משיב דבר חלק ד רמג

כלי גזולה דדמיא לאומר שאני חייב ליכי אפילו לא אמר טלי כלי שגזלתי ג"כ אין הכוונה שהוא חייב לה סלע, וא"כ בעינן רצת דוקא], זהו סוגית הירושלמי, מעתה מבואר דגוזל סלע אינו אלא חוב משום שאין הנגזל מקפיד מן הסתם דוקא על אותו סלע וא"כ יש להוכיח דלפי ש"ס דילן דגם בחטף סלע בעי שדיך או רצתה ואמרה אין, ע"כ מטעם שכתבתי משום שלא נזקף עדיין במלוה מש"ה אפילו לא אמר כנסי חוב שאני חייב ליכי דומה לפי' שהוא מחזיר חובו, ומש"ה בעינן שדיך או רצת

ועדיין אפשר להתעקש ולומר דבזה גופא חולק ש"ס דילן עם הירושלמי, דהירושלמי מדמה חטף סלע לחוב משום שדרכו להתחלף ולא להקפיד, וש"ס דילן ס"ל דאף על גב שדרכו להתחלף מכ"מ כ"ז שהוא בעין ומחויב להחזיר אותו סלע הרי זה דומה לגזל כלי ולא לחוב אבל אם אין הסלע בעין אע"ג שבאותו מעמד הוא ולא נזקף במלוה עדיין אם לא אמר כנסי שאני חייב ליכי ה"ז מקודשת בשתיקה אפילו לא שדיך

אבל עוד יש לי להוכיח כמש"כ, דקשה לי על לשון הרמב"ם והמחבר שכתבו דין קדשה בגזלה כו' ולא פירשו גזל סלע, שיש בזה רבותא כמבואר בירושלמי, וגם כי לשון ברייתא דילן היא ודרך הרמב"ם להביא הברייתא כצורתה כל שאפשר, אלא צ"ל דבשלמא תנא דלא השמיענו אלא בקדשה בגזל ה"ז מקודשת אפילו בשתיקה דידה שפיר הי' הרבותא דאפילו גזל הכי היא מכש"כ חוב שמגיע לה באותו מעמד, אבל הרמב"ם והמחבר שפירשו באותו בבא דאם לא שדיך א"מ לא מצי לפרש גזל סלע דהיכי מיירי דאי לאחר זמן מרובה הרי אינו ידוע לה שהוא אותו סלע ולא נתחלף ואינו אלא חוב בעלמא דאפילו לא שדיך מקודשת, ואי באותו מעמד וידוע לה שהוא אותו סלע, מאי איריא אותו סלע אפילו אינו בעין או מגיע לה בעבור איזה ענין שבאותו מעמד ג"כ א"מ בדלא שדיך אפילו לא אמר כנסי מה שאני חייב ליכי, מש"ה לא הביאו אלא גזל סתם שהוא כלי ובזה אשמועינן דאפילו לזמן מרובה אינה מקודשת בדלא שדיך, משא"כ במגיע לה דבר ושאינו בעין, זהו הנראה להעלות מסברא ומהוכחת הגמרא [הג"ה ובזה מדויק לשון הגהת רמ"א (סי' כ"ה סס"ג) בלותה לו ונתן לה משכון, ולא חילק בין משכון זה לסתם כמ"ש הח"מ וב"ש, והיינו משום דהוי כחוב שלא נזקף במלוה שהרי מחויב לתת לה משכון באותו מעמד, הוכחה זו שמעתי מהרב ר' יהושע בהה"ג ר' שלום טוביה ז"ל מזאגר], אבל באשר לא ראיתי מפורש לחלק בין חוב שמכבר למגיע לה באותו מעמד קשה לעשות מעשה בדבר החמור כזה בסברא זו לחוד, אבל עוד יש לערער בגוף הקידושין, במה שאמרה שלא הבינה מה שאמר לה ומי יכול להכחישה, ואף על גב שהב"י (סימן כ"ז) כתב דלשון שמורגל בפי כל לקידושין אינה נאמנת לומר שלא הבינה, מכ"מ כבר מחו לה אמוחא מפרשי הש"ע ז"ל. הח"מ פי' בזה"ל, וכל אשה חכמת לב יודעת שזה לשון קידושין, הב"ש כתב דאם היא מבינה לשה"ק דלא כל הנשים מבינים לשה"ק והט"ז בססק"א ואם ידוע לנו בודאי שזו האשה לא הבינה באמת אפילו לשון מקודשת לי ודאי א"מ כלל. היוצא מכ"ז דהב"י לא מיירי אלא באשה שמבינה פירוש מלות אלו אלא שאין אנו יודעין אם יודעת דלשונות אלו משמען קדושי אשה, בזה שפיר אמרינן דכל מי שיודע פי' הקדש או שאר לשונות יודע שמשמען לקדש אשה, אבל באינה מבינה כלל פי' מלות אלו, מהיכא תיתי שיודעת דבמלות אלו נתקדשה ומכש"כ בנות דלת העם שאין להם ידיעה מהו הקדושין, וכסבורים שהעמדת החופה הוא הגורם להיות אשת איש, ועוד כתב הב"ש הכל לפי הענין, והרי ענין שלפנינו מסתבר שלא הבינה כלל, וכי אפשר שאם היתה מבינה מה שאותו איש חיל מדבר שתהא לו לאשה, ולא תתפעל ותשתומם באיזה ישוב הדעת לפי ערכה, וגם בלי שאלת אב ואם, אלא הענין מוכיח שלא הבינה כלל וכסבורה היתה בשעה שאחז בידה ומדבר לה דברים שאין לה הבנה בהם שהוא מתענג ברצותו מעות מידו לידה ומדבר עמה איזה נבלות וכדומה, והיא שתקה ונטלה שלה מאותו מנוול והלכה לה זהו הוכחת הענין, ואף כי אמרה שלא הבינה, והוי כדאיתא ביבמות (דכ"ד א') דחמש נשים נאמנות אע"ג שאין ראוין לכך אלא משום שהכתב מוכיח, וה"נ בשלהי מס' יבמות הפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו וס"ת שהיה בידו, הרי דאפילו לר"ע דס"ל שאין משיאין עפ"י אשה, מכ"מ אם הענין מוכיח על אמיתת דבריה נאמנת, והשתא התם להוציאה מחזקת איסור א"א, כש"כ הכא שעומדת בחזקת פנויה שהיא נאמנת בדבר שמוכיח על אמיתתן, וזה ברור למעשה וא"צ

אלא שיש להוסיף דאפילו מבינה בלה"ק, והיה לנו לומר שידעה מה קאמר לה, ג"כ במחלוקת שנויה כאשר יבואר

ומתחלה נקדים הסוגיא קדושין (ד"ו) היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה גו"ק ולא פירוש ר' יוסי אומר דיו רי"א צריך לפרש, אר"י א"ש והוא שעסוקין באותו ענין כו' ר"א ברש"א אע"פ שאין עסוקין באותו ענין והוי הגמ' ואי לאו דעסוקין באותו ענין מנא ידעה מאי קאמר לה אמר אביי מענין לענין בא"ע, ובמ' מע"ש תנן הפודה מע"ש ולא קרא שם ר' יוסי אומר דיו רי"א צריך לפרש וכתב הרא"ש שם דמיירי בעסוקין בא"ע, וכ"כ הראב"ד בהשגות, למדנו דהא דבעינן שיהו עסוקין בא"ע לאו משום דידה כמשמעות לשון הגמ' מנא ידעה, אלא משום שאין מגוף המעשה שום הוכחה שהוא בעצמו מקדש ומגרש, וה"ה שהוא פודה מעשרותיו, כיון שלא אמר כלום וגם אין עסוק בזה, והאיך קאמר ר' יוסי דיו, אלא משום דעסוקין בא"ע, ותדע דהכי הוא קו' הש"ס, דאין לומר דקו' הש"ס הוא, משום ידיעתה הא תינח גבי קדושין דבעינן דעתה, אבל בגט דאיתא בגיטין (דנ"ה) דלא בעינן ידיעה שלה כלל, מש"ה באומר לעדים ראו שאני נותן גט לאשתי אפילו שאמר לה כנסי שט"ח זה הוי גט, אלא ע"כ הא דבעינן שיהא מדבר ועסוק בגט, הוא משום דידיה נמי שאין במעשה הלז הוכחה שהוא מכוין לזה, וכ"ת א"כ, קשה הא דתנן בפ' הזורק אמר לה כנסי שט"ח זה כו' והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך, וממ"נ אי אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי, באמת ה"ז גט ואי לא אמר גם לעדים, מאי איריא שאמר לה כנסי שט"ח זה הא אפילו נתן לה גט ולא אמר כלום אינו גט משום שאין המעשה מוכיח עליו שדעתו לגרש בזה, הא ל"ק דבאמת כתב הרשב"א בחי' גיטין והר"ן שם דמשנתנו מיירי במדבר, עמה על עסקי גט מש"ה אי נתן לה בשתיקה סגי כר' יוסי, אבל אי אמר כנסי שט"ח זה, ומתחלה לא אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן, ה"ז ביטול דבריו ועסקיו עמה ע"ד גט, שהרי א"א דכיסופא מיכסף מינה כדאיתא בגיטין (דנ"ה), שהרי מדבר עמה על עסק גט, מש"ה הוי ביטול עד שיאמר לה הא גיטך משא"כ נתן בשתיקה, אבל כ"ז מיירי במדבר עמה בעסק גט, הא בל"ז אינו גט משום שגם בו אינו מוכח מאומה מגוף המעשה, זהו שיטת הר"ש והראב"ד ורשב"א ור"ן, ובסמוך יבואר שזהו שיטת התוס' ולפי, זה עלינו לפרש לשון הגמרא בקדושין שם מנא ידעה מאי קאמר לה, לאו דוקא אלא ה"פ מנא ידעינן, ואשיגרת לישן הוא מהא דלעיל גבי לשונות גרועים דקדושין דמקשה שם שפיר דמה מהני אם כוון וגם משמע בהני לישני ענין קדושין הא היא לא ידעה דלישני גריעי אלו לקדושין באו, מש"ה קאמר גם כאן האי לישנא מנא ידעה וכיב"ז הא דנקט לשון מאי קאמר לה, והרי לא אמר, לה מידי והכי מיבעי לא ידעה למאי קיהיב לה, אלא אשיגרת לישנא הוא מהא דלעיל בלישני גריעי דקדושין דנקיט שפיר לא ידעה מאי קאמר לה, מש"ה נקיט גם כאן זה הלשון: אבל הרמב"ם בה' מע"ש גבי הפודה מע"ש לא הביאו כלל דמיירי בעסוק באותו ענין, ואחריו המחבר ביו"ד (סימן של"א סקל"ו) אלא מעשה הפדיון מוכיח על מחשבתו והרי הוא כדיבור ממש לר' יוסי, ורק בגיטין וקדושין תנן היה מדבר עמה על עסק גו"ק ובזה פליגי רבי וראב"ש בסמיכת הדיבור לאותו מעשה, וע"כ כ"ז אינו משום דבלא זה לא מוכח שהוא מקדש ומגרש, שהרי ר' יוסי ס"ל דמעשיו המוכיחים הרי הוא כדיבור, אלא משום דבעינן שתהא היא יודעת שמקדש ומגרש אותה, וכלשון הגמרא כמשמעה מנא, ידעה כו', דבשלמא הוא שהולך לעשות ומעשה הניכר לנו הוא דיבורו, אבל היא שאינה מכינה עצמה