משיב דבר חלק ד רלא

עליו היינו טבעת שעל אצבעו משובץ באבן וגם מצאו בכיסו מפתח וסכין קטן והיא מכרת בט"ע את הטבעת והמפתח שהוא מפתח ביתו כנהוג בלונדון אשר ע"י זה המפתח נשמר כל הבית בצאתו ממנו, וגם כל בית יש לו מפתח מיוחד שאין דוגמתו

אמר לה הפאליציאנט, שהיה שט על פני המים בספינה קטנה סמוך לגשר כפי החוק שמה, וראה את האיש ונפל מהגשר למים והוא מכירו ורצה להצילו ולא יכול, ואמר עוד שראה אותו ביום השני אחר שהוציאוהו מן המים ולפי דמיונו הוא האיש שנטבע

ועתה יש לעיין בהתירא דאשה זו, גם בעד גם בעדות, היינו בעד שהוא הפאליציאנט והוא אומר שלקחו הפאטאגראפיע אחר שמצאו אותו מת, והרי אינו מסל"ת שהשיב לה עפ"י שאלה, וא"כ אינו נאמן ואפשר שלקח פאטאגראפיע זו בעודנו בחיים, וכן מה שאמר שראה את האיש נופל בנהר והוא מכירו והוא האיש שהפאטאגראפיע שלו, הכל ע"י שאלה הראשונה של האשה באו, ותו הרי בא להעיד וליתן לה את החפצים שמצא אצלו, וכל בא להעיד קיי"ל שאינו מסל"ת

גם בעיקר העדות, יש לעיין אם יש לסמוך על הפאטאגראפיע כמו על הכרת פניו ממש, ואפילו אם אפשר לסמוך, לא עדיף מהכרת פניו שאין מעידין בנטבע והוציאו מן המים אלא בלא אשתהי ביבשה וגם המת לקחו הפאטאגראפיע שלו אחר ג"י, וע"ד הטבעת והמפתח ידוע דחיישינן לשאלה ודוקא בטבעת שבו חותם לא חיישינן לשאלה, משא"כ זה הטבעת, וה' יאיר עינינו

והנה ע"ד נאמנות העו"ג הפאליציאנט שבאו דבריו אחר שאלה ולא מיקרי מסל"ת, נראה, לי כמו דלדעת הרמב"ם וש"פ דס"ל דמסל"ת לענין עדות אשה אינו אלא בקישור דברים וכתב המאירי הטעם בזה"ל מתכוין להעיד הוא שאומר סתם איש פלוני מת, מסל"ת הוא שאומר כלום יש אדם בבית פלוני שישמע דבריו מת פלוני כו' וכי"ב שהן מראין שאין כוונתו להעיד עכ"ל המאירי, ומ"מ פשוט בגיטין (דכ"ח ב') דשמע מקומנטרסין של עו"ג איש פלוני מת איש פלוני נהרג דהוא מסל"ת והא דאינו נאמן הוא משום דעבידי לאחזוקי שקרייהו שמתפארים בזה, אבל בל"ז היה ראוי להאמין אע"ג שאינו בספור דברים וא"כ אינו מסל"ת כלל, אלא צ"ל דדוקא מי שאינו מחויב להגיד מה שיודע בזה יש ספק אם מכוין לספר או להעיד משא"כ ערכאות שמחויבים להגיד נקראים מסל"ת ונאמנים אם לא שיש לחוש שמשקרים משום דעבידי לאחזוקי שקרייהו

ותדע עוד דבאמת פי' מסל"ת בכל מקום אינו בזה החומר של עדות אשה, ומש"ה שקיל וטרי ביבמות היכי דמי מסל"ת, ולא בב"ק (דף קי"ד), ותו דבבכורות (דף לה) דקאמר לאתויי מסיח לפי תומו, ופרש"י שלא שאלם קסדור כו' ואומרים ראה לא ישחט זה לעולם אלא ע"י מום, וכ"כ הרמב"ם בהלכות בכורות (פ"ב ה"ט) אמר אלו נפל בבכור זה מום הייתי שוחט כו' הרי זה נקרא מסל"ת גם בלי ספור דברים, ורק בעדות אשה החמירו שיהא באופן שיהא, נראה שאין כוונתו להעיד, אבל בערכאות גם בלי ספור נראה שאינו מגיד אלא כפי שמחויב להגיד עפ"י הממשלה, ובזה נקרא מסל"ת אפילו בא להעיד הרי הוא נקרא מסל"ת והיינו דייקינן מתכוין להעיד שרצונו בכך משא"כ מי שמחויב עפ"י המלכות להעיד

(ומזה נלמד גם לדעת הפוסקים דלא בעינן קישור דברים בעדות אשה, והכי קיי"ל באה"ע, אלא מכ"מ ההכרח שלא להיות בשאלה, אבל זה אינו אלא בעדות אשה דשקיל וטרי ה"ד מסל"ת כו' משא"כ בב"ק שם אפילו בשאלה מיקרי גם כן מסל"ת, ומש"ה בבכורות שם פי' הטור יו"ד וש"ע (סימן שי"ג) בזה"ל אם עו"ג או תינוק מטיל בו מום מעצמו אם לא כוון להתירו מותר, אפילו אם שאל למה אין שוחטין אותו והשיבו לו כו' הרי דבשאלה מיקרי ג"כ מסל"ת, וא"כ בערכאות אפילו ע"י שאלה ותשובה מיקרי מסל"ת כי הוא אינו בא אלא להגיד מה שמחויב ומכש"כ בנ"ד שהביא הפאליציאנט כתוב וחתום וגם בדפוס שפאטגראפיע זו נטבע ומת וקברו אותו, ועוד דהכתב שנדפס הרי אמר הממונה ע"ז להמדפיס המעשה והיה מסל"ת ודאי, וסברא זו העלה אחד מחברי הישיבה הק'

ואע"ג דמסל"ת מפי כתב דעת הרמב"ם דלא מהני, אבל זה אינו אלא בכתב הבא מדעת הכותב, משא"כ הבא בערכאות ומדעת הממשלה הוי כבת קול שנשמע פה מה שנדבר שם במקום שמת, ואע"ג שהרמב"ם לא הביא משנה זו דמשיאין עפ"י בת קול, וכבר הוי בה טובא, ואני בארתי בהעמק שאלה (סי' קנ"ט אות ב') בס"ד דהרמב"ם לטעמיה שאין העו"ג נאמן במסל"ת אלא ע"י סיפור דברים ובזה פליגי ר"ע וחכמים במעשה דפונדקית דר"ע ס"ל שהיה עפ"י סיפור דברים במקלו ותרמילו שהוציאה להם וקיי"ל כר"ע, והא דבת קול מהני הוא לרבנן דר"ע דלא בעינן סיפור דברים, אבל לר"ע יש לחוש שמא הקול הוא של עו"ג מש"ה לא קיי"ל הכי, אבל כאשר הקול יוצא עפ"י ערכאות, דלא בעינן סיפור דברים, ודאי מהני גם עפ"י כתב כמו כתב של ישראל

ויש להוכיח עוד דבערכאות מהני, דהרי קיי"ל באיסור דאורייתא לא מהני מסל"ת דעו"ג, ומכ"מ מאכילין עפ"י קפילא ארמאה משום שאינו מפסיד אמונתו כמש"כ התוס' חולין (דצ"ז), מכש"כ בעדות אשה דמשיאין עפ"י מסל"ת דיותר סמכינן על ערכאות דלא מרעי אמונתם, אלא דשיטת הרמב"ם בהא דאמרו רבנן בקפילא, שהוא משום דעבידא לגלויי מיד הא מיהא יש לסמוך על הפאליציאנט דפאטאגראפיע זו היא נעשה אחר שנטבע אחד בנהר טעמז

אמנם בגוף העדות, הן אם היה הפאטאגראפיע נעשה מיד אחר שהוציאו מן המים פשיטא דמהני, דאע"ג שאין בזה עדות כמו הכרת פנים ואם היו מעידים דאיש שכך הפאטאגראפיע שלו הרג את הנפש אין ממיתין עליו והוי כמו המעידים דאיש שיש לו סימנים כך וכך הרג את הנפש, שאין ממיתין עליו כדאיתא בחולין (דצ"ו א'), ה"נ כל שלא ראו העדים וידעו בהכרת פניו ממש אינו עדות, אבל מכ"מ סימן מובהק הוא דאיש שכך הפאטאגראפיע שלו הוא מת וזהו ודאי סימן מובהק, שאין פרצופין של שני ב"א דומין זל"ז

אבל כ"ז אם היה בתוך ג"י, משא"כ בנ"ד שהיה לאחר ג"י, הרי אפילו בהכרת פניו ממש, אין מעידין מכש"כ בפאטאגראפיע אחר ג"י, אבל מכ"מ נראה דאפילו צרוף סימני כליו שפיר מעידין, שהרי המאירי כתב בזה"ל ומכ"מ גדולי המפרשים כתבו ע"י מעשה שבראהו לאחר ג"י והכירו אלא שאין סומכין על הכרתו אם יש שם יתרת או חסרון אבר סומכין עליו כו', ובל"ס למדו זה מדיוק המשנה דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אף ע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו, אין מעידין אלא עד שלשה ימים, [כך הוא סדר המשנה ברי"ף] ומדלא תנן אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו בבבא השניה, ש"מ דאם מכירין לאחר ג"י, אלא שחוששין שמא נשתנה, ע"ז סומכין בצרוף סימני גופו וכליו, שהמה מסייעים להכרח זו שלא נשתנה, וכמו לענין בדדמי כתבו התוס' (בד' קט"ו ב') בסד"ה וקאמרי סימנים א"נ מהני עפ"י ט"ע, פי' אע"ג שחוששין שאומרים בדדמי, מכ"מ כיון שאומרים סימנים ג"כ אע"ג שאינם מובהקים מכ"מ משיאין, והכי מתפרש הא דפרש"י בשלהי מכילתין בד"ה לכשתהא כפונדקית נאמנת, ופי' בל"א כלומר כו' ועל הסימנים סמכו, ולכאורה תמוה שהרי בפי' איתא בגמ' דמסיחה לפי תומה היתה וצ"ל דהאי לישנא מפרשי הא דהקשו חכמים לר"ע מפונדקית, אע"ג שגם הם ידעו דפונדקית היתה מסל"ת, אלא משום דלר"ע דס"ל שאין משיאין עפ"י נשים כשרות, מכש"כ שאין משיאין עפ"י עו"ג אפי' מסל"ת, שהרי אשה כשרה אינה חשודה לשקר ולא גרוע מעו"ג מסל"ת, וע"ז השיב ר"ע דלא ע"ז לבד האמינוה, אלא בצירוף סימנים דהוציאה מקלו כו' ומהני לצרף עדות גרועה וה"נ בהכרה דלאחר ג"י אף ע"ג שאין סומכין על הכרה זו משום שאפשר שנשתנית צורתו, מכ"מ בצירוף סימנים מעידין, וממילא ה"ה סימני כליו ולא חיישינן לשאלה

ובר מן דין כבר כתב הב"ש (ס"ק פ"ו) דדעת ר"ת שכתב דאם צורתו שלם מעידין גם לאחר ג' ימים, דאף ע"ג שנדחה