משיב דבר חלק ד רמב

אפילו בזה הלשון הריני אישך בעסוקין באותו ענין, איברא (בסי' קל"ו סק"ב) הכריע הב"ש שהעיקר כש"ע דאפילו לפוסלה לכהונה מהני, מכש"כ בקידושין אין לחוש אפילו בעסוקין באותו ענין

ונראה עוד דאפילו לדעת רי"ו דלשון גרוע זה דומה לכל הלשונות גרועים דחיישינן לה בעסוקין באותו ענין מכ"מ לא מיקרי מדבר עמה על עסקי קדושין אלא כשמדברים ברצון שניהם ולא בנ"ד שהשיבה מראש איני רוצה ליקח אותך לבעל שאתה זקן ממני, והכי דייק לשון המשנה היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה, ולא תנן היה מדבר לה, אלא עמה מרצונה משמע, והכי מפורש מלשון הרמב"ם ורצתה זהו מדבר בעסק קידושין, ולא תקשה הא בגט תנן ג"כ היה מדבר עמה על עסקי גיטה ובגט לא בעינן דעתה, הא ל"ק דבגט דעת הרמב"ם והמחבר דאפילו לא היו עסוקין באו"ע ונתן לה בשתיקה מה"ת ה"ז גט, אלא שהוא גט פסול ולא כמו בקדושין ועיין בב"ש שכתב הטעם מצד הסברא, ואין לזה מקור, אבל האמת שהרמב"ם לטעמיה שפסק במע"ש דלא בעינן עסוקין באו"ע כלל וכפשטא דמתניתין במ' מע"ש, ולא כהר"ש והראב"ד שכתב דה"ה ברישא בעינן מעסק מע"ש, אבל לא כן דעת הרמב"ם ז"ל ורק בקדושין דבעינן דעתה ורצונה מש"ה באינו מדבר בא"ע אינו קדושין, וא"כ בגט דלא בעינן דעתה ורצונה אפילו אינו מדבר בא"ע הוי גט מה"ת, ורק מדרבנן הוא גט פסול עד שיהא מדבר עמה היינו מדעתה ורצונה לקבל את הגט ונותן לה בשתיקה, אבל אם בע"כ באמת פסול הגט מדרבנן אם לא פירש שהוא גיטה ואומר הרי זה גיטך הא מיהא בלשון גרוע שאמר לה אם תרצה ליקח אותו לאיש, אין חשש קדושין כלל

ועוד יש לדעת דכל עיקר החשש בנ"ד אינו אלא בדעת בעדות העד הראשון שאמר כי מסופק שמא אמר אם אתן לך כ"ה רו"כ תקח אותי לאיש, ומש"ה כשאמרה טוב יש ספק לדעת, הר"ן והגהת הרמ"א (סי' כ"ט ס"י), אבל לדברי העד השני שלא זכר בשעת נתינה אם אתן לך תקח אותי לאיש פשיטא שאין, בזה חשש, שהרי אמרה הפירוש שאינה רוצה אותו לבעל, ומה שאמרה אח"כ טוב או רעכט לכ"ע אינו לשם קדושין כלל, וא"כ אינו אלא ספק קדושין בעד אחד, ואין להחמיר בזה כלל, ע"כ הנני מסכים להוראת כתר"ה נ"י שאין לחוש בזה לקדושין, ושריא בתולתא דא להתנסבא לכל גבר דתיצביין, וה' ישמרנו מלכד בהוראה ח"ו ויעמידנו על קרן האמת

סימן לא בעזה"י. מעשה באיש חיל יהודי שראה בתולה מוכרת לעקאך והתעלל בה וקנה ממנה לעקאך באיזה פשוטים ובבואה לקבל המחיר לקח מטבע של כסף ואחז בידה ואמר הרי את מקודשת לי ונתן לה המטבע והיא שחקה והלכה לה עם המטבע, וכאשר נשמע הדבר באו אביה ואמה וגם היא בצעקה ע"ז, ואמרה שלא הבינה מה שאמר כלל

עדי הקידושין היה בזה האופן, תחלה ראה המנוול הלז שני אנשים הולכין באטאפ והזמין אותם לעדי קדושין, ושני אחים היו והקטן מהם היה עלם כבר ארביסר ואמר הגדול להמקדש הנה אחים אנחנו וצריך אתה להעמיד עד א', והשתדל שיעמיד ע"ז המעשה עוד יהודי א' שהיה בשעה שעשה נבלה זו, ועתה מתעקש האיש מבלי לגרש, והדבר מובן שהענין הוא נחוץ ודבר עגון, כי יומו יבא לצאת מאותו מקום, ומי יודע אנה יובילהו רוח הממשלה יר"ה

ונראה שאין לחוש לקדושין אלו אם מפאת העדים עיקר מעשה הקדושין וה' ברחמיו יורני דרך האמת

ראשית אפילו הבינה שהוא מקדש אותה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי, דהיינו שנטלה מחיר הלעקאך ושתקה בו ויצאה ואע"ג שהיה באותו מבט מטבע יותר משווי הלעקאך מכ"מ מה לה לחוש בדבר, מסתמא יחזור אחריה ליקח המותר, או תחליף המטבע וחשיב לו המותר ולא מבעיא אם אמר, בשעת נתינת המטבע באי וטלי עבור הלעקאך, פשיטא דכל שלא שדיך והיא שחקה אין לחוש כמבואר (בסי' כ"ח ס"ג), אפילו אם אמר לה טלי זה המטבע והרי את מקודשת לי בו ומבואר בהגהת רמ"א דאע"ג שחייב לה והגיע זמן הפרעון מקודשת ואינה יכולה לומר לפרעון קבלתיו, מכ"מ נראה דזה אינו אלא במלוה שמכבר אלא שהגיע זמן הפרעון, אבל בעוד לא נזקף במלוה והוא חייב לה לשלם באותו מעמד אפילו לא אמר טלי מה שאני חייב ליכי בעינן דוקא או שדיך או שתאמר אין: ומנא אמינא לה, מדאיתא בקידושין (די"ג) קדשה בגזל ובחמס או שחטף סלע מידה ה"ז מקודשת ורמי הגמ' מהא דתניא כנסי סלע זו שאני חייב ליכי דוקא רצתה מקודשת שתאמר הן ומש"ה אוקי רישא בדשדיך וסיפא בדלא שדיך, והנה בשלמא גזל כלי ניחא הא שמדמה הגמרא החזרת הגזלה סתם להחזרת חוב ופירש שאני חייב ליכי, והיינו דכלי שהוא בעין היינו שאני חייב ליכי אבל גזל סלע שאינו אלא חוב ומאי רמי רישא אסיפא נימא דשאני רישא שהחזיר ולא פירש שאני חייב ליכי, אלא ודאי כיון שחטף הסלע וקידשה בו הרי עדיין לא נזקף במלוה, ה"ז דומה לפירש שאני חייב ליכי כיון שנצרך לשלם מיד

הן אמת דהב"ש שם סק"ז כתב טעם הברייתא חטף סלע מידה, משום דאפילו גזל מעות מחויב להחזיר אותם, המטבעות כ"ז שלא התיכן וקנה בשינוי ודומה לגזל כלי, וא"כ אין ראיה מכאן למה שכתבנו, מכ"מ נראה להוכיח מסוגית הירושלמי דלא זהו הטעם אלא כמש"כ

וז"ל הירושלמי (פ"ב הלכה א') חטף סלע מידה וקדשה בו ה"ז מקודשת, במה קידשה הא סלע שלה היא] ר"ח בשם ר"פ רוצה היא להתקדש לו ויהא חייב לה סלע [והביאו הרשב"א והר"ן (פ"ב) לאפוקי מפרש"י (דנ"ג) שכתב דאי שדיך אחילתא וא"צ לשלם עוד דמי הכלי, וכ"כ הרא"ש (פ"א סי' כ') והכי משמעות דעת הרמב"ם והמחבר שסתמו דין שני הבבות אלו דהיינו קדשה בגזל דידה, ובבא דהיה מגיע לה חוב ואמר כנסי שאני חייב ליכי, ובבבא שניה מודה הרשב"א בחי' (די"ג) דא"צ לשלם, ובאמת הכי משמעות לשון שאני חייב ליכי דהיינו לפטור החוב אלא שמקדש ג"כ, ולא כקה"ע יע"ש, אלא שכתב הרשב"א בזה"ל ומיהו בגזל דידה וקידשה סתם מפרש בירושלמי שהוא חייב לשלם לה כדי גזילה כו', אבל הרמב"ם והמחבר שלא חילקו בדבר מבואר דס"ל דלא קיי"ל כהירושלמי, ולכאורה פלא דהרמב"ם ז"ל דרכו לתפוס סוגית הירושלמי במקום שאינו מבורר בש"ס דילן להיפך ונראה דמפרש דבזה פליגי ודאי, דלכאורה קשה רומיא דהני תרי בבי שהביא הירושלמי היינו בבא זו דחטף סלע מידה וקדשה בו ה"ז מקודשת, דמשמע אפילו בשתיקה דידה, ובסמוך הביא הירושלמי סיפא הילך סלע זו שאני חייב לך ובשעת מתנה א"ל ה"א מקודשת לי רצת מקודשת לא רצת אינה מקודשת, דמשמע דוקא שאמרה הן כדוקיא דש"ס דילן מדלא תני סתם הרי זה מקודשת ואין לומר דהירושלמי מחלק בין שדיך ללא שדיך, אחר שלא נזכר כלל , אלא הירושלמי מיישב במה שסיים ויהא חייב לה סלע, מעתה מיושב שפיר דסיפא שאמר לה שאני חייב ליכי ורוצה לפטור עצמו מהחוב בודאי דוקא רצת מקודשת, אבל רישא אע"ג שקדשה בגזל דידה מכ"מ כיון שלא אמר טלי כלי שגזלתי ממך אלא סתם א"כ דעתו שיהא חייב לה דמי הגזילה, מש"ה אפילו בשתיקה מקודשת

ועתה דחזינן דש"ס דילן רמי רישא אדסיפא ומדחיק לאוקמי בתרי גווני דהיינו רישא בדשדיך וסיפא בדלא שדיך ש"מ דס"ל לש"ס דילן דגם בנותן סתם דעתו שלא לפרוע עוד וע"מ כן היא מקבלה, מש"ה שפיר רמי אהדדי, זהו דעת הרמב"ם, ורש"י ורא"ש ז"ל, ורשב"א ור"ן ס"ל דאינו מוכח דש"ס דילן פליג על עיקר הדין שהכוונה שיהא חייב, לה סלע, אלא חולק על הישוב, דאינו מסתבר לש"ס דבזה תליא דין דקידושין, הא מיהא הירושלמי מיישב רומיא דהני בבי כמש"כ ובזה מובן הא דאי' עוד שם א"ר יוסי אלו אמר כלי יאות סלע דרכה להתחלף [פי' אלו תני גזל כלי וקדשה בו שפיר הייתי צריך ליישב דהוא משום שיהא חייב לה סלע, ובזה מתיישב רומיא דסיפא כמש"כ, אבל הרי תני סלע, והוא דרכו להתחלף שאין דרך להקפיד ואינו אלא חוב ובחוב דוקא באמר שאני חייב ליכי בעינן רצת דוקא משא"כ במחזיר סתם, אבל במחזיר