משיב דבר חלק ד רלב

דעתו בשו"ע, מכ"מ לא נדחה דבריו לגמרי ומצרפין דבריו לשאר סברות להקל, וה"נ חשש שאלה ידוע שאינו ברור ומכש"כ במפתח הבית שהוא עיקר שמירת נכסיו והוי כמו טבעת שב"ג דחיישי לזיופי. מכל הלין טעמי נראה דמשיאין את האשה עפ"י ב"ד, והנני מצטרף להיתרא, ולראיה באתי עה"ח: סימן כד

ע"ד האשה מרת דבורה בת ר' פישל, שנאבד בעלה זה שלש שנים, ונודע לה אז שנסע בעלה על מסלת הברזל ממאסקווא לאראל, ובאמצע הנסיעה נשמטו אופני העגלות ונפלו ונהרגו האנשים אשר היו שם ונפל עליהם עפר, וכשנודע לה נסעה לאראל ושהתה שם ששה ימים עד שנקו העפר וחיפשו אחר האנשים, והאשה מצאה את בעלה בבגדיו לבד שארי בגדים וחפצים הרבה בשלימות, אך גוף בעלה היה לחי אחד כתות ולא ניכר כלל, וחצי הפרצוף היינו לחי אחד עם החוטם היה שלם והכירה אותו בטב"ע בפרצופו ובזקנו

והנה הגאון המובהק מד"א דק' מינסק הראה חזותו להתירה עפ"י צרוף כמה טעמים נכונים כמו שביאר בכתב שביד האשה, אך לא עמד ע"ד להתיר עד שיצטרפו עמו שתי דעות, ובאה האשה לפני הח"מ, והנני להצטרף להתירא דהאי איתתא ובהוספת איזה דברים

הנה יש בזה ההכרה שהכירתו האשה שני חסרונות חדא שהיה אחר שלשה ימים, שנית שלא היה הפרצוף פנים בשלמות שהרי לחי א' נכתת לגמרי, והנה ע"ד שהיה לאחר ג"י, כבר כתב המאירי יבמות על משנה זו אין מעידין אלא עד שלשה ימים, בזה"ל ומ"מ גדולי המפרשים כתבו ע"י מעשה שבראוהו לאחר ג' ומכירו אלא שאין סומכין על הכרתו אם יש שם יתרת או, חסרון אבר סומכין עליו הואיל ואין אלו משתנין לאחר מיתה אבל לא בשומא שעשוי להשתנות עכ"ל, הרי הכרה לאחר ג"י בצרוף סימן אמצעי מהני, והכי נראה מגוף המשנה אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו, ואח"כ תנן אין מעידין אלא עד ג"י, ולא תנן בהא אע"פ שיש סימנין כו', וביותר ניכר הדיוק לנוס' המשנה שברי"ף דסמיך בבא זו דג"י להא דפרצוף פנים ולא תנן אע"פ שיש סימנין אחר בבא זו דג"י, אלא ודאי דבצירוף סימנין מהני, כהא דאיתא שם (דקט"ו ב') דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים, ולפרש"י משום דמים משנים צורת הפנים ואין ניכר כל כך, ולפי' התוס' דמשום שראה הטביעה יאמר בדדמי, ומ"מ בצירוף סימנים מהני, ה"נ הכרה דאחר ג"י בצירוף סימנים מהני, והדעת נותנת כן, שהרי כתבו דשני סימנין אמצעים מיחשב לסימן מובהק, ואם שדבר זה דשני סימנים אמצעים מהני לא נתברר כ"כ בשו"ת, מכ"מ נראה להוכיח שכן הוא מדאיתא בחולין (דצ"ו א') תדע דטביעת עין עדיף מסימנין, דאילו אתו בי תרי ואמרי פלוני דהאי סימניה והאי סימניה קטל גברא לא קטלינן ליה ואילו אמרי אית לן טבוע בגויה קטלינן ליה והנה הא דפשיטא ליה דלא קטלינן עפ"י סימנים נראה שהוא מהא דשנינו בסנהדרין (רפ"ה) מכירין אתם אותו, ופי' הרמב"ם בפי"ב מהל' סנהדרין (ר"פ י"ב) דעל ההורג קאמר וע' בלח"מ, וכפרש"י בחולין שם בד"ה פלוני כו' ואין אנו מכירין בו מעולם אלא סימנים כ' הרי דלא קטלינן עפ"י סימנים אלא בהכרה, וקשה למאי הביא הגמ' הוכחה מדיני מיתת ב"ד ושאינו מפורש כ"כ, ניתי ההוכחה מהשאת אשה שאין משיאין ע"י סימנין ומשיאין ע"י טב"ע והיא משנה מפורשת, אלא ודאי דהאי סימנא והאי סימנא הוי סימן מובהק ומשיאין עליהם, והוכיח דטב"ע עדיף מסימן מובהק דהא דמשאין עפ"י סימן מובהק או ע"י תרי סימני אמצעים, אינו אלא בעדות אשה דמהני רגלים לדבר שכן הוא, משא"כ לענין קטלא דבעינן עדות ממש, וזה אינו אלא בהכרה כדכתיב הכרת פניהם ענתה בם, הא מיהת מוכח דתרי סימני אמצעים הווין כסימן מובהק, משום דרחוק לומר דסימן כזה אירע לעוד אדם שיש לו סימנים כאלה

וה"ה סימני גופו וכליו לאחר הכרה דג"י דהא ודאי אין, ברור דהגוף נשתנה לאחר ג' ימים, שהרי חזינן כמה ב"א מתים שלא נשתנה צורתם גם לאחר ג"י, אלא דאפשר שמשתנה ואין מעידין שהוא הוא, אבל מכ"מ בצרוף סימנים ההוכחה שהוא הוא ולא נשתנה, וה"נ סימני כליו אפילו למ"ד דחיישינן לשאלה, מכ"מ שאלה לאיש שצורתו לאחר ג"י הכי הוא כולי האי לא חיישינן, וא"כ בנ"ד שהכירה כליו כהויתן מהני ההכרה לאחר ג"י שהוא בעלה

אמנם מה שהיה פרצוף פניו נשחת, היינו לחי א', וא"כ לא הכירתו כלל, שהרי אין ההכרה אלא בפרצוף פנים עם החוטם, ופרצוף פנים היינו הלחיים כמ"ש הח"מ ס"ק מ"א בשם הרמ"ה, נראה דלא בעינן כל הפרצוף פנים היינו שני הלחיים, אלא לחי אחד מהני למיקרי פרצוף פנים, תדע דתניא ביבמות (דק"כ) פדחת בלא פרצוף פנים, פרצוף פנים בלא פרחת אין מעידים עד שיהיו שניהם עם החוטם והרי החוטם בכלל פרצוף פנים הוא כמ"ש התוס' בכורות (דמ"ו ב') בד"ה מאי, ואמאי צריך למיתני עם החוטם, אלא פשיטא דלא בעינן כל הפרצוף אלא לחי אחד סגי, וקיי"ל דמכל מקום בעינן שיהא עם הלחי גם החוטם

אחר כ"ז הנני מצטרף, להתירא, והאשה מרת דבורה בת ר' פישל תחלוץ ותנשא לאיש עפ"י ב"ד, והדבר מובן שלענין חמור כזה יש לחוש למש"כ הגאון המובהק המד"א דק' מינסק לצרף עוד הוראה מגדול הדור, וע"ז הנני בא עה"ח היום ג' כ"ד תמוז תרמ"ה פה"ק וולאזין נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן כה ב"ה ג' ה' אלול תרל"ח וולאזין לכבוד הרב וכו' מו"ץ בק"ק לונדון

הגיעני מכתב מע"כ נ"י, והנה ענותו תרבני להיות אתי מרחוק להצטרף בהיתר עגונה דאיתתא, ובאמנה כללי הלכות העמומות בזה הכל פרוש על השלחן ונו"כ ז"ל, ואין להעלות בזה אלא כתעלא מבי כרבא, ורק דמוי מילתא למילתא תלוי בדעת המו"ץ, ע"כ היה קשה לפני להשיב בזה דבר, רק אהבה דוחקת את הרצון, והנני למטחן קימחא טחינא דמר ולהיות כבוצר על סלסלות דבריו

ראשית דבר הוא דברי העו"ג תומ"י בראותו את האשה, הלא בעליך מת זה כמה שנים, ולא היה קישור דברים אחרים, ומע"כ נ"י הביא דעת הר"ן בשו"ת והובא ב"י שכתב בזה"ל אין ספק שכל מי שמתכוין להעיד אומר אותו דבר לבדו, ומי שהוא מסל"ת אינו אומר אותו דבר לבדו אלא בקישור ענין לפניו או לאחריו כו', ואמנם אין הר"ן ז"ל יחיד בדבר, אלא כך היא דעת הרמב"ם שכתב בפי"ג הי"א דבעינן הוספת דברים שהן מראין שאין כוונתו להעיד, ואחריו כ"כ הטור דבעינן שיהא מוכח שאינו מכוין לשום עדות, וכך הלשון בשו"ע, [הג"ה וכ"כ המאירי בזה"ל מתכוין להעיד הוא שאומר סתם איש פלוני מת, מסל"ת הוא שאומר כלום יש אדם בבית פלוני שישמע דבריו מת פלוני כו' וסיים וכיוצא בדברים אלא שהן מראין שאין כוונתו להעיד], וכבר כתבתי בהעמק שאלה (סי' קנ"ט אות ב') דנראה מקור הדברים דבעינן שיהא מוכיח כי כן מדאיתא ביבמות (דקכ"א) ה"ד מסל"ת כו' והרי לא פי' בגמ' ב"ק (דקמ"ד) ה"ד מסל"ת אלא הוא פשוט שאינו מכוין לשום תועלת וכדתנן בבכורות (דל"ה) שלא לדעתו מותר ומפרש בגמ' שהוא מסל"ת, אלא הוסיף כאן דבעינן שיהא ניכר שאינו מכוין להעיד, והא דאיתא בגיטין (דכ"ח) גבי שמע מקומנטרסין כו' והא קיי"ל מסל"ת, נאמן, כבר יישב בלח"מ דע"כ מיירי בקישור דברים דבל"ז מאי איריא מקומנטרסין, הא בכל עו"ג אין משיאין ע"פ, ונראה עוד דקומנטרסין סתמא אין מכוונין להעיד כי אם להודיע המשפט שהוציאו, מש"ה אלו לא היינו חוששים שמא מאיימים בכזב היו משיאין ע"פ, ובזה נדחה