משיב דבר חלק ד רלז

ס"ל בכל הני שאם נשאת ל"ת, וקמ"ל כל הני דלא תצא אפילו שלא במים שאין ל"ס המפורש בגמרא, זהו הנראה כונת הב"ש, אבל למש"כ ודאי אפילו אם נשאת תצא אינו אלא מדרבנן, ושפיר קמ"ל הרמ"ה דלא נימא להיפך דוקא מים שאין ל"ס דבדיעבד לא תצא הוי כעיקרו דרבנן מש"ה מנדין אותו, אבל הני דבדיעבד תצא הוי כרבנן שעיקרו מה"ת ואין מנדין כמש"כ הר"ן בפ' מקום שנהגו, קמ"ל דהוי כאיסור תורה ממש, ואח"כ הוסיף דה"ה בכל הני דאם נשאת ל"ת כמו בדוגמא דמים שאל"ס ג"כ מנדין אותו

היוצא מכ"ז דלא כהריב"ש שמדמה כל הני דאם נשאת תצא להני שלשה שאמר ראב"פ דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים, ומש"ה אם נשאת תצא, וכמו שהביא באותה תשובה (סי' שע"ט) הא דראב"פ בהדי כל הני דאין מעידין, וזהו שדחקו לומר הטעם בהא דנותנין עליו חומרי חיים ולא אזלינן בתר רובא, הוא משום דתרי חזקי עדיף מרובא היינו כדי שיבואר בסברא זו כל הני דאם נשאת תצא לטעמיה דהוי מדאורייתא, אבל לפי דברינו באמת לא דמי כלל ובהני תלתא אע"ג דהוי רובן לאבד מ"מ מיעוט המצוי יש שאינן אבודים ובזה אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כמש"כ לעיל, משא"כ בכל הני דהוי רוב גמור אינו אלא מדרבנן משום חומר דא"א כמש"כ הרמב"ם הנ"ל

ונראה לבאר עפ"י דברינו הא דאיתא ר"פ האשה שלום אמר רבא מ"ט דמלחמה משום דאמרה בדדמי ס"ד בכל הני דאקטול הוא פלט ואת"ל כיון דשלום בינו לבינה נטרא עד דחזיתו זמנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברה ודאי מת ואיכא דעבד סמטרי וחיה ולכאורה אינו מובן למאי איצטריך רבא לומר תרי אופני בדדמי אלא מתחלה א' דבאין אהבה חזק יש לחוש גם לספק דאורייתא שהרי מלחמה הוי כעיר שכבשוה כרקום שנותנים עליו חומרי חיים משום שכמה ניצולים ה"נ במלחמה, אפילו שלום בינה לבינו אין לחוש לספק מה"ת מ"מ עדיין יש לחוש לספק מדרבנן וכמש"כ הרמב"ם בה' נחלות שם דמי שראוהו שירו בו חצים מורידין לנחלה ע"פ, ומ"מ אין משיאין את האשה ואפילו אם נשאת תצא, והיינו משום חשש דרבנן כמש"כ, ותשכיל עוד בזה הא דאיתא (בד' קט"ו) עד א' במלחמה מהו טעמא דע"א מהימן משום דמילתא דעבידא לגלויי הוא לא משקר וה"נ לא משקר או דילמא טעמא דע"א משום דהיא גופא דייקא ומינסבא והכא כיון דזמנין דסניא ליה לא דייקא ומנסבא, ותמה בחי' רשב"א ע"ז הנוס' דמאי מיבעיא ליה הא דזמנין דסני' ליה הא אפילו לא סני' ליה לא דייקא במלחמה כמו דאמר רבא לעיל ומש"ה מחק נוס' זו, אבל ברי"ף יש ג"כ נוס' זו, ונראה לבאר עפ"י דאיתא בריש גיטין בהא דתנן דהשליח נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ, סתם ספרי דדייני מגמיר גמירי ורבנן הוא דאצריך ומשום עגונא אקילו בה רבנן, והקשה הרשב"א שם הא משום עגונה אקילו אפילו היכי דהוה איסור דאורייתא ואמאי איצטריך לומר דסתם ספרי כו' ויישב דהיכא דהוי דיוקא דאיתתא ג"כ שפיר סמכו על ע"א אפילו בדאורייתא משא"כ הכא ליכא דיוקא דאיתתא, הרי חזינן דבאיסור דרבנן אפילו היכא דליכא דיוקא דאיתתא סמכינן על ע"א משום עגונה, וא"כ מאי אסתפק לן בעד א' במלחמה ע"כ רק משום דסניא ליה והוי ספק דאורייתא דלא בדקה אלא אי ידעה דהוי מלחמה סמכה ע"ז, ובזה שפיר מסתפק אי סמכינן על ע"א מילתא דעבידא לגלויי לחוד, ולכאורה קשה בהא דכ' הרי"ף ז"ל דאיבעיא זו נפשט מהא דדגלת (דף קכ"א) דאנסבא עפ"י ע"א, ולדברינו הא יש לדחות דהתם לא הוי סניא ליה בודאי וא"כ לא הוי חשש בדדמי אלא בדרבנן מש"ה משיאין ע"פ ע"א, דהיא גופא דייקא ולא נסבה עד דידעה מילי ברירן דנפקא מאיסור דאורייתא ומש"ה סמכינן שפיר על עד אחד אבל הא ל"ק דכבר כתבנו שלא חילקו חכמים בדבר ואחר דאי סניא ליה לא מהימן עד א' ה"נ אע"ג דודאי מרחמא ליה, והיינו דקאמר הכא זמנין דסניא ליה, פי' משום דזמנין דהוי הכי לא נאמן עד א' בכל מקום

ולכאורה קשה לדברינו דהא דאין מעידין עד שתצא נפשו אפילו במגויד כו' ואם נשאת תצא הכל אינו אלא מדרבנן דמה"ת יורדין לנחלה על פיו, א"כ מאי מקשה הגמ' (דף ק"כ) על הא דתנן אפילו במגויד והא קתני סיפא מעשה באסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא, ומאי קשה נימא התם דנפל למים שאל"ס דבל"ז ג"כ אין אסור אלא לכתחלה מש"ה במגויד תנשא אפילו לכתחלה משא"כ בלא נפל למים אלא ע"כ דמגויד ג"כ הוי ספק דאורייתא, אבל באמת לק"מ דכיון במגויד אפילו בדיעבד נשאת תצא שוב אין נ"מ אי בלא הגיוד הוי אסורה מה"ת או דרבנן כיון דהגיוד אינו מועיל לנשואין דחששו לאותו מיעוט אפילו בדיעבד סוף סוף הוי מיעוט, וראיה לסברא זו יש להוכיח ממש"כ התוס' (דף קכ"א.) ד"ה ולא היא דאע"ג דרובא צורבא מרבנן קלא אית להו מי סליק, מ"מ לא חיישינן לאותו רוב ולא תנשא לכתחלה במים שאל"ס כמו גבי רוב גוססין דאין מעידין עליהם אע"פ שרובן מתים עכ"ל ואינו מובן למאי נקטו הראיה מגוססין דלא מיירי ביה נימרי ממים שאל"ס דרובן למיתה ומ"מ אין משיאין לכתחלה וצ"ל דפשוט להתוס' דרוב דצורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה לא עדיף ממים שאל"ס ומ"מ אין משיאין לכתחלה, והאיך עלה ע"ד דר"א להתיר בצורבא מרבנן, וצ"ל דר"א היה ס"ל דצורבא מרבנן לחוד בלי מים שאל"ס ג"כ אין משיאין לכתחלה ואם נשאת ל"ת כמו מים שאל"ס ומש"ה במקום שנצטרפו שתי הסברות מים שאל"ס וצורבא מרבנן שרי לכתחלה, ע"ז דחי הש"ס דל"ש, והיינו ע"כ משום דצורבא מרבנן לחוד לא מהני דלהוי אם נשאת ל"ת כמו במים שאל"ס, וא"כ אע"ג שאינו אלא מדרבנן, מ"מ לא מהני הצטרפות מים שאל"ס, דסוף סוף הוי מיעוט שאינו מצוי ואסור משום חומר א"א ע"ז הביאו התוספות ראיה דצמד"ר לא מהני אפילו לענין אם נשאת, הוא כמו גוסס שאין משיאין מדרבנן דמה"ת רוב גוססין למיתה כדאיתא בשבועות (דף ל"ג) מ"ד רוב גוססין למיתה קמ"ל, ופרש"י השתא מיהא לא שכיח, ומ"מ אם נשאת תצא ה"נ בצמד"ר, ומשום הכי לא מהני הצטרפות ג"כ, הרי דאע"ג דצורבא מדרבנן אינו אסור אלא מדרבנן מ"מ לא מהני להתיר במים שאל"ס, ה"נ בהא דמגויד

ואגב ראיתי לבאר הא דרוב גוססים למיתה דמפרש"י ותוספות מבואר דהוא רוב גמור ומה"ת המה בחזקת מתים ורק משום חומר עריות כמו מגויד, ובזה תבין עוד מש"כ התוס' יבמות דף ל"ו) דחיישי רבנן למיעוט דנופלים כמו במים שאל"ס דאשתו אסורה וגוסס שאין מעידין עליו להשיא אשתו אע"ג דשמא התם משום ערוה החמירו כו' הרי נקטו רבותינו מים שאל"ס וגוסס ולאו בחד לישנא, היינו דמים שאל"ס אינו אלא לכתחלה וגוסס אפילו בדיעבד ותרווייהו משום חומר עריות לחוד ועיין מהרש"א בכורות (דף כ':) בתוס' ד"ה חלב פוטר שדקדק הכי מדכ' הרא"ש גבי גוסס דסמכינן מיעוטא לחזקת חיים, ובמשאל"ס כ' הרא"ש שם ובחולין פ"א שאין אומרים סמוך מיעוטא לחזקה והיינו משום דכאן אסור אפילו בדיעבד וכאן אינו אלא לכתחלה, הא מיהא סברי התוספות דהא דגוסס אין מעידין עליו אינו אלא משום חומר עריות, ויותר מזה כתב הרא"ש בשם הר"מ מרוטנבורג ה' שמחות דאם העידו שקרובו גוסס זה ג' ימים מתאבל עליו והרש"ל ביש"ש (גיטין פ"ג) והב"ש (ס"ק י"ח וצ"ד) כתבו ללמוד מכאן דמשיאין את האשה אחר ג"י, ונימוקם עמם דבסי' שע"ה ביו"ד כתבו הטור ושו"ע שאין מתאבלין אלא באופן שמשיאין את האשה, וכמש"כ התוס' יבמות (דף קי"ט) לענין נפל דלהכי אין מתאבלין על סתם ולדות משום שלא יבואו להקל בערוה, ולפי"ז צ"ל הא דתנן אין מעידין אלא עד שתצא נפשו היינו בתוך ג', והקשה ע"ז מוח"ז הגאון בתשובה מהא דתנן מן הארכובה ולמעלה תנשא ומפרש בירושלמי והביאו הרשב"א ובש"ע (סל"ב) דוקא עד שהות טריפה דהיינו י"ב חודש, אלמא דהא דתנן בכלהו פרקין אין מעידין כלל כלל לא, הן האמת דהרש"ל לטעמיה שכ' ביש"ש יבמות שם דין הארכובה ולמעלה תנשא לאלתר ושיערו חכמים שימות מהר והוסיף עוד שם שאין מעידין אלא על הטריפה שמת מיד כמו שחט בו שנים או רוב שנים ומדייק הכי ממש"כ הרמב"ם (פי"ג מה' גירושין הי"ז) וכן כל כיב"ז שא"א שיחיה אלא ימות מיד כו' כ"ז דעת הרש"ל, אבל מ"מ קשה טובא זה הפסק שכ' לענין גוסס, דלא נזכר בשום מקום מספרי ראשונים לחלק בין גוסס לפני ג' ימים או לאחריו לענין עדות אשה, וההיא דמהר"ם מרוטנבורג לענין אבילות באמת לא נזכר ג' ימים אלא מעשה שהיה בד' ימים כמבואר ברא"ש ומרדכי ובה' שמחות למהר"מ עצמו ז"ל וגם לא חלק בדבר וה"ה גוסס בן יומו ס"ל דבחזקת