משיב דבר חלק ד רכז

סימן יח ב"ה ה' ג' סיון תר"ט לכבור הרב וכו' כש"ת מו"ה אלימלך נ"י

מכתב מעכ"ה נ"י ע"ד זונה מינקת, לא הגיע בראשונה, והשני הגיע זה כשלשה שבועות, אבל קשה היה עלי להשיב ע"ז, וגם עתה כי באתי אך מפני הכבוד, אבל בלי חמדה, והלא עינו ראה הרבה ספרי שו"ת אחרונים ז"ל, ומה מני יהלוך מוסיף ע"ד, אם דעתו נוטה להקל הלא ימצא להתלות באילן שענפיו גסין מעיקרא דידי, ואם הוא מיראי הוראה או מאשר סביביו רבנים מחמירים, מה מני יהלוך להסיר מוראו נגד אשלי רברבי, וגם אין בזה מקום להוציא מדקדוקים בסוגיא נגד פסק הש"ע דמפורש ואפילו היא מזנה, הן אמת שהיה מקום לומר דהמחבר והרמ"א לשיטתייהו אזלי דהמחבר שפסק (בסי' ב') ואם קידש מעוברת או מניקה, אין כופין אותו להוציא והוא שיטת הרמב"ם וביארנו בס"ד בחיבורי הע"ש (סי' י"ב אות ב') דלא גריס בג' יבמות דילמא איעברא אלא דילמא אעכיר חלבא, והיינו מחמת חמימות התשמיש יתעכר החלב ויזיק להולד, ומש"ה יש נ"מ בין אירס לנשא דנשא התשמיש מצוי הוא דחששו להוציא משא"כ אירס אע"ג דאסור משום דמכ"מ נכנס לשדה יתומים במה שהיא קרובה לתשמיש, מכ"מ לא גזרו להוציא אחר שאין התשמיש מצוי כ"כ, ובשביל תשה"מ במקרה אין חשש להזיק הולד, ולסברא זו אין נ"מ בין גרושה למזנה, משא"כ לפי, דפסק הרמ"א דאפילו אירס כופין להוציא, משום דגרסי דילמא מיעברא, והוא חששא רחוקה באמת, וא"כ אין נ"מ בין אירס לנשא, שהרי גם באירוסין יש מקום לחששא רחוקה כמש"כ שם

מעתה יש מקום להקל במזנה, דהחשש שמא תתעבר איכא אפילו לא תנשא, ומה לי בתשמיש במקרה או הרבה פעמים, כך היה מקום לחלק, אבל מ"מ אין הכרח בזה שהרי אכתי יש לומר דכ"ז שהיא אינה אלא מזנה מתהפכת ורחוק שתתעבר משא"כ כשתנשא, ולעשות חילוקים בין כשהיא עדיין מינקת שמקפחת פרנסת הולד ואסור עפ"י דין כסברת גאוני בתראי, בין כשפסקה מלהניק ואינו אלא גזירה, אין דעתי נוחה מזה דבאמת סברא זו שמקפחת פרנסת, הולד ואסור עפ"י ד"ת, אינו נוח לי כלל, דא"כ אלמנה שהיא מינקת ולד שאינה שלה תהא אסורה להנשא מזה הטעם, ובאמת אינו כן כמבואר בשלטי הגבורים פ' החולץ שאין הנכרית צריכה להמתין לכ"ע, ואפילו הולד מכירה וה"ה משועבדת מפני סכנת הולד מכ"מ כיון דאם לא הכירה מותרת להנשא היאך אפשר לומר דכ"ז שלא הכירה מותרת והלא בסוף יהא הולד מכירה אלא ודאי לא דברו חז"ל במינקת חבירו אלא דומיא דמעוברת חבירו שהוא בולד שלה דוקא והטעם הוא משום דבאמת הוא חשש רחוק שתתעבר ויהיה היזק לולד ורק במינקת ולד שלה גזרת חכמים היא משום ובשדי יתומים אל תבא דאפילו ביאה בעלמא אסור, אבל אינו עפ"י עומק ד"ת מאחר שכן אין נ"מ בזה סוף סוף גזרת חכמים היא

ומש"כ הרמ"א דאפשר להקל במופקרת לזנות כדי שיהא בעלה משמרה אין הקולא משום שלא תזנה היא ועבדא איסורא דמשום זה אין ראוי להתיר להאיש לעבור על חשש גזרת חז"ל אלא במופקרת, והיינו שרבים נכשלים בה וכדאיתא בגיטין (דמ"א) שהקילו בשפחה חציה ב"ח משום שרבים נהגו בה הפקר, וכתב התוס' שהוא משום תקנת הרבים שנכשלים בה, ומסופקני אם האשה שמעכ"ת נ"י שואל עליה הגיעה למדה זו ח"ו ע"כ איני רואה שיהיה מע"כ נ"י תולה בי להיתר

אך אם ירצה להתלות באיזה תשובה מגאוני בתראי ז"ל שמצדדים להקל ומכש"כ בחשש המרת דת, יצרף לו דעת רבנים אשר סביביו שי' וכראות עיניהם יעשו וה' יהיה עמם שלא תצא הוראה לקלקולא ח"ו

סימן יט ב"ה ג' שבט תרמ"ח, וולאזין ק כבוד הרב וכו' רב ומו"צ דק"ק פרילוקי

מכתבו הגיעני, ואשר שאל חוות דעתי הדלה בדבר אשה אלמנה שהיה דרכה עוד בחיי בעלה לתת ילדיה למינקת, משום שחלבה היה מזיק לילדיה, ושלשה בנים, מתו בשנה הראשונה משום שהיניקה אותם, ועתה רוצית להנשא בתוך כ"ד חדשי מיניקה

והנה בגוף הדין, כבר מבואר בשו"ע אה"ע דצמוק שדים מותרת לינשא בתוך כ"ד חודש וגם בחלבה ארסי כבר הורה זקן הגאון ח"צ זצ"ל שדומה לצמוק שדים, ולא כשו"ת בית יעקב ושוב אין אומר ואין דברים, אך כבר נהגו מורי הוראה סלסול בשאלות כאלו להיות אייתי מרחוק חוות דעת זולתם, וממילא אין דרך לראות וליראות ריקם בלי תורה וברור הלכה באותו ענין, וכך עשה מעכ"ה נ"י וכן אין זה כבודו דמע"כ נ"י להשיב דבר ריקם, ע"כ הנני בא לבאר עיקר הדין של צמוק שדים, ולא גזרו אטו אחרות כמו בהבחנה דאסרו אלו מפני אלו

וה"נ יש לחקור עוד בהא דרב נחמן התיר לנשי דבי ר"ג דיהבי למניקה משום דלא הדרי בהו, וכבר דברו בזה רבותינו הראשונים ז"ל אמאי לא גזרו אטו אחרות ועוד יש להוסיף וממילא יצא נ"מ לדינא וה' יאיר עינינו

והנה יש בסוגיא דכתובות (ד"ס) שלש שיטות

שיטה הקודמת לרבותינו מפרשי הגמרא היא דברי השאילתות דר"א גאון (בסי' י"ד) וז"ל, ברם צריך היכא דנתנה בנה למיניקה א"נ קדמו וגמלתו, א"נ מת הולד בתוך כ"ד חודש מאי מי גזרינן הני אטו הני או לא, ת"ש דת"ר נתנה בנה למיניקה או גמלתו או מת מותרת לינשא מיד ר"פ ור"ה בדר"י סברי למיעבד עובדא כי הא מתניתא, אמרה להו ההיא סבתא בדידי הוי עובדא ואסר לי רב נחמן איני, והא ר"נ שרא לה לילתא, שאני דבי ר"ג דכיון דיהבי בנייהו למניקתא לא הדרי בהו לאוניקו. [הג"ה פי' דנשי ר"ג לא יחזרו שוב להניק את בניהם לעולם, וא"כ אינם בכלל מינקת חבירו דליגזר בהו ולא דמי להבחנה שגזרו הני אטו הני, דשם היה הגזירה על אשה אלמנה שלא תנשא עד ג"ח משום הבחנה וגזרו על כל אשה אלמנה הני אטו הני מה שא"כ כאן גזרו על מינקת חבירו היינו בשעה שמת בעלה היתה בגדר מינקת משום שאפשר שתניק את הילד, משא"כ נשי דבי ר"ג אינם בגדר מינקת ומזה למדנו בצמוק שדים, וכן בחלבה ארסי שא"א להם להניק דמותרת, משא"כ גמלתו או נתנו למניקה אפילו לא תחזור המינקת בשום אופן, כגון שנשבעה או נתחייבה בערכאות ואינה יכולה לחזור מלהיות מינקת, מכ"מ האם אסורה לינשא דגזרו הני אטו הני], אמר להו רב פפי ואתון לא תסברוה מהא דתניא הרי שהיתה רדופה כו' כולן צריכות להמתין שלשה חדשים דברי ר"מ ר"י מתיר ליארס ולינשא מיד, אלמא לא גזר ר"מ הני אטו הני, ואמר ר"נ א"ש הלכה כר"מ בגזרותיו אמרו ליה לאו אדעתין, והלכתא מת מותרת גמלתו אסורה כו' עד סוף הסוגיא, למדנו שיטת הגאון השאילתות טעמא דאסור נתנה בנה למניקה או גמלתו משום דגזרינן הני אטו הני ולא כמש"כ התוס', והא דנשי דבי ר"ג התיר ר"נ נתבאר יפה משום דלאו מניקות הן כלל, והא דמת הולד מותרת לא נתבאר בדברי רבינו, והנראה לי משום דעיקר האיסור שמא תתעבר כו' איתא בירושלמי והובא בתוס' סוטה (דכ"ו) משום ובשדי יתומים אל תבא, פי' לא דבאמת יש חשש שלא תתעבר כו' אלא ובשדי יתומים אפילו ביאה בעלמא שמא יקרה איזה היזק אפילו אינו מצוי כמו כאן דאינו מצוי כלל שמניקה תתעבר מכ"מ גזרו, ובזה יישבתי בחיבורי הע"ש קושיא חמורה ביבמות (דל"ו) דהוי הגמרא אמאי אסרו מעוברת חבירו, אי משום שלא תעשה עוברה סנדל, א"ה