משיב דבר חלק ד רכד

ומה לו להצרה הזאת, על כן לא נראה להחזירה כלל, והבעל אבי בניו שלשה הוא מחויב לגדלם ולשמרם שלא ישתקעו ח"ו בין העו"ג, וגם היא אם באמת אשה כשרה היא, לא תשוב למקום שנתקלקלה ונטמאה, אלא תנשא לאיש במקום רוב ישראל, והבא ליטהר מסייעין אותו

וע"ד השוכר בית מחבירו, ורוצה לקבוע מזוזה מיד ולברך, הן אמת דלשון ה"ג בין בטלית בין בבית עד ל' יום פטורה מכאן ואילך חייבת משמעו דמיירי בשאלה ליותר מל' יום), דאלו הכוונה דשאלה מתחלה על ל' יום פטורה יותר מזה חייבת לאלתר, הכי מיבעיא עד ל' יום פטורה יותר מזה חייבת, וכן לשון השו"ע בין בציצית בין בבית, מכ"מ כבר נהגו להטיל ציצית בטלית שאולה, ולקבוע מזוזה בבית שאולה מיד, ואפשר לברך על המנהג אפילו לדעת הרמב"ם שאין מעכבין על המנהג מכ"מ מודה שאין המברך בעון ברכה לבטלה, ורשות מיהו הוי, וזהו דעת הר"ח בהא דאיתא בתענית (דכ"ח) ביחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר, ופירש לא יתחיל בברכה אקב"ו, ואם בירך יגמור ג"כ יהללוך, ולכאורה תמוה אחר שאינו צריך לברך, ואם בירך הוי ברכה לבטלה, וכי מי שאכל שום וריחו נודף כו' אלא אע"ג דאין צריך אין זה ברכה לבטלה, והיינו מש"כ רב האי גאון והביאו הטור או"ח (סי' כ"ט) שאם בירך על חליצת תפילין בלילה אין מוחין בידו, והטור תמה ע"ז, אבל ודאי ס"ל לרה"ג לילה זמן תפלין, אלא, שמכל מקום המנהג לחלוץ ורשות לברך ויש לזה עוד ראיות, אלא שאיני רוצה להאריך

וכ"ת אכתי טוב שלא לעשות המצוה עפ"י המנהג לא יעשה עוד אח"כ שיחויב עפ"י דין ויותר טוב להמתין על זמן החוב ביותר כמש"כ בביאורי הגר"א או"ח (סימן תכ"ו סק"ב) דמשהינן המצוה על זמן יותר מן המובחר, וכ"כ בשו"ת תה"ד (סי' ל"ה) ובשו"ת ח"צ (סי' ק"ו), ולא כמג"א (סי' כ"ה סק"ב), מכ"מ זה אינו אלא בגוף המצוה יותר טוב להשהות על זמן היותר מן המובחר, אבל כאן המצוה שעושה עתה אינו מכחיש מה, שיהיה לאחר ל' יום, ורק הברכה שמברך עתה על המנהג, לא יברך עוד בזמן החיוב עפ"י דין, וזה לא חיישינן כלל

הנני ידידו העמוס בעבודה רבה משא לעיפה, ולישועת ה' מצפה: נפתלי צבי יהורא ברלין סימן יז

אשה שהיו מרננים אחריה שיש לה עסיקין עם גיסה בעל אחותה שהיה דר בכפר סמוך לעירו, וגיסה שלח עגלה אחריה ואחר אישה לביתו, ובהמשך איזה ימים גירש גיסה את הבעל והיא נשארה בביתו, ונסעה עם גיסה בדרך בלי שומר, ובאשר היה רינון וקלא דלא פסיק שלחו ב"ד והביאום לעיר ודרשו אחר הקול והדברים ולא מצאו בהם ממש לאסרה על בעלה, ושלחו אחר בעלה כדי שתשוב אליו ולא רצתה בשום אופן, וצווח הבעל שהטעם שהיא מתקוטטת ואינה רוצה לשוב הוא משום שמזנה עם גיסה והוא מרגיל קטטות וכל זמן שתהא בביתו לא תתרצה לשוב לבעלה ע"כ העיקר לאסור אותה להיות עם גיסה ושלא תסע עמו בל' שומר והזהירו ב"ד אותה על זה וגם הבעל עצמו, וכן התקוטט הבעל עם גיסה ואמר שהוא מזנה עמה, והנה גיסה הלך מב"ד ונסע לבדו לביתו לכפר ובצאתו מן העיר המתין שם עד שבאה גם היא וישבה עמו על העגלה לפני אנשים שראו והיה סמוך לערב ועד שבאו לביתם החשיך היום בלי ספק, והיתה בבית גיסה איזה משך, ואח"כ שבה לבית אביה, ואחר איזה ירחים שבה לבית אישה ועתה נתעורר הרב וב"ד אי יש לאסרה על בעלה משום קנוי וסתירה, והמקום יאיר עיני בתורתו

והנה יש לחקור על הקנוי אם יש בזה ממש, וגם על הסתירה, מה שנסעה עמו לבדה בלי שומר והיה סמוך לערב, ועד בואם לבית גיסה, דשם היתה אשתו משמרתו, מכ"מ היו בלילה יחד בדרך על העגלה

ומתחלה נחזה בטיב הקנוי שהקנה אותה מחמת קטט שלא רצתה לשוב אליו, הא אם היתה שבה אליו לא היה מקנא אותה ממנו, והנה בעיקר דין קנוי מחמת קטט, איתא בירושלמי ריש מסכת סוטה, כתיב ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו שלא יקנא לה לא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מתון, [עיין קה"ע ופ"מ, והמאירי כתב בזה"ל ולא מתוך מותן פי' כעס ומריבה] אלא מתוך אימה עבר וקינא לה באחד מכל הדברים האלו מה איתמרת למצוה לעיכוב, אין תימר למצוה קינויו קנוי אין תימר לעיכוב אין קינויו קינוי, אתיא כהדא כ"מ חוקה תורה מעכב, כ"ה לפנינו בירו' והכי הביא המאירי ופי' שהוא בכלל הבעי' אם נימא לעיכוב אתיא כהדא שחוקה תורה לעיכוב, וז"ל המאירי ולא הובררה שם, ויראה לפסוק שכל שיהא כן לא יהא המים בודקין, אלא שגדולי המחברים [הוא הרמב"ם ז"ל] כתבוה למצוה דוקא והרי זה קנוי עכ"ל, פי' דעת המאירי, אחר דלא איפשוט אזלינן לחומרא מהני הקנוי לאסור ולא לבדיקת המים, שנהא רשאין למחוק השם מספק, מיהו התוס' הביאו בד' ג' לשון הירושלמי א"ר מנא אתיא כהדא כל מקום שנאמר חוקה תורה לעיכוב, ומבואר דר' מנא פשיט שהוא לעיכוב ואין הקנוי אוסר ג"כ לכאורה, וכבר תמהו על הרמב"ם שפסק בפשיטות שלהי הלכות סוטה שהוא קנוי, ומה שכתב הכסף משנה דלא על זה קאי תורה אלא אדכתיב ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת ולא על הקנוי, כבר תמהו ע"ז בקה"ע ובמראה הפנים דמנ"ל להרמב"ם לחלוק על הירושלמי שמפרש דתורה קאי גם על הקנוי, והמה ז"ל יישבו משום דקיי"ל במנחות (דף יט) דתורה לחוד אינו לעיכובא, ובפרשת סוטה תורה כתיב ולא חוקה, והביאו עוד דבירושלמי שם (פרק ב') פליגי בה אי תורה לעיכובא או לא, ואנן קיי"ל כסוגיית ש"ס דילן במנחות, וישוב זה ג"כ תמוה שהרי בירושלמי (פ"ב) בהא דפליגי בסדר השבועה אי מעכב הכתיבה דתלי אי תורה לעיכובא, והנה בש"ס דילן בסוטה (דף יז) איתא כתבה קודם שתקבל עליה שבועה פסולה שנאמר והשביע ואח"כ וכתב והכי פסק הרמב"ם הלכות סוטה (פ"ב) הרי דתורה שבפרשת סוטה לעיכובא לש"ס דילן, וע"כ צריך לומר דאע"ג דנקטינן תורה בעי חוקה מכ"מ הא פריך הגמרא במנחות שם על זה מנזיר דכתיב תורה לחוד והוא לעיכובא, ומשני שאני התם דכתיב כן יעשה על תורת נזרו הרי זה כמו חוקה הכי נמי בסוטה דכתיב ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת כמאן דכתיב חוקה דמי, והדרא קושיא לדוכתה אמאי אין הקנוי מעכב, וצריך לומר דאי נימא תורה דכתיב בסוטה היינו הא דכתיב זאת תורת הקנאות, א"כ קאי גם אקנוי אבל אי נימא ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת א"כ לא קאי אלא על מעשה כהן, ומעתה תליא אי תורה לחוד לעיכובא מהני קרא דזאת, תורת הקנאות ג"כ, ואי תורה לחוד אינו לעיכובא בעינן דוקא לשון ועשה לה הכהן וגומר דהוי כמאן דכתיב חוקה, ובקנוי לא כתיבא חוקה, והרי הן הן דברי הכסף משנה דמשמע להרמב"ם דתורה דכתיב בסוטה לעיכובא אינו אלא על הא דכתיב ועשה לה הכהן ולא על הקנוי, אבל כל אלו הישובים לא מהני אלא אי נימא כגי' המאירי וכפירושו שהוא איבעיא דלא איפשיטא ופשט הרמב"ם מסוגיא דמנחות, אבל לגי' התוס' דר' מנא פשט לה שאין קינויו קנוי האיך אפשר לחלק מעצמו על דברי המפורש בירושלמי, ומסוגיא, דמנחות דמסיק דתורה לחוד אינו לעיכובא ומביא ראיה מהא דשאר קרבנות דכתיב בהו תורה ולא מעכבי, שפיר יש לחלק דבקדשי מזבח שאני, כמו דבעינן בקדשי מזבח שנה בהו קרא לעכב, וכן אין דנין למד מן הלמד, משא"כ בכל התורה כולה, וא"כ לשיטת התוס' יש מקום להקל בקנוי שלא כפי הדין ולא נאסרה ע"י זה הקנוי לבעלה

איברא אחר העיון אין לבנות שום היתר ע"ז, דאפילו להירושלמי ג"כ אין הקנוי מעכב שיהא כדין, אלא לבדיקת המים ולא לענין לאוסרה על בעלה, דבזה לא כתיב תורה כלל

ולבאר זה הנני צריך לבאר קצת, דאיתא שם בירושלמי עוד, הקנוי, ר' יהושע אומר משום ר"א חובה ר' יהושע אומר רשות, אר"א בר"י קומי ר' יסא אתיא דר"א כב"ש ודר'