משיב דבר חלק ד רמד

לכך ואינה מעלה עה"ד להתבונן במעשיו הניכר מאי קעביד מש"ה בעינן שיהא מדבר עמה מקודם בזה

והקושיא מנא ידעה קאי גם על גיטין, דבגט בעינן ג"כ מדרבנן שתהא יודעת וכמבואר בלשון הרמב"ם ה' גרושין (פ"א ה"ט) כתב ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גרושין שנא' ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ס"כ, אבל אם נתן לה בתורת שהוא שט"ח או מזוזה או שנותנה בידה והיא ישנה וניערה והרי הוא בידה אינו גט כו', ובה' י"א כתב המגרש צריך שיאמר לה כשיתן לה הגט ה"ז גיטך כו' ואם נתן בידה ולא אמר כלום ה"ז גט פסול בד"א שלא היה מדבר עמה על עסקי גיטה כו' הרי דאם אמר לה שהוא שט"ח הרי ביאר שלא לכריתות נותן [אותו גט כלל דמקרא כתיב ספר כריתות ונתן, אבל אם נתן לה בשתיקה אפילו אינו מדבר עמה על עסקי גט, מכ"מ מעשיו מוכיחין לר' יוסי ודיו מה"ת אבל מדרבנן הגט פסול כמו שביאר הרמב"ם שם (פ"ב ה"ז) ובכ"מ שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים והפסול הוא משום שלא ידעה, מש"ה מדבר עמה סגי, ולפי זה א"צ לפרש הא דתנן בפ' הזורק אמר לה כנסי שט"ח זה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך דמיירי במדבר עמה כמש"כ רשב"א ור"ן דאפילו באינו מדבר עמה נ"מ במה שאמר כנסי שט"ח, דבזה אינו גט כלל, משא"כ אי לא אמר לה כלל אינו אלא גט פסול ואפילו לא אמר לעדים ראו גט זה כו' שהרי בשבילו לא חיישינן כלל ובזה תבין הנ"מ בין קדושין לגירושין שבהל' אישות (פ"ג ה"ח) כתב הרמב"ם אבל אם אינו מדבר עמה על עסק קדושין אין חוששין לגלות אלו דמשמעו אין חשש קדושין כלל, ומובן דכש"כ אם נתן בשתיקה ואינו מדבר עמה על עסק קדושין שאינו קדושין כלל, ובה"ג הנ"ל כתב שבאם אינו מדבר ה"ז גט פסול היינו משום דבקדושין ידיעתה מעכב מה"ת ובגט אינו אלא מדרבנן

וממוצא דברינו נביא לביאור לשון הטור והמחבר (בסי' קל"ו) שהטור כתב ואם נתן בידה ולא אמר לה כלום אינו גט, והמחבר כתב ה"ז גט פסול היינו משום דהטור קאי בשיטת התוס' ורשב"א הנ"ל דנתינה בלי דיבור ואינו עסוק בא"ע אין בו ממש אפילו לר' יוסי, אבל המחבר בשיטת הרמב"ם קאי כמבואר ביו"ד הנ"ל וא"כ הא דבעינן שיהא מדבר עמה בעסק גט אינו אלא משום ידיעה דידה שאינו פסול אלא מדרבנן, והב"ש שם סק"א לא א ירד למקור הענין במח"כ

ואוסיף לבאר שזהו מחלוקת רש"י ותוס' קדושין (ד"נ) דפליגי בחוששין לסבלונות לקדושין ומפרש רש"י דהחשש הוא אי קידש בהני סבלונות אע"ג שלא דבר כלל מכ"מ חוששין שכוון לקדושין, והתוס' מפרשי אי חוששין שקידש קודם לזה כהא דהוחזק שטר כתובה בשוק דמבואר באותה סוגיא, דהתם ודאי החשש שמא קידש קודם, והוכיחו התוס' מהא דקדושין (ד"ו) דבעינן שידבר עמה באותו ענין או מענין לענין בא"ע מיהא, ומאי מהני ששדיך האשה ונתרצית שכתב רש"י, אבל באמת רש"י כהרמב"ם ס"ל דמעשה גט וקדושין מוכיח שפיר ודיו לר' יוסי אפילו לא דיבר כלל בא"ע, ורק משום דידה דלא ידעה פתאום להתבונן על מעשיו בעינן שיהא מדבר עמה, מש"ה כאן בשדיך ונתרצית, כשם שמעשה הנתינה מוכיחין על מחשבתו והיא דיבורו כך מעשה קבלת הסבלונות מוכיחין על מחשבתה ורצונה גם כן לשם קדושין אבל התוס' בשיטת הרשב"א וש"מ קיימי שאין בגוף המעשה הוכחה לדבר אם לא שמדבר תחלה בעסק מש"ה שפיר מקשה דמה מהני שדיך, מש"ה פירשו שהחשש שקידש בפי' תחלה

ובאמת פשט הסוגיא משמע כפרש"י, דהחשש הוא דהסבלונות המה לקדושין נתנו, מהא דקאמר התם ל"צ דרובא מקדשי והדר מסבלי ומיעוטי מסבלי והדר, מקדשי מ"ד ניחוש למיעוטא קמ"ל וכבר תמהו בתוס' ורשב"א ע"ז מה"ת ניחוש למיעוטא להקל, ותו יש להבין דבסמוך לענין הוחזק שטר כתובה קאמר סברא אחרת ל"צ דלא שכיח ספרא כו' ואמאי לא קאמר כמו לענין סבלונות, אלא משום דלא היה עולה עה"ד ליזל להקל משום מיעוט, וא"כ אמאי קאמר הכי בסבלונות, אלא, כפרש"י דהחשש הוא דהסבלונות הן המה הקדושין, נמצא דבאתרא דמקדשי והדר מסבלי לא עשה כפי המנהג דמקדשי קודם דמסבלי מש"ה אי איכא מיעוטא דמסבלי והדר מקדשי ס"ד שפיר דנימא דהוא ממיעוטא, דאי מהרוב לא עביד כמאן שהרי הרוב מקדשי קודם, אבל אי לא עבד לקדושין הרי הוא כמיעוטא דמסבלי והדר מקדשי מש"ה שפיר ס"ד דניזל בתר מיעוט להקל, ומה שהוכיחו התוס' בסד"ה חוששין מהא דמביא באותה סוגיא דכתבי כתובה, והתם ע"כ צ"ל דחיישינן שמא קידש תחלה, אומר אני דכמ"כ יש להקשות על פי' התוס' במק"א באותו ענין שהרי לשיטת התוס' ע"כ צ"ל דפי' המשנה שמחמת קדושין הראשונים שילח היינו דמש"ה אין חוששין שמא קידש לפני סבלונות אלו, דאל"ה מאי קאמר רבה ומותבינן אשמעתין כו' וכ"כ הרשב"א, וא"כ קשה בכתובות (דע"ג ב') דתניא קידשה בטעות ופחות מש"פ וכן קטן שקידש אף על פי ששלח סבלונות לאחר מיכן א"מ שמחמת קדושין הראשונים שלח ואם בעלו קנו ומאי שיאטא דבעילה לסבלונות, שהרי בבעילה אנו אומרים שהבעילה הוא לקדושין משא"כ בסבלונות החשש שמא קידש בפירוש, אלא צ"ל להתוס' דמכ"מ עירב התנא שני ענינים ה"נ מערב הסוגיא חשש דסבלונות וחשש דכתובה לפרש"י, אע"ג שאינו באופן א'

הא מיהא למדנו דפרש"י כהרמב"ם בהא דמעשה, קדושין וכדומה הרי הוא דבור לר' יוסי אפילו אינו מדבר באותו עסק כלל ורק משום שתהא היא יודעת בעינן בגיטין וקדושין מדבר בעסק, בגט מדרבנן מיהא ובקדושין מה"ת

והכי מבואר פרש"י בקדושין (ד"ו) בהא דקאמר במאי עסקינן אי לימא בשאין מדבר עמה על עסק גיטין וקדושין מנא ידעה מאי קאמר לה ופרש"י בד"ה במאי עסקינן בהנך לישני כו' וכן בהנך לישני דגירושין שלא היה מדבר עמה על עסקי גט, הרי דס"ל לרש"י דגם בגט בעינן ידיעתה, ובזה נבוא לענין שאנו עומדין בו, דלפרש"י ע"כ לא קאי קושית הש"ס על ספיקי דלישני לחוד, שהרי לא מיבעיא בגמרא בלישני גריעי בגט כלל, אלא ס"ל לרש"י דאפילו בלישני דברירא לן, לא מהני אלא לגבי דידיה אבל היא אם לא הבינה מה שהוא אומר מאי מהני במאי דברירא לן מש"ה מסיק הגמרא דכ"ז מיירי במדבר עמה וה"ה בלישני דברירי אין בהם ממש אם לא או שמדבר עמה בעסק, או שהבינה באמת ועמ"כ קיבלה, ורש"י מדייק לשון הגמרא במאי עסקינן אי בשאינו מדבר על עסקי גיטה כו' הרי דגם בגט מיירי הכא דכל הלשונות ברורים הרי את משולחת הרי את מגורשת, הרי את מותרת לכל אדם, ומ"מ אם אינו מדבר עמה אפשר שלא הבינה, וה"נ בלישני דקדושין אפילו אמר לשון הברור אם אינו מדבר עמה בעסק זה אפשר שלא הבינה אפילו שמבינה בלשה"ק, מדלא משני דמיירי דמבינה בלשון הקודש ויודעת היה המלות וסגי, אלא מכ"מ לא מהני דאפשר שלא שמה על לב באותו רגע על דבריו שבא עליה פתאום

אבל הרא"ש כתב בזה"ל אבל הני לישני דברירי לן דהוי לשון קדושין לאו כל כמיניה למימר לא הוי ידענא כו' ואף ע"ג שהב"י (בסי' כ"ז) פי' לשון הרא"ש בבעל המקדש, כבר השיג רבינו הגר"א ז"ל שם (סי' קט"ו), אלא בה מיירי, ומשום שמפרש דקו' הש"ס אינו אלא בלישני דספיקי, ודוקא בקדושין, אבל בגט דליכא אלא לישני דברירי ניחא לן, וה"ה בקדושין בלישני דברירי, אין אמונה במה שאומרת שלא מבינה

וכל זה קיימי לשיטתייהו, דלפרש"י דמעשה קדושין לחוד הרי הם דבור מעליא לר' יוסי ומכ"מ תנן דבעינן מדבר על עסק גו"ק, והוא משום דהיא לא ידעה, ה"נ אע"ג שהלשון שדבר בשעת מעשה ברור, מכ"מ אפשר שהיא לא ידעה

אבל הרא"ש דבשיטת התוס' קאי, וע' לשון הרא"ש קדושין (פ"ב ס"כ) לענין סבלונות שהסביר פנים לפרש"י בזה"ל ואע"ג דנתן לה סתם ולא פירש לא הוי קדושין אלא א"כ דבר תחלה עמה על עסק קדושין וכ"ז שעסוקין באותו ענין מכ"מ חשש קדושין איכא עכ"ל, הרי יישב פרש"י לפי דרך התוס', דלפרש"י לא קשה כלל כיון דשדיך וכמש"כ אלא הרא"ש בשיטת התוס' קאי דלא משום ידיעתה בעינן מדבר עמה, מש"ה ס"ל דגם בדבור שברור לנו, לא חיישינן שלא הבינה בשעת מעשה, והיינו שכתבנו דאפילו מבינה בלה"ק והיא לא הבינה באותו רגע תליא באשלי