משיב דבר חלק ד רלה

רגלוהי אובילו יתי' באתר דמתבעי, בכ"ז אין הדבר ברור להתיר, ע"כ אנו צריכין לשארי עדיות שהעידו בשם עו"ג מסל"ת שראו גם המה אותו בשעה שהיה עומד חי באותו מקום ואמר להם שהוא מהאמיל והולך לאמו לחומין, ואח"כ ראו אותו באותו מקום שהוא מת ויש עו"ג מסל"ת שקברו אותו ג"כ אלא שמחמת מורא חזרו והוציאו אותו, אלא שיש ספק בהני עדות אם ראו אותו לפני ג"י או אח"כ, אבל כתב הב"ש ס"ק פ"ד דאם הגוף שלם וידוע דעת ר"ת שמעידין גם לאחר ג"י שמכירו בטב"ע, אלא שלא הודו לו לר"ת בזה, אבל אם יש ספק אם היה בג"י אם לא סומכין על דעת ר"ת, ועוד נראה דבנ"ד לכ"ע מתירין מספק, דעיקר מה שמחמירין כאן בספק הוא משום ספק דאורייתא לחומרא, וכאן שראהו העו"ג הראשון גוסס ומה"ת רוב גוססין למיתה ורק משום חומר עריות מחמירין בו כמש"כ התוס' (דל"ו ודקכ"א) א"כ אין מקום לספק בזה

הן אמת שהריב"ש בשו"ת (סי' שע"ט) כתב דכל הני דתנן שם נשאת מוציאין הוא מה"ת, וא"כ גם בגוסס מוציאין הוא מה"ת, אין משיאין מה"ת ומחמת דתרי חזקי היינו חזקת חיים וחזקת א"א מפקי מרוב גוססין למיתה, אבל כבר ערערו ע"ז גאוני בתראי טובא, והאמת שהוא תלוי בתרי ישובי בבכורות (דמ"ו) הנ"ל אי חומר עריות שאני או להיפך שהקילו בכל האפשר בעגונא ע"ש

ועפי"ז שהוא תלוי בשני ישובי הגמ' מיושבין הרבה סוגיות כמבואר בס"ד בחיבורי הע"ש (סי' קנ"ט אות א'), מעתה בנ"ד ממ"נ מותרת אי נימא כהריב"ש דלא אמרינן חומר עריות וכהאי לישנא, א"כ הא דלא סמכינן אסימנין הוא משום דסימנין לאו דאורייתא או ספק כפי הנוסחא בגיטין (דכ"ח) לפנינו והוא מה"ג דמספקא לרב אשי, ואחר שכן דאי מדאורייתא סמכינן בשאר איסורי תורה מותר ג"כ בעדות אשה הרי יש כאן סברא דכאן נמצא בשעה שמת כאן היה בשעה שגוסס מסתמא הוא הוא, כמש"כ לעיל בשם התוס' חולין (דצ"ה), ואי נימא דלא כהריב"ש אלא חומר עריות שאני וזהו שיטת הרמב"ם ותוס' כמש"כ לעיל גבי סימנים וגוסס דאע"ג דסימנים דאורייתא וגוסס רובו למיתה מהני ע"פ ד"ת מכ"מ משום חומר עריות החמירו, א"כ כאן אינו אלא ספק דרבנן אי היה לפני ג' ימים או לאח"כ שהרי מה"ת מותרת מחמת שראה העו"ג אותו גוסס ובספק דרבנן ודאי אין חוששין שמא היה לפני ג"י

והנה ראיתי מעכ"ה נ"י מתחקה על מה שמצאו ר' שמואל הנ"ל וחבירו הבגדים כולן אצל המת, ומוכיחים שהם של המת ומה שמצאו מן הצד הוא מחמת שקברו אותו והפשיטו בגדיו, ואין לחוש לשאלה בכל הבגדים ומכש"כ כאן שראו ידיו צבועות הוא שאלה דיחיד, ועוד האריך בדברים של טעם ולא ידעתי אמאי הוסיף לחקור בספק אם נמצא לפני ג"י אחר שתולה בהיתר הבגדים

הא מיהא הנני מצטרף להתיר אתתא דא לאה בת ליפמאן הכהן להתנסבא לכל גבר, ומע"כ יושיב ב"ד ויתירוה, ושלום על דייני ישראל, וה' יציל את עמו ממקרים כאלה, ויעמידנו על קרן האמת, והוא התכלית והחותמת. יום ג' ארבעים במספר ב"י תרמ"ד

סימן כח בעז"ה ולשמו ית'

איתא בשו"ע אה"ע (סי' י"ז סל"ד) בהגהת רמ"א דהא דתנן בטבע במים שאל"ס אם נשאת לא תצא דוקא בשהו כדי שתצא נפשו, אבל אם לא שהו כדי כך אפי' אם נשאת תצא, והוא משו"ת הרשב"א והרמב"ן, ונראה משו"ת הריב"ש (סי' שעט) שהוא מה"ת שכתב בזה"ל ובכל הני דקתני בהו במתני' אין מעידין אין כאן עדות כלל ואם נשאת תצא דומיא דאידך מתניתין דאין סומכין מעידין עד שתצא נפשו דאם נשאת תצא שהרי אין כאן עדות שמת וליכא למימר דאין מעידין אלא עד שת"נ קאי אמאי דקא בעי למיתני אפילו מגויד ובההוא הוי מדרבנן משום חששא דיכול לכוות ולחיות, אבל מדאורייתא ל"ח להכי ואם נשאת ל"ת, דא"כ מאי רמי רישא אסיפא דתנן מעשה באסיא באחד ששלשלוהו בים ולא עלה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא, ומאי קושיא דלמא, כיון שהיה במשאל"ס דבל"ז אם נשאת ל"ת מש"ה במגויד תנשא לכתחלה, הרי מפורש דאי מדאורייתא ל"ח אם נשאת ל"ת וכמו במשאל"ס וא"כ הא שהחליטו הרמב"ן והרשב"א דאם לא שהו כדי שת"נ אם נשאת תצא, ע"כ משום דחיישינן מה"ת, וכן הבין שו"ת רב"צ והובא בקיצור בק"ע, דהוכיח דהרמב"ם חולק על הרמב"ן והרשב"א מדכתב בפירוש המשניות גיטין (פ"ג) על הא דתנן אבל עיר שכבשוה כרקום וספינה שאבדה בים נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים דפי' שאבדו המשוטין שלה משמע אבל טבעה ממש אין נותנין עליו חומרי חיים אע"ג שלא שהו עליהם כדי שת"נ זהו הוכחת רב"צ, ואם איתא שרק משום חומרי דא"א ומדרבנן בעינן שהה אין מכאן שום ראיה דשם לענין אכילת תרומה ודאי בחזקת מתים נינהו

אבל לענ"ד אאל"כ דודאי לכ"ע מי שטבע תיכף ה"ה בחזקת מת לכ"ד, וכמ"ש בה"ג ה' יבום נפל במשאל"ס כשני עדים ודאי מימת מיית לגבי ממון נחתין יורשין לנכסיו לגבי אשה אחמירו בה רבנן עד דאמרו סימני פדחתו וחוטמו ושאר סימנים עכ"ל, הרי דמוציאין ממון ע"פ טביעה לחוד ורק לגבי חומר עריות אחמירו בה רבנן שהוא לשון מדרבנן כדאיתא בע"ג (דף נ"ו) שאני יי"נ דאחמירו בה רבנן ושם אינו אלא מדרבנן, וה"נ העלה בה"ג שאינו אלא חומר מדרבנן, וה"נ ודאי מוכיח מהירושלמי גיטין שם דקאמר שטפו נהר נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים, ופי' שטפו נהר היינו שרואהו משוטט על המים אבל לא נטבע, מבואר הא נטבע אע"ג שלא שהה עליו ה"ה בחזקת מת לענין תרומה, ולא תקשה לפי זה לפרש"י בגיטין שם בהא דתנן ברישא שם ספינה המטורפת שהן בחזקת קיימין, ופירש"י ועדיין לא טבעה, משמע ספינה שאבדה היינו שטבעה, ומ"מ נותנין עליו חומרי חיים ולא כהרמב"ם ז"ל, הא ל"ק דודאי מודה רש"י דמי שטבע בים בלא ספינה ה"ה בחזקת מת מה"ת אלא בספינה שטבעה שאני דמצוי קורה ועץ שניצולין עליו וכמש"כ בתשובת הרמב"ן (סי' קכ"ח) והביאו הב"י דאם, אינו, מעיד אלא שנשברה ספינה בלבד זה אינו כלום ואפילו נשאת תצא דשמא ניצול ע"ג עץ או קורה כדרך שניצולו הרבה פעמים כו', [אלא שקשה ע"ז הא דאיתא ביבמות (דף קכ"א) במעשה דר"ג ור"ע בספינה שנשברה ואר"ע שדף ש"ס נזדמן לו, ומסיים כמה גדולים ד"ח שאמרו מים שאל"ס אשתו אסורה, הרי למד סתם מים שאל"ס מספינה שנשברה ונזדמן לו דף, והמקום יאיר עיני], ובזה פליגי רש"י והרמב"ם אבל במי שטבע במים לכ"ע בחזקת מת לכ"ד בין לנחלה בין לאכילת תרומה, ורק בחומר א"א חיישינן דילמא גלא אשפילהו, מש"ה בלא שהו עליו אם נשאת תצא, ובשהו עליו אם נשאת לא תצא, ולפי זה אין הכרח דהרמב"ם חולק על הרמב"ן ורשב"א דבעינן דוקא שהוי מהא דפי' המשניות הנ"ל אבל מ"מ יש להוכיח שפיר דפליג מדכ' בה' נחלות פרק ז' מי שטבע במים שאל"ס ובאו עדים שטבע לפניהם ואבד זכרו אע"פ שאין משיאין את האשה לכתחלה הרי היורשין יורדין לנחלה ע"פ, הרי דקדק שאין משיאין את האשה לכתחלה ואי איתא דבלא שהוי אפילו נשאת תצא, לימא אפילו לא שהה כדי שת"נ דאם נשאת תצא יורדין לנחלה, אלא ודאי לא ס"ל להרמב"ם כ"ז, ומה שדקדק מרן הכ"מ בה' גירושין (פי"ג) מדכ' הרמב"ם שם וכן האשה שהעיד לה עד א' כו' או במים שאין להם סוף ולא עלה כו' משמע דוקא דשהה ויודע שלא עלה, אין ההכרח לפרש כן, אלא פי' ולא עלה לאפוקי ראהו משוטט על פני המים דאי משוטט הרי זה שטפו נהר שהביא הרמב"ם (פ"ו מה' גירושין הכ"ט) שנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים, וא"כ פשיטא שאם נשאת תצא, אבל בטבע בים לעולם אם נשאת לא תצא, ובבאור על השאלתות (סי' קנ"ט אות א') ביארנו דגם הראב"ד ורא"ש חולקים בזה

ובאמת כבר הקשו גאוני בתראי מאי שייך תועלת השהוי במים שאל"ס, אחרי שאנו חוששים דילמא גלא אשפילהו למרחקים, וא"כ מאי מהני שהה במקום הטביעה, בשלמא במים שיש להם סוף דלא חששו לגלים ומ"מ ודאי יש לחוש שמא הגיע לצדדי המים ויצא מש"ה בעינן שהוי, אבל במשאל"ס מאי נ"מ, מיהו י"ל