משיב דבר חלק ד רכו

אחר כ"ז מבואר דהא דתניא בספרי והובא בגמרא דילן (דכ"ח) מה ת"ל היא נטמאה והיא לא נטמאה אם נטמאה למה שותה אם לא נטמאה למה משקה מגיד לך הכתוב שהספק אסורה ופי' הכתוב הא דכתיב ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה, הכל בחד גוונא מיירי שהוא ספק אם נטמאה אי לא נטמאה, ובאמת לשון וקנא את אשתו שנית מיותר ומכאן דריש ר"ע דהוי חובה כדאיתא (בד"ג) ור"ע קנוי אחרינא כתיב, ולר' ישמעאל יתפרש כמש"כ רש"י שם, ולכ"ע פי' והיא נטמאה והיא לא נטמאה היינו לאחר שקנא לה ונסתרה, ובזה שנסתרה נעשה ספק אם נטמאה או לא ונאסרה על הבעל מספק, אבל לפי הירושלמי יתפרש המקרא כמשמעו דהכתוב מפרש דיש קנוי בשני אופנים, א' או דראה בה דברים מכוערין והרי אסור לקיימה בלי בדיקה, ומקנא לה ולכשתסתור יבדוק אותה ויעמוד על הברור להתירה, וזהו דכתיב ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה שמצא בה דברים מכוערין, ובזה האופן פליגי ר"א ור"י אי בעי לגרשה אי הוי חובה או רשות, אבל לקיימה ודאי חובה לבודקה בקנוי וסתירה, ומפרש הכתוב דאפשר שיהא הקנוי בלא ראה בה דברים מכוערין והיינו דכתיב או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה, פי' שלא ראה דברים מכוערין והוא מותרת לו, ומכ"מ מקנא לה, ובזה האופן ודאי אי בעי לקיימה אינו חובה ממש, זהו בברור ההפרש שבין תלמוד בבלי וירושלמי. ומעתה הא דכתיב זאת תורת הקנאות אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה, להירושלמי ה"פ שראה בה דברים מכוערין, והקנוי בה להתירה ע"י בדיקה ובזה האופן כתיב תורה, שיהא הקנוי כדין, ברוח אימה ולא מתוך קלות ראש וקטט, אבל בבבא שניה שלא נטמאה היינו שלא ראה דברים מכוערין, והקנוי בא לאוסרה עליו בסתירה, לא כתיב תורה כלל, דבזה ודאי מהני הקנוי בדיעבד בכל אופן, וכל זה לדעת הירושלמי והיינו שכתבתי דגם להירושלמי אינו לעיכובא לענין איסור, אבל לש"ס דילן לא מתפרש האי נטמאה הכי כלל, אלא ונטמאה אחר קנוי נסתרה ובזה טמאה מספק, וא"כ לא מצינו מי שאומר דסדר הקנוי יהיה מעכב לענין איסור, ואדרבה לש"ס דילן לא מצינו חילוק בזה בין שבא הקנוי לאוסרה או רק להתירה ע"י בדיקה, שהרי לש"ס דידן אפי' ראה בה דברים מכוערים לא נאסרה ואינו בא הקנוי אלא לאוסרה אם תהא מסתרת אח"כ עמו, וא"כ לא משכחת זה הדין לעיכובא כלל, והיינו שפסק הרמב"ם דלא כהירושלמי, נחזור לנ"ד שאי אפשר להמציא היתר מחמת שלפי גי' התוס' פשיט להירושלמי דלא הוי קנוי, דזה אינו כי אם להתירה ולא לאוסרה

מכ"מ נראין הדברים דבנ"ד אינו קנוי, דבשלמא במקנא מתוך כעס ומריבה אע"ג דאפשר לומר שאינו חושדה באמת מזנות ממש אלא שרוצה להקניטה ולצערה, מכ"מ דברים שבלב אינם דברים והרי אומר בפיו אל תסתרי עם פלוני משא"כ בנידון דידן שרק בשביל שלא רצתה לשוב אליו מקנא, לה מגיסה, וכמו שאמר בפי' שגיסה גורם לדבר שלא תשוב אליו, ומש"ה אוסרה שלא תהיה בביתו ולא תסע עמו בדרך, אבל אי לא סירבה מלשוב אליו לא היה חושש לדבר ולא היה חושדם כלל, ואפי' נימא דהיא הנותנת בשביל שרואה שאינה רוצה לשוב אליו הוא חושדה מגיסו מזנות, ומש"ה הוא מקנא לה באמת, מכ"מ ע"כ אין החשד לזנות ממש, שהרי באותו המעמד צווח שגיסו מזנה עמה, ואי מכוין כמשמעות הדברים הרי כבר נאסרה עליו דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, ואע"ג דאיתא (בסימן קע"ח ס"ט) דהשתא דאיכא חרם ר"ג לא מצי לאוסרה עליו בכך, מכ"מ זה אינו אלא משום דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת, משא"כ כאן שהוא רוצה בה ובשביל שהיא מסרבת אומר דודאי גיסה מזנה עמה, א"כ הרי נאסרה, אלא צ"ל שהענין מוכיח או שהוא ע"ה ואינו יודע מה מיקרי זנות קסבר הוא שדברי פריצות נקרא זנות ובזה הוא חושדם, או שאינו יודע שנאסרה עליו בזה שאומר שחושדה, ואלו ידע בכך לא היה אומר כלל, וממילא הקנוי שמקנא לה על להבא ג"כ אינו חשד על זנות ממש, רק שמקנא לה שלא תהא קרובי דעתא עם גיסה ולא יהא מסיתה בזה לסרב לבוא אליו

ותו דעיקר הלשון שאמר לה שלא תהא בביתו אינו סתירה כלל, שהרי בביתו אשתו משמרתו וכן שלא תסע עמו בדרך משמע אפילו ביום שאין חשש לזנות כלל, בדרך במקום עוברים ושבים, אלא חושדם לדברי פריצות, ואין זה קנוי כלל, וכדאיתא, (בדכ"ו) פרט לשקינא לה דרך אברים, שפירושו שאמר לה אל תסתרי להבעל עמו דרך אברים שמגלה דעת שאין חושדם לזנות ממש, ומש"ה לא נאסרה בסתירה אח"כ, וה"נ הרי לא קינא לה אלא מדברים מכוערים, ומש"ה אפילו נסתרה ממש לא חיישינן כלל, ולא דמי לקינא לה ממאה בני אדם, דאיתא בירושלמי דהוי קנוי, דהתם אע"ג שאין איסור יחוד בסתם בני אדם שאין חשש שמא יעברו על אדם רב הרהור עבירה זה בפני זה אחר שלא נועדו לזה בתחלה, משא"כ במקנא מאותם מאה בני אדם, והרי חושד כל המאה לפרוצים ושכבר יש לכולם עסיקין עמה ושאינם בושים זה מזה לזנות ממש, מש"ה הוי קנוי, אבל אם מקפיד הבעל על דברים שאין מקום לחוש לזנות ממש, אין בזה משום קנוי כלל וזה ברור, כל זה ראינו להתיר האשה מצד הקנוי

ונראה עוד דאפילו אם אמר לה הבעל אל תסתרי עם גיסך, ונסעה עמו בדרך בלי שומר אינו סתירה להאסר על בעלה אע"ג שיש בזה איסור יחוד, מכ"מ לענין שתאסר על בעלה בעינן יחוד שיש בו רגלים לדבר שנתייחדו לזנות, וכדאיתא בירושלמי סוטה (פ"א) על המשנה ונכנסה עמו לבית הסתר, עמו, א"ר מנא לא אמר אלא עמו הא זה אחר זה לא [הג"ה פי' דוקא נכנסה עמו ביחד ולא שיכנסו זאח"ז שאין ראיה שלשם זנות נכנסו ואפשר לא ידעו זה מזה כלל אלא שמקרה היא שנכנס אחד שם ואחר כך נכנס השני ואע"ג שמן הדין היה לה לצאת מיד אפילו אי קנוי משום איסור יחוד וכש"כ אחר קנוי מכ"מ כיון שאין רגלים לדבר שלכך נועדו יחדו לזנות לא נאסרה], ר' אבין אמר אפילו זה אחר זה מכ"מ יש רגלים לדבר [חולק על ר"מ וס"ל דלבית הסתר ממש שאין דרך ב"א להכניס בלי יעוד לזנות, מש"ה אפילו נכנסו זא"ז רגלים לדבר שהיה עצת זמה ביניהם, שיכנסו זא"ז בשעה מיוחדת וכן פי' הגאון פני משה ובשו"ת ח"ס (סימן צ"ו) ובשו"ת בית דוד (סי' כ"ה), ולא כקה"ע ששגה בזה יע"ש] לפלטיא בלילה לחורבה ביום ומבואות אפילות ביום [ונראה דה"פ דמיישב ר' אבין הא דתנן ונכנסה עמו דודאי לא בכדי נקט זה הלשון ולא תנן ונסתרה עמו, אלא דוקא שהלכו שניהם יחדו ונועדו ג"כ פי' הירושלמי דמיירי לענין פלטיא בלילה וחורבה ביום ומבואות אפילות ביום דבהני גווני הוא שאין בזה רגלים לדבר אלא באופן שנכנסה עמו ביחד אבל בל"ז לא נאסרה שהרי אינו מקום מיוחד כ"כ לזנות וקרוב לומר שנכנסו לשם בעסק ענין שלא מדעת שניהם יחדו, מש"ה אינו אסור אלא א"כ נועדו יחדו לשם], והכא נמי בנידון דידן אפילו נימא דבמה שבאת אליו בקצה העיר לנסוע ביחד גם בחשכת לילה הוי כמו נכנסה עמו, מכ"מ אין זה רגלים לדבר כלל, שהרי לנסוע לבעלה לא חפצה מאיזה טעם, וללון בעיר אצל אחר אין לה מכירין כ"כ, ובע"כ היה לה לנסוע לביתו, אף ע"ג שלא היתה רשאה לעשות כן מכ"מ אין בזה רגלים לדבר שנועד לזנות בדרך, ונראה עוד דמש"ה לא נקט בירושלמי בסרטיא בלילה, היינו משום דבדרך לעולם אין רגלים לדבר שאפשר צריכה היא לילך באותו דרך ויראה ללכת יחידי ע"כ הולכת, עמו, משא"כ בפלטיא שהוא שוק ומה לה לצאת מביתה בלילה וגם יחדו, שפיר הוה רגלים לדבר שעצת זמה היה ביניהם, ודבר זה עיקר גדול, ואיתתא דא שריא, אלא שנראה נכון לחקור מהבעל מה כוון באמרו אז בב"ד שגיסו מזנה עמה אולי כוון כמשמעו שזנו ממש, אלא שאינו יודע שנאסרה בכך, וגם עתה מאמין שזינתה ואם כן נאסרה עליו, אבל אם יאמר אמתלא שלא כוון לכך, או שאמר להקניטה מותרת לו, והמקום יורנו מפיו דעת ב תבונות ויעמידנו על קרן אורה: נפתלי צבי יהודא ברלין.