משיב דבר חלק ד רכח

דידיה נמי אלא אי במוך או מן השמים ירחמו, א"כ של חבירו נמי ומסיק מעוברת משום מניקה, וקשה אכתי אמאי מעוברת דידיה מותר ולא חיישינן לסנדל ע"כ משום אי במוך או מן השמים ירחמו, ויישבתי דודאי עפ"י דין אין לחוש אלא משום ובשדי יתומים אל תבא הא מעוברת אין העובר בחומר יתום מש"ה לא חששו יותר מן הדין, והוספתי עוד ע"פ שיטת בה"ג דאע"ג דמחללין שבת על העובר מכ"מ דוקא על ודאי פק"נ דעובר ולא על ספק וכמש"כ בה"ע (סי' קס"ד אות י"ז) והדברים עתיקים ואכ"מ, נחזור לענין דכמו כן אחר שמת הולד שוב אין זה יתום ולא גזרו בו כלל כל זה שיטת רבינו השאילתות דר"א גאון ז"ל

אבל פירש"י בכתובות אינו כן אלא בקושית ר"פ ודאי היה דיש לגזור הני אטו הני במינקת כמו בהבחנה, ולפי זה היה אסור גם בדבי ר"ג לפי פירושו ז"ל דהמינקת לא תחזור בה משום דאימתא דר"ג אכן לפי המסקנא דהלכתא מת הולד מותרת ולא גזרו הני אטו הני, שוב חזינן דלא, קיי"ל כר"פ דמדמה גזרה דמינקת להבחנה, וא"כ הא דגמלתו אסורה פרש"י שגמלתו כדי שתנשא ונשי דבי ר"ג גזור אטו הני וגם מע"כ פי' כן והוסיף דגם מזה הטעם התיר ר"נ ור"ה ברדר"י לא הסכימו לר"פ ופי' לאו אדעתין לא סבירא א ולדברינו אינו כן אלא גם ר"פ ור"ה בדר"י הסכימו לרב פפי, אלא מ"מ קיי"ל כהאי וכהלכתא וכמעשה רב דרב נחמן ולפי זה אם נשבעה המינקת שלא תחזור ואין חשש שתעבור ע"ש או קבלה בערכאות ויראה לחזור מותרת האם לינשא מיד

אבל רבותינו בעלי התוס' לא ניחא להו לפרש דר"נ ומסקנת הסוגיא והלכתא, דלא כהני אמוראי ר"פ ור"ה בדר"י, מש"ה כתבו דגם לר"פ דמקשה אין הטעם בנתנה למניקה וגמלתו ומת משום גזרה הני אטו הני כמו בהבחנה, אלא משום דבהו יש לגזור דלמא תגמלהו לפני הזמן, ושמא תחזור בה המינקת ולא ביארו לנו רבותינו הטעם אמאי ליכא כאן גזירה הני אטו הני, ותו האיך הקשה רב פפי מהא דהבחנה לכאן, והיאך מוכיח מהא דגזר ר"מ בהבחנה הני אטו הני ה"נ גזר ר"מ שמא תגמול לפני הזמן ושמא תחזור המינקת, אכן מדברי הרא"ש שהולך עפ"י רוב בשיטת התוס' למדנו ביאור ע"ז דודאי מדמה רב פפי גזרה דהנקה לגזרה דהבחנה לגזור הני אטו הני, אלא הא דבי ר"ג היו מפורסמות מש"ה אין לגזור בהו אטו אחרות וכן נתנה בנה למניקה לולי החשש שמא תחזור בה היה להתיר משום דמינכר, וכן גמלתו מינכר כמש"כ בזה"ל דודאי מינכר בין נתנה למניקה בין לא נתנה למניקה בין גמלתו בין לא גמלתו אלא שהרא"ש כתב סברא זו לענין דבי ר"ג שאין לגזור בהו משום שמא תחזור המינקת ג"כ משום דמפורסמת משא"כ בשארי נשים אפילו נשבעה וכדומה, שאין חשש שמא תחזור בה המינקת, מ"מ גזרו הני אטו הני שלא נשבעה ויש חשש שמא, תחזור בה, והרי זה אינו ידוע שאותה אלמנה נשבעה המינקת שלא תחזור בה מש"ה גזרו בה הני אטו הני כמו בהבחנה ור"פ ור"ה בדר"י עבדי שלא תחזור המינקת בה ובקשו להתיר מזה הטעם, והקשה רב פפי דמ"מ יש לגזור הני אטו הני כמו בהבחנה, אבל לולי חשש שמא תחזור המינקת היה לנו להתיר בנתנה למינקת משום דמינכר וכן גמלתו ומת הולד כולהו מינכרי

וכתב הרא"ש עוד ומטעם זה [פי' דבמילי דמינכרי לא גזרו הני אטו הני] נראה להתיר באשה שצמקו שדיה ואינה רגילה להניק לעולם, [פי' מש"ה היא ידועה] או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה [פי' מש"ה מינכרא וידועה, הא בל"ז אינו ידוע ויש לגזור אטו אחרות] זהו עיקר פי' הרא"ש, ומש"כ הרא"ש וכן משמע הלשון מינקת שמת בעלה שהיתה מינקת כשמת בעלה, אינו טעם דמש"ה לא גזרו משום שאינה בכלל מינקת חבירו כמש"כ אני לשיטת השאלתות אבל רבינו הרא"ש אינו סובר הכי, אלא ראיה מלשון הברייתא דנתנה למינקת בחיי בעלה מותרת אבל הטעם שמותרת היא מחמת דמינכר וליכא למגזר אטו הני, וכן בהבחנה אלו היה ענין דניכר לא היינו גוזרים אטו הני ומש"ה באשה שמת ולד ב"ק בתוך שלשה חדשים מותרת להנשא מיד והרי לא תני אלא בהפילה בתוך ג"ח דלא מינכר כ"כ

נמצא דלשיטת התוס' והרא"ש דתליא הכל במינכרא א"כ אשה שחלבה ארסי ומת בנה ונתעברה ומת בעלה ואח"כ ילדה וא"כ עדיין לא נדע שמת הולד הקודם מחמת חלבה ואינו דומה לצמקו שדיה ואינה רגילה להניק לעולם אסורה לינשא בתוך כ"ד חדש, משא"כ לשיטת השאילתות שריא מחמת שאין עלה שם מינקת חבירו ולשיטת רש"י ג"כ שריא דלא גזרו במניקה הני אטו הני כלל, לפי המסקנא, מיהו בנ"ד שזה שלשה ילדים לא הניקה בעצמה משום דחלבה ארסי לכ"ע מותרת להנשא בתוך כ"ד חודש, וה' יאיר עינינו ויעמידנו על קרן האמת

נפתלי צבי יהודא ברלין

סימן כ ב"ה ב' א' דחנוכה תרכ"ט פה"ק וולאזין. לכבוד הרב וכו' כש"ת מו"ה ראובן אבד"ק בערידיאנסק יע"א. מכתבו מן ה' וירא הגיעני לרצון. והנה אשר העירני מס' א"ז שהביא דעת השאלתות לענין גרושה מינקת, ואח"כ הביא לשון השאלתות הני נשי דבי ר"ג כיון דיהבי בנייהו למניקתא לא הדרי בהו ומפרש שהמינקת לא יחזרו בהם ולא כמש"כ מה אשיב למע"כ שי' ע"ז, ודאי אם היה אצלי ספר הא"ז בשעת כתבי החיבור הייתי מזכירו, אכן מה הייתי כותב אז, מש"כ בקדמת הראשון אות ט"ו דהראשונים ז"ל מפני גדולתם בפ"ע לא שמו לב לדקדק כ"כ בלשון הגאונים ז"ל מכל מלה ומלה, ולא הביאו דבריהם אלא מה שיצא בפי', אכן תיבת לאוניקי היא מבואר כמש"כ דהגהת מע"ל מלאוניקי אינו נוח לי, דאם בא רבינו לבאר דלא נימא דקאי לא הדרי בהו על הנשים דבי ר"ג מש"ה פי', א"כ יותר היה לו לרבינו לכתוב לא הדרי בהו המניקתא, אלא כמשמעו דרבינו בא לבאר הדין וכמש"כ דמזה למדו הגאונים קדמאי היתר צמוק שדים ונתנה בנה למניקה לפני מיתת הבעל, ויותר קרוב לומר שלא היה תיבה זו לאוניקי מגוף לשון רבינו השאלתות, והגה"ה היתה מן הצד ואח"כ בא בגוף הספר והמגיה דייק שפיר לשון כיון דיהבי בנייהו למניקתא דכ"ז מיותר ובגמרא ליתא, דלפי הכוונה שמניקות יראים לחזור מפני אימת ר"ג הרי אין הטעם משום שנותנין למניקות אלא משום דדבי ר"ג נינהו, והכי מיבעיא דכיון דרבי ר"ג נינהו לא הדרי בהו מש"ה העלה המגיה כונת רבינו דהמניקות לא הדרי בהו לאוניקי, והא"ז אע"ג שהביא לשון רבינו לא חש לדקדק בו כ"כ איך שהוא הפי' יפה ומתובל: ומה שהוסיף מעכ"ת שי' בזה הענין והביא תשובת מ"ח דהרמב"ם ס"ל בגרושה כהר"ש הזקן, והוכיח מדלא הביא לענין הבחנה הא דמפלת, ידיד נאמן, תשובת מ"ח אין בידי וכאשר הביא מעכ"ת אין בהם ממש, דאפילו נימא דהא דהרמב"ם גייז הא דהמפלת משום דקלא אית להו מאי שייך זה לגרושה מינקת דהאוסרים זה לגרושה לאו משום עצמה שהיא מינקת חבירו למר כדאית ליה כמ"ש בזה השאילתא אות א', וגם בל"ז מה זה דמיון, איך שהוא כבר אמרו חז"ל אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו ואף כי להשיב את הגאון אחר מותו מבלי ראות דבריו ז"ל ע"כ נניח מזה

אך בגוף הדבר שלא נזכר המפלת אחר מיתת בעלה וכן לא נזכר ברי"ף, ומעכ"ת שי' יהיב טעמא משום דהוא מילתא דל"ש, ולא גזרו בהא, באמת אומר דאם תניא בברייתא המפלת כו' אינו מועיל שום טעם על הרי"ף ורמב"ם לעקור גזירה מפורשת, ואיזה תחומין יש לגזרת חז"ל לומר עד פה תבוא ולא תוסיף, ובל"ס דלא גרסי בברייתא דרדיפה כלל המפילות כו', מעתה אם נרצה נימא דאע"ג דלא תני מ"מ אין חילוק בדבר, ובאמת אילונית ושאינה ראויה להתעבר ולילד אינו מצוי יותר ממפילות כמש"כ הנימוק"י ר"פ האשה בתרא בשם הריטב"א דמיעוט שאין מתעברות גרוע הוא כו', ותו אין חילוק בין מילתא דלא שכיחא לשכיחא, אלא לגזור אטו הם, כלומר דלא גזרו אטו מילתא דלא שכיחא או במלתא דלא שכיחא עצמו לא גזרו משום עצמו כמו ריש פהד"ר ועוד הרבה, אבל היכא שגזרו בהרבה נשים משום מלתא שכיחא ולא חילקו בדבר שוב אין נפקותא במה שזה בפרט הוא מלתא דלא שכיחא, דמ"מ נכלל בכלל הרבה נשים שאין בהם מקום לאסור אלא שגזרו