משיב דבר חלק ד רל

רוצה לינק מאחרת או לא כמו שביאר הרא"ש והטור ונראה דס"ל דאפילו הוא אינו מקפיד ולוקח ממניקה אחרת, אין מפרישין את הולד מאמו, וזה חכמת חז"ל דהולד שהורגל עם אמו כ"כ עד שמכירה, יש סכ"נ אם היו מפרישין אותו למניקה, ודוקא עם אמו אבל במניקה אחרת אין בזה סכ"נ אם הוא יונק מאחרת והכי משמע בתוספתא נדה פ"ב חייבת אשה בטפול בנה כל כ"ד חודש אחד בנה ואחד שניתן לה ולד להניק, האשה שניתן לה בנה כו' תינוק המכיר את אמו אין נותנין לו למניקה אחרת מפני סכ"נ, הרי הפסיק התנא מאשה שניתן לה בן להניק ולא דבר אלא במכיר את אמו, משמע דבמינקת אפילו מכירה יכולין ליתן אותו למניקה אחרת אפילו ניתן להראשונה שהתחייבה בכך, מסתמא מיירי שהתינוק רוצה ליקח מאחרת בלי צער, מ"מ באמו שאני, והכי משמע מסוגית הגמ' בההיא דשמואל דמיד שראה שהולד מכיר את אמו א"ל קום דרי בריך, ולא נסה את הולד דילמא יקח מאחרת ג"כ, ולמאי לעגנא לאיתתא דא, אלא ודאי אין עצה לדבר, וזה סוגית המחבר (בסי' פ"ב), ולא כהגהת רמ"א שכתב אם אינו רוצה לינק מאחרת, ולא כהב"ש סק"ד שכתב בדעת הרמב"ם הכי, ועיין בהגהת מהרי"מ על ביאורי הגר"א ז"ל

הא מיהא דמניקת ולד אחר אין איסור כלל לינשא, ובה לא דברו חז"ל כלל, אבל אם הולד מכירה והיא רוצה ליתן את הולד למניקה אחרת, אם הולד רוצה ליקח ממניקה אחרת בלי צער וגעגועים ודאי אין חוששין כלל, אבל אם יש להתינוק געגועים אע"ג שיונק מאשה אחרת מחמת רעבון, אין לב"ד להרשות לה, שכבר נשתעבדה להתינוק וכופין אותה בכל האפשר, אם באיסור נשואין או בכל מה שאפשר

וע"ד אשר כתבתי בהע"ש אות א' דלא מצינו מי שהתיר מעוברת באם אינה יכולה להניק כו' והעלה מעכ"ת נ"י דהיינו בפוסקים המפורסמים הרא"ש והטור (סי' פ"ב) לענין גרושה כו' יעיין מר באות ג' שהעליתי דלשיטת ר"ת ודאי בצמוק דדיה או מותרת גם במעוברת או גם במניקה אסורה, ורק גאוני קמאי שהתירו בכיב"ז עפ"י סוגית הגמ' כמש"כ באות ח' בס"ד, לא מצינו שהתירו גם במעוברת והיינו מטעם דיחסא כדעת הרמב"ם ז"ל, ודרך אגב הנני להגיד למעכ"ת נ"י במה שכתבתי בשם הפוסקים שכתבו שהרמב"ם לא חילק בין גרושה לאלמנה, ומפורש לא מצאו בדבריו ז"ל ולא עוד אלא שהריטב"א בחי' כתובות כתב בשם הרמב"ם ז"ל להיפך, ואני בעניי מצאתי בפי' המשניות גיטין פ"ז מפורש כדעת ר"ת ז"ל

עוד זאת מש"כ שם בדיוק מעוברת חבירו והבאתי דעת חכם א' שרצה להתיר מעוברת מעו"ג מלשון מעוברת חבירו, והגרע"א בשו"ת (סי' צ"ה) השיג ע"ז מסוגיא דשבת (דף ק"נ) דתנן לא יאמר אדם לחבירו היינו עו"ג, ובתוס' שם ד"ה אומר אדם לחבירו, ל"ש עו"ג ל"ש ישראל, ואני בעניי נתתי מקום לדברי אותו חכם מטעם אחר, ועתה תמה אנכי על מאור הגולה רע"א ז"ל שלא הביא פרש"י ותוס' סוכה (דף ל"ז), שרש"י כתב זה הדיוק דלשון חבירו משמע דומה לו, ושם דמיירי בת"ח וחבר, משמע דיוק חבירו ת"ח, וממילא מובן בענין דמיירי בכל ישראל דיוק חבירו דוקא ולא עו"ג, והתוס' הקשו ע"ז בכ"ז אין לדחות דברי רש"י לגמרי, ואדרבה מתוס' שבת הנ"ל יש להוכיח דס"ל כפרש"י ורק יש ליישב קושית התוס' סוכה, דודאי במקום דמשמע חבירו היינו רעו המכירו אין לדקדק עוד מחבירו שהוא דומה לו, מש"ה בהא דמשאלת אשה לחברתה משום דרכי שלום, וכן בהא דאומר אדם לחבירו ע"ה צא ולקוט תאנים מתאנתי כו' והתם ג"כ עביד איהו איסורא זוטא, ורק משום שהוא מכירו ונצרך לעשות לו נ"ר, וכן בהא דתנן בשבת לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים כו' אפילו רעו המכירו שהוא רגיל עמו ועושה בחנם לטובתו, מכש"כ אם אומר לאיש שאינו מכירו שכור לי פועלים ע"כ שכרו שיעשה בשבילו וזה פשיטא דאסור, משא"כ במשנה דסוכה הקונה אתרוג מחבירו, למאי תנן מחבירו המכירו, מש"ה הגיה רש"י, וכן בהא דאיתא בשבת שם אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב, עלה עה"ד לדקדק דוקא חבירו ישראל ולא עו"ג, דבל"ז למאי תניא לחבירו, ליתני אומר אדם לאחד הנראה כו', והתוס' השיגו ע"ז דמצד הסברא אין נ"מ וא"כ צריך ליישב הדקדוק בא"א, אבל מ"מ נכון הדקדוק וע' או"ח (סי' ת"ק) בהגהת הרמ"א

הא מיהו שאין רחוק לדקדק לשון מינקת חבירו ולא אמרי מעוברת ומינקת סתם אלא דוקא חבירו ולא עו"ג, המקום יאיר עינינו ויעמידנו על קרן האמת, כנפש נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן כב ב"ה, א' לסדר ויהי איש מצליח, תר"ל אל כבוד בני הרב וכו' מ' חיים ברלין שי', אב"ד בק"ק מאסקווא

מכתבו הגיע ושואל בדבר הנחוץ, והנני בעז"ה, בעיקר הדבר אין אחרי מעשה גאוני בתראי כלום, והיינו מסיח לפי תומו, שהרי מוכרח להסיח מדעת הממשלה אלא שיש להעיר מעט בזה דהא תינח לשטת השאלתות שהיא כדעת הריב"ש דלא בעינן במסיח לפ"ת ספור דבריו, כמו שהעליתי בעניי בשאלתות (קנ"ט אות ז') בס"ד, אבל לדעת הרמב"ם והר"ן דבעינן ספור דברים דוקא, א"כ כאן אין בדבריהם אלא הודעת המיתה אבל לפי שהעליתי בס"ד שם אות ד' בישוב דעת הרמב"ם ז"ל דהא דפונדקית הוציאה מקלו ותרמילו וס"ת שהיה בידו הו' דברים הנכרים לאמת ודומה לספור דברים, ה"נ בנ"ד החזרת הפ"פ הוי כספור דברים, ולא עוד אלא גם בל"ז ע"כ מהני בערכאות גם בלא סדור דברים לכ"ע, דאלת"ה קשה סוגיא דגיטין (דף כ"ח) על הא דתניא שמע מקומנטרסין של עו"ג איש פלוני מת איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו, ומקשה אמאי הא קיי"ל דכל מסל"ת הימוני מהימני ליה, ולכאורה קשה לדעת הרמב"ם ז"ל נימא דמש"ה א"נ שהרי אינו מסל"ת דגם בעדות אשה דבעינן ספור דברים וצ"ל דערכאות שאני דאם לא שיש לחוש דעבדי לאחזוקי שקרייהו, היו נאמנין גם בלא ספור דברים והיינו ערכאות דילן שאין להם לאחזוקי שקרא, ולא שייכי בה לתפארת והטלת אימה וכדומה, ואע"ג דכאן לא נשמע מפיהם אלא מפי כתבם והוי בה טובא אם כתב עו"ג מהני,, מ"מ זה אינו אלא בכתב שבא מדעת הכותב משא"כ הבא בערכאות ומדעת הממשלה הוי כבת קול שנשמע פה ע"י אמצעות הכתב מה שנדבר שם במקום שמת, ובני כ' שעדיפי ערכאות דילן ממסל"ת וצדק בזה שהרי אפילו באיסורי תורה שאין מסל"ת נאמן, מ"מ קפילא ארמאה מהימן משום שלא משקר שלא יפסיד אומנתו כמש"כ התוס' חולין (דף צ"ז) אע"ג דרש"י לא כתב כן, כבר העלינו בשאי' כ"ד דרש"י לטעמיה אזיל, ואין דעת הפוסקים הכי, מכש"כ ערכאות דילן דבנפשם הוא, ודאי מהימני אפילו בשארי איסורי תורה, וכש"כ בעדות אשה, ושלום

אביך נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן כג בעז"ה לונדון

אשה אחת נאבד בעלה ובאה ושאלה לפאליצמאן אולי יודע ממנו, והראה לה פאטאגראפיע שנתן לו הפאליציאנט מאחד שנטבע בנהר טעמז והוציאוהו מת וקודם קבורתו, לקחו הפאטאגראפיע שלו כי כך החוק בלונדון למי שנמצא מת ולא נודע מי הוא לוקחין הפאטאגראפיע שלו אולי יודע עי"ז מי הוא. והאשה ההיא אומרת שהפאטאגראפיע היא צורת בעלה ואומרת שכל יודעיו ומכיריו בחיים מכירים שהפאטאגראפיע היא מבעלה, וגם יש בידה פאטאגראפיע שלו מחיים ונראה שדומים זל"ז ואמרה בשם הפאליציאנט שאחר ג' ימים שהוציאו את המת מהמים אז לקחו הפאטאגראפיע שלו

אחר איזה ימים באה עוד האשה והביאה כתוב וחתום וגם בדפוס, שמצאו את בעלה וגם החזירו לה חפצים שמצאו