים ה' זכיה ומתנה (סי' ו') ההוכחה לזה מלשון הר"ן קידושין פ"ב, וההוכחה מסוגיא דסוטה בכ"ז במח"כ אין בדבריהם ממש, ובדברי הר"ן שהביאו מבואר להיפך שכתב ומיהו דוקא בשתק בשעת שמיעה ואעפ"י שצווח אחר כך, אבל בצווח מעיקרא אינה צריכה גט ולא מיאון שאין זכין לו לאדם בע"כ מבואר דמש"כ הר"ן לפני זה הא לא נתרצה לא הוי קידושין לפי שאינו זכות גמור כו' היינו בלא אמר כלום, מש"ה צריכה גט וצריכה מיאון, משום שהוא ספק לן אם נתרצה בפי' וא"כ צריכה גט, ואם שתק לגמרי ולא נתרצה בפירוש אינו קידושין, ואפשר לטעות ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה, מש"ה צריכה מיאון, וע"ז נתן טעם אמאי בשתק אינו קידושין נימא דמסתמא מרוצה הוא, מש"ה נתן טעם לפי שאינו זכות גמור, אבל באומר בפירוש שמיחה, ע"ז אינו צריך טעם אלא אין זכין לאדם בע"כ, מבואר אפילו הוא זכות גמור, וכן מה שהביא בב"י שם לשון הרשב"א בחי' מס' קידושין במחכ"ת העתיק דבריו מקוטעין, וכתב בזה"ל ולכן אף שהרשב"א כתב שם עוד שארי טעמים דמפני מה אין העבד יכול למחות י"ל דהתם מסתפק הרשב"א כו', וכ"ז מבואר להיפך לעיני הרואה בחי' הרשב"א שכתב בזה"ל ואעפ"י שבמציא ובנכסי הגר ובלשו"פ דזכות גמור הוא וגר קטן כו' הכא שאני דאלו איתא לעבד כאן כייפינן ליה כו', הרי ברור לרבינו הרשב"א דגם במציאה ובנכסי הגר שזכות גמור הוא מכ"מ יכול למחות ואף ע"ג שלא מצינו מפורש בגמרא שכן הוא פשוט לרבינו שכך הוא מצד הסברא שאין זכין לאדם בע"כ, ורק בעבד שאילו איתא, לעבד כייפינן ליה, ומש"כ הרשב"א תחלה מתנת ממון שאני דלאו זכות גמור הוא כו' אין הכוונה במתנה בעלמא, אלא בעבד שהרי בכסף ע"י אחרים ברור לרבינו הרשב"א דלא מהני בע"כ אלא אי משום טעמא דר"מ דקבלת רבו גרמה לו או משום דזכות הוא לו, אבל בלא זה ודאי לא מהני, ורק בשטר הוכיח הרשב"א מסוגיא דגיטין דאפילו צווח לרבנן מהני, מש"ה כתב החילוק דבכסף שהיא מתנת ממון, ואינו זכות גמור, מש"ה לא מהני אפילו בעבד אבל בשטר דזכות גמור הוא מהני אפילו בצווח, אבל דוקא בעבד משום דיש כפיה בע"כ

ומה שהביא הגאון שי' ראיה מהא דהוצרך הגמרא בכתובות (ד"י) לומר הגדילו יכולין למחות, לק"מ לא מיבעיא לשיטת רש"י ביבמות (דף מח) דאב מצי לגייר בנו בע"כ ודאי ניחא דס"ד דב"ד יש להם דין אב קמ"ל דיכולין למחות, אפילו לשיטת התוס' שם דאב ג"כ לא מצי לגייר בנו בע"כ מכ"מ ניחא דס"ל דאף ע"ג דבשאר זכות שאדם זוכה בשביל חבירו ודאי מצי למחות, מכ"מ ב"ד אחר שיש להם רשות לעשות מחמת דזכות הוא שוב א"א לבטל מעשה ב"ד קמ"ל דיכולין למחות שאין עליו חוב לציית, לב"ד מאחר שמוחה ביהדותו [הג"ה ברי"ף לא הביא הא דהגדילו יכול למחות ונראה טעמו משום דאיתא בגיטין (ד"ט) ש"מ בעבד אינו חוזר משום שיצא עליו שם ב"ח, וה"ה בגדוליהם], ובזה נבא להוכחת מחנה אפרים וב"י מסוגיא דסוטה (דכ"ד) והנה לפי איבעיא קמא אי רשאי לקיימה או אינו רשאי לקיימה, ופשיט מהא דב"ד מקנאין, ואי רשאה לקיימה אמאי מקנאין הא חוב הוא לה, אבל אי אינו רשאי לקיימה ודאי ניחא שאע"ג שנימא דאפשר למחות מכ"מ ברור הוא שלא ימחה, ואין לחוש שמא ימחה, דלמאי יעשה כן, מיהו לאיבעיא תניינא, דאת"ל דרשאי לקיימה, אי מצי מחיל על קינויו או לא יופשט מהא דב"ד מקנאין, ואי מצי מחיל דלמא מחיל, אבל אי לא מצי מחיל ניחא דאע"ג שבכ"מ מצי למחות בזכות גמור, מכ"מ אחר מעשה ב"ד אי אפשר למחות שהרי מש"ה איצטריך לאשמועינן בכתובות דהגדילו יכולין למחות כמש"כ לעיל, ושאני התם שמוחה על יהדותו, ואין עליו לציית ב"ד משא"כ כאן, וע"כ צ"ל הכי דאפילו לדידהו קשה היאך אפשר לומר דזכות גמור הוא הלא רשאי לקיימה, אלא כמש"כ דמשום שהוא מעשה ב"ד עפ"י דין א"א לבטל, הא מיהא ברור דליתא למש"כ הגאון במחנה אפרים ולהבדיל הגאון בעל ב"י שי', איברא בנ"ד דאשה דומה לעבד שכופין אותה לגרשה, וגם זכות הוא לה ודאי לדעת הרשב"א לא מהני מה שמוחה, אבל הרי הרשב"א עצמו כתב בזה"ל, ואי לאו דמסתפינא אמינא כו', והרי הוא מסתפי ואנן נעביד עובדא ח"ו

כל זה לענין האשה, אבל לענין הבעל העלוב, ודאי עפ"י חרם הקדמונים שלא ישא אשה שניה, אין בכה"ג איסור וכמש"כ הגאון ח"ש, אבל מה נעשה שבימי הב"ח החמירו בזה ביותר, שלא להתיר בשום אופן בלי היתר מאה רבנים, והחמירו, עוד בנשתטית שמחויב להשליש גט, מה שלא נזכר בדברי תקנת גאונים ראשונים המובא בשו"ת מהר"מ מרוטנבורג הקדמון וכבר ביארתי טעם החומר שהוסיפו גאוני בתראי ז"ל ואכ"מ, הא מיהא כבר נהגו אפילו בנאסרה על בעלה שלא להתיר בלי היתר מאה רבנים כמש"כ הגאון חתם סופר, והכי ראוי לעשות גם בנ"ד דאף ע"ג דבלונדון קשה להשיג זה, מכ"מ אין זה קשה לשלוח לא' ממכיריו ברוסלאנד ויבא לשנים ושלשה מקומות מושב, חכמים, וימלא זה הסך, ולא עוד אלא כמדומה שאם יודיעו להאשה שנתנו לו היתר לישא אחרת, תקבל מרצונה גיטה שמה, וכך עלה בידינו כמה פעמים בשהה עשר שנים ולא ילדה, והיא לא קבלה ג"פ וכיון שהתירו להבעל לישא אשה שניה עפ"י היתר מאה רבנים, שוב לא נצרך לזה וקבלה גט פטורין, אלא דשם נצרך להשליש כתובה, משא"כ בזינתה

נפתלי צבי יהודא ברלין.