משיב דבר חלק ד רכה

יהושע כב"ה, דבש"א לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה דבר ערוה ראה בה דברים מכוערין, לגרשה אינו יכול שלא מצא בה ערוה, לקיימה אינו יכול שמצא בה דברים כעורין לפום כן הוא אומר חובה, והוי בה בירושלמי בזה ומסיק דמיירי שראה בעצמו דברים מכוערין מש"ה אינו יכול לגרש לב"ש אבל עפ"י עדים ב"ש מודו דיכול לגרש, ודר' יהושע כב"ה דבה"א אפילו הקדיחה תבשילו לפום כן הוא אומר רשות רצה לקנאות יקנא רצה לגרש יגרש, זהו גירסת הירושלמי, והקשו התוס' (בדף ג') ע"ז הירושלמי מדאיתא בש"ס דילן וקנא את אשתו רשות דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר חובה, והרי ר"ע ס"ל בפשיטות דאפילו מצא אחרת נאה הימנה יכול לגרש ואפ"ה אמר חובה, ולכאורה לק"מ שהרי ר"ע מיירי לקיימה, ועל זה האופן שקיל וטרי הש"ס בהא דכתיב רוח קנאה אי הוי רוח טומאה או רוח טהרה ששונא את הפריצות, ובהאי גוונא פליגי ר' ישמעאל ור"ע אי הוא רשות או חובה, משא"כ בירושלמי דמפרש ברוצה לגרשה, איברא הא גופא יש לעיין במאי פליגי התלמודים בפי' המחלוקת דתנאי, ונראה ברור דהא דירושלמי מוקי פלוגתייהו דר"א ור' יהושע בראה בה דברים מכוערין ושוב אינו רשאי לקיימה, ולא מוקי כמשמעו דלא ראה בה דברים כעורין אלא שמסתרת עצמה עם אחד והוא רוצה לקיימה, ובזה פליגי ר"א ור' יהושע אי מחויב לקנא לה וא"כ לא תליא כלל בהא דב"ש וב"ה, וצ"ל דקשה להירושלמי לשון חובה דקאמר ר"א, דאי בלא ראה דברים מכוערין לכ"ע לאו חובה ממש הוא שהרי רשאי לקיימה גם בזה הזמן שאין לנו בדיקת מים, אלא ע"כ מיירי בראה דברים מכוערין, והירושלמי לטעמיה דס"ל דאסורה לבעל כדאיתא בירושלמי כתובות פ' המדיר הלכה ו' ראו אותה חוגרת בסינר ורוכל יוצא מתוך ביתה כעור הדבר ותצא כו' [הגה"ה והגר"א אה"ע (סימן י"א ס"ק י"ג) נדחק ליישב הא דירושלמי לדעת הרמב"ם וש"ע דפסקו שלא תצא מבעלה ע"י דברים מכוערין דפי' תצא היינו אם רצה הבעל מוציא בלי כתובה ולענ"ד א"צ לדחוק בזה דהירושלמי ודאי ס"ל דתצא מבעלה כמבואר בירושלמי דסוטה דילן דלקיימה אי אפשר שהרי ראה בה דברים כעורין, וע"ע בסמוך], ומש"ה מתפרש מחלוקת ר"א ור"י כמשמעו ובמחלוקת ב"ש וב"ה, אבל בלא ראה דברים מכוערין ורוצה לקיימה אינו אלא מצוה לקנא לה, ובזה לא פליגי ר"א ור"י, זהו שיטת הירושלמי, אבל ש"ס דילן לא מצי לפרש הכי, חדא משום קושית התוס' דאי אפשר לפרש דברוצה לגרשה פליגי דא"כ יקשה טעמא דר"ע אמאי הוי חובה הא מצי לגרשה, ותו דהא קיי"ל דבדברים מכוערין רשאי לקיימה, ול"מ לשיטת הרמב"ם והש"ע הנ"ל דלעולם אינו מחויב לגרשה, אפילו לשיטת השאלתות שהביאו הפוסקים והרמ"א שם דאסור לקיימה, מכ"מ זה אינו אלא בצירוף קלא דלא פסיק, ובאמת גם בהא דפליגי בבלי וירושלמי אי חייבין להוציא בדברים מכוערין לטעמייהו קיימי, דבסוטה (דכ"ה) איתא בעל שמחל על קינויו קינויו מחול, ומבואר בסוגיא דהכי פירושו שמחל על קפידתו ורשאי לקיימה אפילו נסתרה אח"כ, והכי קיי"ל (בסי' קע"ח סי"ב), והרי סתירה שאחר קנוי דבר מכוער הוא כמבואר ברמב"ם הלכות אישות (פרק כ"ד הלכה כ"ד) האומר לאשתו אל תסתרי עם איש פלוני כו' ואע"ג שלא מצאו דבר מכוער שאין לך דבר מכוער יותר מזה. [הג"ה ולא תקשה מהא דאיתא בברכות (פרק א"ע) דאמרה חנה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, והנה בשלמא הא לא קשה האיך תעבור על איסור יחוד, שהרי אמרה בפני אלקנה בעלי, שהכוונה שהוא בעיר, ואין בזה משום יחוד, משא"כ אחר קנוי גם בזה אסור כמבואר בהגהת רמ"א (סימן קע"ח ס"ח), אבל אי נימא דהא מיקרי דבר מכוער, הרי אסורה לעשות דבר מכוער, ויש בזה משום לא תקרבו לגלות ערוה שאסור כל מיני קירוב, איברא גם בל"ז גם יש איסור לגרום מחיקת השם הקדוש שיכתב בקדושה, וכדאיתא בספרי פ' נשא והאשה ההיא תשא את עונה שמעון ב"ע אומר בטהורה הכתוב מדבר הואיל והביאה עצמה לידי דברים הללו אף היא לא תצא מידי פורענות לכך נאמר והאשה ההיא וגו', וע"כ צ"ל הא שרצתה חנה לעשות כן, הוא משום שמצאה עצמה מסוכנת כדבר רחל ואם אין מתה אנכי שלפי פשוטו לא תוכל לסבול קנאה שקשה כמות והיא רקב עצמות, ובזה נתיישב גם איסור דבר [חלק ד] מכוער, ואע"ג שאינו דומה כ"כ שהרי איסור דבר מכוער הוא אביזרייהו דג"ע דיהרג ואל יעבור כדמוכח מהא דפרק בן סורר דאמרו ימות ולא תעמוד לפניו ערומה, מ"מ דעת הרמב"ם ז"ל דכל זה דג"ע יהרג ואל יעבור הוא משום פגמא דידה ולא משום חומר האיסור ומש"ה אינו אלא באופן שהיא אינה רוצה ומקפדת על פגמא דידה כמש"כ בהעמק שאלה (סימן מ"ב אות ד') בס"ד], ואפילו מחל הקנוי ג"כ דבר מכוער הוא כמש"כ בנימוק"י יבמות (פרק ב') בזה"ל ועוד דלא אסרינן אשה לבעלה אלא על ידי קנוי וסתירה או שקינא לה בפני עדים ונסתרה בפני עדים ושהתה כדי ביאה היכא שמחל על קינויו ואין לך דבר מכוער גדול מזה כו', ומזה למדו הרמב"ם וסיעתו שאין מוציאין ע"י דבר מכוער ואפילו הוי קלא דלא פסיק ג"כ, שהרי בהא דבעל שמחל על קינויו לא מצינו הפרש אי הוי קלא דל"פ ג"כ והיינו מש"כ התוס' סוטה שם ד"ה ש"מ, ותפשי' נמי עוברת על דת שיכול לקיימה, פי' דכיון דאפשר למחול על הקנוי אע"ג דהוי דברים מכוערין מכש"כ עוברת על דת לחוד, והא שסיימו התוס' אפילו התרה בה, הוא מצד הסברא, דהתראה אינו גורם הוספת איסור, ולא מהני אלא לענין כתובה. כל זה הוא שיטת ש"ס דילן לדעת הרמב"ם וסיעתו שאין מוציאין ע"י דבר מכוער. [הג"ה והשאלתות דס"ל שמוציאין ע"י דבר מכוער לטעמיה קאי שכתב בפ' נשא דקנוי לא מועיל דלהוי בזה דבר מכוער אלא קפידא דבעל הוא, ומש"ה מצי למחול, ובשיטה זו אזלי מש"כ הרא"ש בשם הראב"ד פ' המדיר דאיבעיא דעוברת על דת לא נפשטה, היינו משום דס"ל כהשאלתות דסתירה אחר קנוי אינו דבר מכוער, ובחיבורי העמק שאלה אבאר ב"ה], אבל בירושלמי פ' בן סורר איתא הכי שלשה הן שאם בקשו למחול מוחל ואלו הן סוטה ובן סורר כו' ומקשי התם סוטה ולאו מתניתא היא שבעלה אינה רוצה להשקותה ומשני יע"ש, ולשיטת ש"ס דילן דהמחילה הוא ברוצה לקיימה מעיקרא לק"מ, אלא הירושלמי ס"ל דהמחילה א"א ברוצה לקיימה, ולא מהני מחילה אלא ברוצה לגרשה והיינו מש"כ דלטעמייהו קיימי דע"י דבר מכוער תצא מבעלה. נחזור לענין דתלמודן לא מצי לאוקמי מחלוקת ר"י ור"ע בראה בה דברים מכוערין וכהירושלמי דחובה משמע לגמרי חובה, אלא מיירי ברוצה לקיימה, והא דאמר ר"ע חובה לאו חובה ממש אלא מצוה וכדאיתא בחולין (דף ק"ה) מצוה לגבי רשות חובה קרי לה, והיינו דקרי לה בגמרא רוח טהרה, דמשמע דבר חסידות ויראת שמים יתירא, ואי איתא דהוי חובה ממש לא שייך לשון רוח טהרה וכדאיתא בנדה (דף יב) ושאינו מקיים מצות חכמים צנוע הוא דלא מיקרי, הא רשע לא מיקרי, ותדע עוד דהא דר"ע אמר חובה הכוונה מצוה, דבספרי פ' נשא (פי' ז') תניא וקנא את אשתו רשות דברי ר' ישמעאל ר"א אומר חובה, [הג"ה ונראה דטעות הדפוס הוא וצ"ל ר"ע אומר חובה כדאיתא בתלמוד דילן דר"ע בר פלוגתיה דר' ישמעאל ולא ר"א], ובפיסקא כ"א תני עוד או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה למה נאמר לפי שהוא אומר ועבר עליו רוח קנאה אי כשם שעד שלא קינא לה רשות אף כך משקינא לה רשות ת"ל או איש אשר תעבור עליו חובה ולא רשות, הרי דעד שלא קינא לה קרי רשות וסתמא היא לכ"ע בין לר' ישמעאל בין לר"ע דבפיסקא ז', והיינו משום דהא דר"ע אינו חובה ממש, אלא מצוה ורוח טהרה ולגבי רשות קרי לה חובה משא"כ משקינא לה הוא חובה ממש, שהרי אסורה עליו, והיינו שכתב הרמב"ם הלכות סוטה מצות חכמים היא על ב"י לקנא נשותיהן שנא' וקנא את אשתו, ואתי כר"ע וקרי לה מצוה: הרי ביארנו דפליגי בבלי והירושלמי בפי' מחלוקת התנאים אי רשות או חובה והספרי שלפנינו בשיטת ש"ס דילן קאי, דפליגי ר' ישמעאל, ור"ע אי הוא רשות אי מצוה וברוצה לקיימה, ומיירי אפילו לא ראה דברים מכוערין רק שעוברת על דת ומסתרת עצמה עם אחד או שיש לה עסיקין עמו יותר מהראוי, והירושלמי מפרש דפליגי ר"א ור' יהושע אי רשות אי חובה ומיירי בראה דברים מכוערין ואסור לקיימה והוא רוצה לגרשה, ובזה פליגי דר"א סבר כב"ש דאסור לגרשה ג"כ וא"כ חובה לקנא לה ולבודקה, ור"י ס"ל דאפשר לגרשה אבל אי רוצה לקיימה לכ"ע מחויב לקנא לה ולבודקה: