משיב דבר חלק ד רלו

דתליא בפי' אין להם סוף, שפי' בגמרא כל שרואה מד' רוחותיו, והוסיף בשאלתות שם לפרש בזה"ל כגון דקאי בחד גידני וחזי לה בארבע גידני דאי סליק האי אינשי בפני גידני מתחזי אבל ודאי כד קאים בחד גידני ולא חזי להו בארבע גידני דילמא סליק ולא חזי להו והוי להו מים שאל"ס עכ"ל, והנה במים שאין ל"ס כזה ודאי יש לחוש כל שלא שהה כדי שת"נ דילמא יצא מצדדי המים שאינו רחוק באמת ממקום הטביעה, ובזה ודאי אע"ג דחמור לענין אם שהה מ"מ אסור לכתחלה, לא קיל בזה דנימא אם לא שהה לא תצא, שהרי ודאי יש מקום לחוש שיצא מן הצד כמו ביש להם סוף מש"ה בעינן שהה, ואע"ג דלכאורה אם שהה מאי הוי, הא אכתי יש לחוש שמא יצא מרחוק במקום שלא שלטו עיני הרואה הל"ק דודאי אם יצא היה יודע ממנו שהרי מ"מ הוא סמוך לו אלא שאין העין רואה, ומעתה דבעינן באין להם סוף כזה שהוי מש"ה אפילו טבע בים או לנהר שוטף מרחוק בעינן שהוי דוקא מדרבנן, דלא חלקו חכמים בדבר, וכמו בהא דתנן אין מעידין על המגויד, ומקשה בגמ' והאמר רבב"ח לדידי חזי לי ההוא טייעא דשקיל ספסירא ולא אפסקיה לנערותיה ומשני אמר אביי ההוא כחישא הוי, ופשיטא שאין נ"מ בדין אי הוי כחוש או שמן, וסתם תנן אין מעידין על המגויד, אלא משום דלא חלקו חכמים כדי שלא תתן תורת כ"א וא' בפ"ע, ה"נ כל מים שאין להם סוף דין א' להם דבלא שהוי תצא, אבל כ"ז אי נימא דכל שאינו רואה בעומד בצד א' על כל הצדדים ה"ז בכלל מים שאל"ס, אבל אי נימא פי' שרואה מד' רוחותיו, היינו שישגיח על כל צד אם יצא אם לא, וקמ"ל דלא חיישינן שמא יצא והלך לו כרגע, אבל מ"מ בעינן שיהא יכול להשגיח, ודוקא באינו יכול להשגיח על כל צד מקרי אין להם סוף, וא"כ שעור שהוי כדי שת"נ הוא פחות מכדי שיראה מד' רוחותיו שהוא מקרי מים שיש ל"ס, וא"כ באמת אין מקום לגזור דתצא בלא שהוי איך שהוא דין שהוי במים שאל"ס אינו אלא מדרבנן

ואל תתמה לומר דמאחר שאינו אלא מדרבנן, מ"ש מכלל דין מים שאל"ס שאם נשאת ל"ת, אבל באמת כל הני דתנן אין מעידין, משמעו שאם נשאת תצא, וכמש"כ הריב"ש שם, והכי ודאי משמע לשון אין מעידין שאין תועלת בעדות, וגם הוכחת הריב"ש מרומיא דש"ס אמגויד הוכחה חזקה, היא והכי יש להוכיח בהא דתנן אין מעידין אלא עד שתצא נפשו אפילו במגויד וצלוב וחיה אוכלת בו, ותניא נפל לגוב אריות אין מעידין, והרמב"ם כ' בה' נחלות וכן אם באו עדים שראוהו נפל לגוב אריות ונמרים או שראהו צלוב כו' אע"פ שאין משיאין את אשתו כו' ולא כתב הרמב"ם שאין משיאין א"א לכתחלה כמו שכ' גבי מים שאל"ס, אלא פשיטא שאפילו נשאת תצא, והרי לענין נחלה פשיטא לנו שבחזקת מת הוא, והכי מוכח מדאיתא בגיטין בירושלמי פ"ג שהוסיפו עליו מי שגררתו חיה נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים, מבואר הא חיה אוכלת בחזקת מת הוא, אע"ג שאין מעידין עליו ואם נשאת תצא [והא דתניא באבל רבתי והובא ביו"ד (סי' שע"ה) דמי שגררתו חיה מתאבלין עליו, אינו ענין לכאן, דשם מיירי שראוהו מת בפי החיה אלא שלא יכלו לקברו], וכן בהא דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואיתא בבכורות (דף מ"ו:) תרי לישני חד לישנא הוא משום דבע"א אחמירו בה רבנן דבעינן תרווייהו, ואב"א יכיר לחוד והכרת פנים לחוד, הרי דלאידך לישנא ודאי אם נשאת תצא, ה"נ לל"ק דמשום דאחמירו בה רבנן ודאי ה"נ אין מעידין משמע שאם נשאת תצא כהריב"ש ואע"ג שאינו אלא מדרבנן דלא כהריב"ש בזה וכן בהא דתנן אין מעידין אע"ג שיש סימנין בגופו ובכליו ולס"ד סימנין דרבנן ודאי אם נשאת תצא, והרי דעת הרי"ף והרמב"ם דסימנין דאורייתא, ומ"מ בעדות אשה פסקי שאין משיאין אלא בסימנין מובהקין. הן אמת שכתבתי בהעמק שאלה (סי' צ"ט אות ט') דדוקא באבידה קיי"ל סימנין דאורייתא מדכתיב עד דרוש אחיך אותו, ומכאן למדנו בכל א"ת משא"כ שאר דיני ממונות וכן עדות אשה דילפינן מממון, אבל חוזרני בי ממש"כ הרמב"ם ה' נחלות שם שמורידין לנחלה עפ"י סימנים אע"ג שאין משיאין אה"א, אלא צ"ל דשפיר נ"ל סימנין דאורייתא בכל ד"מ מאבידה, והא שאין משיאין את האשה וכן לענין גט אשה דבעינן סימן מובהק, הוא משום חומר דעריות כמש"כ הרמב"ם בפי' בה' נחלות שם בזה"ל שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא משום איסור כרת אבל לענין ממון כו' והא דקאמר בפ' אלו מציאות דאי סימנין דאורייתא גבי אבידה ה"ה דמשיאין את האשה, היינו לחד לישנא בבכורות שם דמשני יכיר לחוד והכרת פנים לחוד, אבל לל"ק דמשני דאחמירו בה רבנן, ה"נ לענין סימנין דודאי מה"ת אפשר דמהני, ומ"מ לענין ע"א לא מהני, ואם נשאת תצא, וכל זה דלא כהריב"ש שהביא ראיה מכל הני דאין מעידין אלא עד שתצא נפשו, וכן אין מעידין אלא על פרצוף פנים כו' שדאורייתא היא, ובמח"כ אישתמיטתיה לשון הרמב"ם בה' נחלות הנ"ל, אלא ודאי אע"ג דמה"ת מותר לינשא, מ"מ משום חומר עריות אפילו אם נשאת מוציאין מדרבנן ולא דמי למים שאין להם סוף ואין למדין דרבנן זה מזה, [איברא דעת התוס' ורא"ש בגיטין משמע כהריב"ש ויבואר בסוף הקונטרס]

ומ"מ יש כלל בזה שכ' רבינו ירוחם בשם הרמ"ה בזה"ל שבכ"מ שנפל למקום סכנה דאי אשתהי שם א"א שלא ימות אפילו דיכול להיות דברח ועדיין חי וקיי"ל דלא תנשא אשתו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד לא תצא עכ"ל, מבואר הדבר דוקא במים שאל"ס דא"א לחיות אלא א"כ יצא בדרך פלא מש"ה אם נשאת ל"ת, משא"כ נפל לגוב אריות דאמרינן שניצול במקומו מהאריות דרך פלא וכן צלוב דאמרינן שמא מטרונא עברה עליו ופדאתו וניצל במקומו וכן גררתו חיה דאמרינן שמא נתגבר אח"כ עליה אבל אם היה אירע לו הפלא במקום הצרה שוב במה שיצא מאותו מקום אינו פלא מש"ה אם נשאת תצא, משא"כ אם נפל לבור שאין הסכנה במקומו אלא במה שאין לו מאכל, וצריך לומר דיצא דרך פלא שידוע לנו שלא הביאו לשם מאכל אפשר באמת אם נשאת ל"ת, וסברא כזו כ' התוס' ב"ב (דף קנ"ג:) בד"ה השתא ליישב הא דמביא ה"ג ראיה די"ל שהבריא החולה מהא דספינה שרובן לאבד נותנין עליו חומרי חיים שרובן לחיים לכש"כ והקשו דאמאי לא הביא כמשמעו מדתנן בגיטין הניחו זקן או חולה בחזקת שהוא קיים, ויישבו דמשם אין ראיה אלא דשלא מת אבל לא נימא שהבריא משא"כ בספינה אנו צ"ל ע"כ דניצולו ויצאו מן הים, ה"נ ראיה שנימא שהבריא החולה הרי דאע"ג דהא דרוב חולים לחיים הוא שמבריאין אבל אם אין מבריאים מצוי שימות דהחולי ממילא מתגבר ומחליש האדם מ"מ אין ראיה מזה שאנו מחזיקים אותו בחזקת, כאשר היה חי לענין שנימא שהבריא כמו שאנו מביאים ראיה מהא שאנו אומרים דיצא מן הים, ה"נ אינו דומה מה שאנו אומרים שניצל במקומו למה שאנו אומרים שאירע לו נס שיצא מזה המקום [משום שאין הרוב ברור להוציא מחזקת חי, מש"ה נותנין עליו חומרי חיים לענין תרומה ג"כ, והיינו משום דהוי מעוט המצוי כמש"כ התוס' סנהדרין דף ג') לענין הא דאין הולכין בממון אחר הרוב, היינו שאינו רוב גמור, ה"נ הא דספינה רובן לאבד אינו רוב גמור להוציא מחזקת חיים וכמש"כ תוס' יבמות (דף ל"ו:) בד"ה הא לא שהה דלהכי חוששין למיעוט נפלים דמשום דהוי מיעוט המצוי ה"נ אע"ג דספינה רובן לאבד מ"מ הניצולין הוי מיעוט המצוי מש"ה הוי במקום חזקה סמוך מיעוטא לחזקה לכ"ע וחוששין מה"ת, ואין אנו צריכין לומר הטעם בספינה כמש"כ הריב"ש שם משום דהוי תרי חזקי דאזיל לטעמיה כאשר יבואר בסמוך, וכבר הוי טובא ע"ז הכלל בשו"ת גאוני בתראי], אלא דהתוס' מיירי בענין שיש חשש מה"ת ג"כ והרמ"ה מיירי במקום שהרוב ברור ומה"ת אין חוששין כלל, אלא משום חומר דא"א אין משיאין ובהא חילק בזה הסברא אם החשש הרחוק הוא שיצא ממקומו בזה אם נשאת ל"ת, משא"כ אם החשש הרחוק הוא במקומו כאשר הוא בזה אם נשאת תצא

וממוצא דברינו דאע"ג דאם נשאת תצא אפשר שהוא מדרבנן דלא כהריב"ש, אזיל מש"כ הב"ש (ס"ק ק"ב) ממש"כ רבינו ירוחם בשם הרמ"ה בזה"ל ומסתברא דה"ה בכל אותן שאומרים שאין מעידין מי שמורה בהן להתירא מנדין אותו אפילו צורבא מרבנן ואפילו היכא דקיי"ל אם נשאת בדיעבד לא תצא עכ"ל, והוכיח מזה הב"ש דלא ס"ל כהריב"ש דכל הני דתנן אין מעידין אם נשאת תצא, וכ' בזה"ל משמע דלא כהריב"ש דלהריב"ש כל הני תצא עכ"ל, ולא ביאר יפה הוכחה זו, ונראה דקשה להב"ש מאי קמ"ל הרמ"ה שמנדין על כל הני דתנן אין מעידין פשיטא כיון דאם נשאת תצא ש"מ שמה"ת הוא כמש"כ הריב"ש ובהא ודאי מנדין אותו, אלא ודאי