משיב דבר חלק ד רנג

מעורה וא"כ הרי הוא מוכרח לצאת מהשרטוט שלמעלה, ולמה זה ישרה נפשו בו בלי ערוי, הרי לעולם ההכרח שצואר הלמ"ד יצא משורת השרטוט. איך שהוא ינוח דעת מע"כ הגאון נ"י, והנח לישראל כו'. ומרוב טרדה הנני בחותמי ברכות מקרב ולב רצוף אהבה, המקום ית' יהא בעזרו לבא בכתיבה מרובה, בחי' תורה ועץ חיים תאות נפשו הק' לא יגרע מצדיק עינו, ומברכותיך תבורך נפש העמוס בעבודה רבה: נפתלי צבי יהודא ברלין

סימן מא בעז"ה להרב המו"ץ דק"ק דערוונא

ע"ד אשר דרש מע"כ שי' הלכה למעשה בגט שאינו מעורה משיטה א' אי יש להכשירו במקום דוחק אע"ג שאינו מקום עגון, ומע"כ שי' תלה עצמו בהבנת הסכמת הב"ש להרמ"א, אני לא הגעתי למדה זו אטו פסקנו פסקי מעלמא, והרי הב"ח והח"מ ופר"ח מקילים והנראה שגם הגאון ר' יעקב מליסא בס' סדר גיטין הסכים לזה שהביא דעת הח"מ והט"ז בפה מלא הסכים להרמ"א שלא להכשיר כי אם בעגון, נמצא מי שלבו יפה עליו להקל יש לו לתלות באילנות גדולים, וגם מי שלבו נוקפו להחמיר נימוקו עמו, מיהו אחר אשר ענותו תרבני לתלות עצמו ע"ד הקל שמתי על עיקר הדין עיני ומצאתי מרגניתא בעזרו ית"ש

והנה ידוע שלשה תמיהות שהקשה הב"ח ואחריו ש"א חדא מגוף סוגיין דד"כ, דרק משום שאומר הנייר שלי מקשה הש"ס תיפוק ליה משום ספר א' כו' ומשני ל"צ דמעורה, הא בל"ז א"צ להיות מעורה. הן אמת שיפה יישב מע"כ שי' דבל"ז אפשר שנצרך להיות מעורה כעין שלנו, והשתא בעינן כמש"כ התוס', וכבר הקדימו הפר"ח, ועדיין קשה שמכ"מ לא נזכר עיקר דין זה בגמרא בסוגיא זו, תו הקשה הב"ח והפר"ח ממשנה מפורשת בגיטין (פ"ב) שייר מקצת הגט וכתבו בדף אחר כשר, עוד הקשה הב"ח דיש מדינות שאין יודעין מעיקר זה הדין וכי נימא ח"ו שבניהם ממזרים, ובאמת יש להפליא, וכי יש להוסיף דבר על ספרי אבותינו הראשונים ז"ל שלא זכרו בזה, והאיך מצא לבבו המחמיר הראשון לשנות צורת הגט על אשר קדמוהו גם בעיקר הטעם שמצא הרמ"א משום שיכול לזייף, תמוה הא לא חיישי בשאר שטרות לפסול עפ"י דין דבר שיכול להזדייף, מכש"כ גט שאינו אלא חומרא לחוש לדעת ר"מ, ותו, האיך אפשר לזייף, הא יהיה דחיקא אלמא לשיטה המזויפת, וכדאיתא בב"ב (דקס"ז א') דכיב"ז אפשר לעמוד עליו, והב"ח מצא בסדר גיטין טעם אחר משום שיהא ספר אחד ולא שנים כו' וכ"ה בסה"ג למהר"י מינץ (סי' צ"ג) וז"ל בגמרא ל"צ דמעורה שמעתי שיש להאריך הלמדין והנונין פשוטין כדי שיהא מעורה כדי שיהא הכל ספר א', והט"ז החזיק בטעם זה, וכתב דה"פ הש"ס ותיפוק ליה דספר א' אמר רחמנא ולא שנים כו' וע"כ בא למעט כה"ג שאמר והנייר בינתים שלי, ומשני ל"צ דמעורה, פי' זה המיעוט אתי לאפוקי שאינו מעורה, ובמח"כ הט"ז זה הפי' זר הוא בלשון דא"כ הכי מיבעי ל"צ אלא למעורה, וגם בעיקר הפשט, וכי אין לנו מה לדרוש ספר א' ולא שנים כו' הא כפשוטו בנותן שני גיטין, או בכותב על שני דפין מחותכים וכמבואר בתוס' סוטה (די"ח) ע"ש, ותו קשה א"כ פ' סוטה ומזוזה דפסול על שני דפין משום ספר א' כמבואר בחי' רמב"ן גיטין (ד"כ) דפסול מזוזה על שני דפין משום דגמרינן בג"ש דבעינן ספר א' ואם כן ליבעי מעורה

הן אמת דמלשון התוס' מנחות (דל"ג א') ד"ה כתבה כו' ויש לדחות משום דגבי גט כתיב ספר אבל בפ' סוטה כתיב בספר כו' משמע דטעמו של מזוזה לא משום ספר דאי איתא עדיין קשה על פרש"י במזוזה, דפסול בשני דפין כס"ת ועוד קשה מס"ת גופא דליבעי מעורה, ויבואר עוד להלן

ומה שדקדק הבאה"ט מלשון הגמרא תיפוק ליה דכתיב ספר א' ולא שנים ושלשה ספרים, ולא קאמר ולא י"ב ספרים, אין בזה טעם, ולא מדמיון מע"כ שי' דאיתא בכ"מ דה"ה אפי' טובא דאין זה דמיון, דהתם חיוב והכא שלילה, ותו התם בעלמא, והכא בהאי מילתא ר"ל בגט זה הוי י"ב ספרים, ותו הא הר"ן פרק מפנין כתב בשם השאלתות דלית ליה להאי כללא, אבל אשתמיטתיה לשון גמרא ר"ה (דף כ"ו) בקרן פרה דפסול משום א' אמר רחמנא ולא שנים שלשה שופרות, אף ע"ג דאיכא טובא ולא קאמר הרבה שופרות, אלא נקט לשון הדרשה כמו שהוא

ואחר שהרבינו לתמוה ע"ז הדין, יש לנו לעמוד על טעמו ועיקרו כי ממציאו לאו קטיל קני הוי ח"ו, וגם כי כבר נהגו בו וכתיב אל תבוז כי זקנה אמך, ואיתא בירושלמי פאה (פ"ב) אם באת הלכה לידך ואין אתה יודע טעמה אל תפליגנה לד"א כו'

ומקודם נקדים מה שקשה לי על מש"כ בס"ג שהביא הד"מ בהגהות רמ"א שיש להאריך הנונין וכפין ולמדין כדי שיהיה מעורה הא בל"ז אם אין בין שיטה לשיטה אלא כמלא שיטה כדרך כתיבת סת"מ, ויש ן' ול' בשני השורות המשולבות הוא מעורה, ולמה לן להאריך יותר מהנהוג, ולא הוצרך להזהיר אלא לדקדק שיהא נו"ן או כ"ף ארוך ול' בכל שיטה, אלא צ"ל משום דנהגו לעשות שיטין מרווחות יותר מהנהוג כמו שאנו נוהגים באמת, והיה אפשר שלא ידבקו ל' ון' זב"ז מש"ה הוצרכו להזהיר שיאריכו האותיות האלו, וא"כ קשה יותר למאי הנהיגו לעשות שורות משונות, וצ"ל משום דאיתא בפרק המגרש ולורכי' לואו כו' וא"כ יהא בצורת נו"ן ארוכה כמנהג נונין הנדפסין שלנו שהוא קרוב לואו ארוכה ע"כ הוצרכו להנהיגו לעשות שורות מרווחות ביותר כדי להמשיך את הנון ביותר, ומעתה שפיר הוצרכו להזהיר כדי להיות מעורה שיאריכו גם הלמדין והכפין, דבל"ז כשיזדמנו למ"ד וכ"ף בלא נו"ן לא יתערו זב"ז

ואחר שהקדמנו זה נעמוד על עיקר הדין שהוא מבואר בסוגין, והנה התוס' סוטה ומנחות הקשו על פרש"י ממשנה מפורשת, וכי אפשר שרש"י טעה בדבר משנה ח"ו, ותו גם לפי' התוס' דמחותכין מיהא פסול משום שני ספרים, ואמאי ס"ת כשר בשני יריעות אלא הטעם דבעינן שיהא כדרך שכותבין ספר א', וכל שאינו כדרך ספר א' הוי כשני ספרים, וכמו דפסלינן קרן הפרה משום שני שופרות משום שאינו כדרך שופר א', והנה הכותב ספר גדול ע"כ דרכו לכתוב על כמה דפין ויריעות תפירות, ה"נ ס"ת שארוכה מדתה כשר בשני דפין מחותכים, משא"כ מזוזה וספר פ' סוטה, שהכותב ספר קטן כזה אין דרכו לכתוב על שני דפין, ומש"ה נראה כשני ספרים ופרשיות שונות, ובזה מחולק רש"י ותוס', דהתוס' ס"ל דגט ג"כ קצר הוא כמו מזוזה ופ' סוטה ויש ללמוד זמ"ז, ורש"י ס"ל דגט אפשר בארוך יותר מדאי כגון שכתוב בו כינוים הרבה, או תנאים לאחר התורף, ונמצא דרכו על שני דפין משא"כ מזוזה ופ' סוטה

ואחר שזכינו לזה, נעמוד על פי' סוגיא דגיטין דמקשה על הא דקאמר בין שיטה לשיטה שלי, וע"כ בשיטות מרווחות יותר מהצורך קאמר, דאי בשיטין הא הנייר שבינתים צורך הכתב הן וככתב דמי, וא"כ כשהוא מרווח ביותר נראה כשני ספרים, פי' דכל שיטה ענין בפ"ע דאי היה ענין א' היה נכתב כנהוג, וא"כ תיפוק לן משום ספר א' כו', ומשני ל"צ דמעורה, דכיון שהיא מעורה ניכר שהוא מכל מקום ספר א', הרי מבואר, דכשהשיטין מרווחות הרבה בעינן שיהא מעורה מיהו בזמן הגמרא והראשונים היו השיטין כנהוג בין שיטה לשיטה כמלא שיטה, ולא חשו שיתחלף הואו הארוך לנון פשוטה שצורת נון פשוטה אינו דומה אלא לזיין כדאיתא בפ' הבונה שלא יעשה זיינין נונין כו', וא"כ לא היו צריכין לעשות מעורה ועוד היום יש מדינות דאפילו בדפוסין דומה הנונין לזיינין

אבל המחבר ס"ג ראה רבותיו עושה שיטות מרווחות ומעורה, והטעם שנהגו כך משום שבמדינתם נהגו לעשות נונין ארוכין דומה לווין, כמו בדפוסין שלנו שקרוב לואו יותר מלזיין, ומש"ה הוצרך לעשות מעורה כמבואר בגמרא, ולא ירד לטעם של רבותינו וכסבור שהוא משום חשש מזויף, וליתא אלא משום ספר א' וכמש"כ

והנה מצד הסברא היה די בהארכת שיטה א' עד שיטה הסמוכה