משיב דבר חלק ד רכג

במאי עדיף הנטען בזה האופן דאחר אפסקי' לקלא יותר מן הבעל, אלא ע"כ מיירי זו הברייתא בקלא דלא פסיק לחוד, ומ"מ מוציאין מן הבועל בלא אתי אחר ואפסקי' לקלא, מש"ה העלה דהכניסה היא עדי כעור, וא"כ יש כאן קלא דלא פסיק ועדי כעור, אבל כ"ז לשיטת הרמב"ן משא"כ לדעת בעלי השו"ע בין להמחבר שפסק כהרי"ף והרמב"ם דברייתא דרוכל לא מיירי אלא מן הבועל ובהא בעינן דוקא תרי, היינו עדי כעור וקלא דלא פסיק, ומ"מ לא תצא מן הבעל וא"כ מיירי ברייתא דאם נשאת לאחר כו' ג"כ בהוי עידי כעור וקלא דלא פסיק בין לשיטת הרמ"א שהיא כפרש"י דברייתא דרוכל מיירי רק בבעל אבל בבועל מוציאין בחד מהני תרי, וא"כ מיירי ברייתא דאם נשאת לאחר כו' בחד מהני, אין שום הוכחה דהכניסה עצמה היא עדי כעור ואחר שכן ודאי דוקא הוציאה בעלה מפני זה אבל מת בעלה לכתחלה לא יכנוס ואם כנס לא תצא

מעתה בנ"ד אם כנס בלי התראה ודאי אין מוציאין מבעלה, אלא שמעכ"ה נ"י מסתפק אם הוא אמת שכנסה בחופה וקדושין כדת משה וישראל, ואת זה יכול לברר בנקל שיבקש ממנה כתובתה מאותו הנטען ואם יש לה בחת"י עדים ודאי היא כנוסה, ואם אין לה כתובה הוא שקר מוחלט

איברא דא עקא, שהרי מעכ"ה נ"י התרה שלא יכנוס והלכה פסוקה בשו"ע דאם התרו אפילו נשא יוציא, ואף ע"ג שידוע שיש בזה מחלוקת הפוסקים ותליא בנוסחא בירושלמי, אבל אנו אין לנו לנטות מספק השו"ע מאומה, וכל הדברים שהאריך מעכ"ה נ"י אך למותר אלא שיש לצדד להקל, מחמת שמעכ"ה נ"י כותב שמתחלה לא התרה בהם מחמת הרינון הראשון בהיותה א"א, אלא משום הרינון בהיותה פנויה, וכבר ביארנו שלא היה כדאי להתרות בהם, ואדרבה משום זה הרינון היה יותר ראוי לראות שישאנה ויהיה בהיתר משהוא עוגב אחרים באיסור מעתה התראה זו כמי שאינו

עוד זאת יש לחקור, בעיקר הרינון מה היה הקול, דלפי הנראה לא יצא הקול שהוא מזנה עמה, אלא שהוא גם בה שהרי לפי דברי מעכ"ה הבעל עצמו היה מוציא הקול, ואם היה מאמין שבאמת זינתה היה צריך לפרוש ממנה, עד שיצא הוראה שמותרת לו, אלא לא עלה עה"ד לחשוד בכך וא"כ אין זה קלא דלא פסיק כלל וכמבואר בשו"ע דקלא הוא שזנה פלוני עם פלוני משא"כ באופן כזה שהיה לבו גס בה אע"ג שהיה באיסור נשיאת עין על א"א והרהור עליה, מכ"מ אין בזה כדי לאסור שלא יכנוס והוי כמו בא על הפנויה, או נטען עליה במקום שיש לחוש שיבואו לידי עבירה ויאכלו בשר נבילות, שאין אוסרין להנשא בהיתר כמש"כ לעיל

יוצא מזה אם היה הקול והרינון שבא עליה בעודנה א"א ח"ו אזי על מעכ"ת נ"י להודיע בברור אם כנסה אם לאו, ואם לא היה הקול בזה האופן אין לו לחוש כלל על מה שהבריות מרננים אחר מעכ"ה נ"י היאך הניח להם שישאו זא"ז שאין בדעת הבריות להבין, שיותר היה להם לגדור בעדו בעודנה פנויה שלא יהא רגיל עמה, והיה למע"כ ולבריות לגזור עליו נדוי ולפרוש ממנו, אם לא יפרוש עצמו ממנה, ואם לא היה אפשר בכך, הלא יותר טוב שיהיה עמה בהיתר, ושלום על ישראל

סימן טז

ב"ה ב' לסדר ויברכהו ה' תרנ"א וולאזין. לכבוד הרב וכו' כש"ת מו"ה יעקב זאב נ"י. מכתבו הגיעני, אשר דרש חוות דעתי הדלה בדבר אשה שבעלה הלך ממנה כשלש שנים, ובא ומצאה הרה, והלכו להרב דק' וואסקי ואמרה שנבעלה שלא ברצונה כי יראה ממנו כי הפחיד אותה שיקח את רכושה וגם בהכאות, ומקום שהיתה אז מקום עו"ג לבד ד' משפחות יהודים ולא ידוע לה אם הבועל היה ישראל או עו"ג כי הכל מדברים בש"ר, והורה שיגרשנה, ויהי לאחר כן זכר המגרש כי בניו שלשה שיש לו ממנה יהיו מוכרחים לשוב אל המקום שהיתה אמם אז, ואולי ישתקעו ח"ו בין העו"ג, וגם היא בוכה על בעל נעוריה, ושואל מעכ"ה אם רשאי הבעל להחזירה

והנה לענין נאמנות האשה לומר שנאנסה, כבר אזלי בה נמושי והובא בפ"ת אה"ע (סי' ס"ח), ואני אוסיף להביא משנה ביבמות (פרק ב') הנטען על השפחה כו' ופרש"י נטען נחשד והקשה הרמב"ן דא"כ משמע דאם בא עליה ודאי אף ע"פ שכנס יוציא ובתוספתא תניא הבא על השפחה כו'. עוד הקשה מסיפא הנטען על האשה והוציאה מת"י כו' ואמר רב עלה ובעדים הרי דמיירי בביאה ממש מש"ה פי' נטען היינו בא עליה, אבל פרש"י מדויק יותר במשמעות נטען, אלא כך הענין שנטען היינו שנחשד שיש לו עמה עסיקין, ונראין הדברים שרוצה לישאנה, והנה פי' הרישא אין כאן מקומו וניזיל לסיפא שיש לו התקרבות עמה, ופי' הגמרא ובעדים שנבעלה, אלא אם לא היה נחשד עליה, היתה נאמנת לומר שנאנסה, אבל עכשיו אינה נאמנת, וזה בפי' איתא בנימוק"י דאשמועינן שאין תולין לומר שהיה באונס, והביא ראיה מהא דאיתא בכתובות (ד"ט) האומר פ"פ מצאתי נאמן לאסרה עליו, ולא תלינן שהיה באונס כמש"כ התוס' דנגד חזקת כשרות איכא רוב דברצון, אבל מפרש"י באותה סוגיא למדנו דבאמת אם אמרה שהיתה אנוסה נאמנת, משא"כ בנטען דקאמר שם וכי תימא מעשה שהיה מפני מה לא נאסרה התם אונס הוי, ופרש"י שהרי עדים הרבה ידעו, והקשו התוס' והא לא ראו הביאה, מש"ה פירשו והרי דוד ידע וכשם שנאסרה על הבעל כך נאסרה על הבועל. והנה קושית התוס' יש ליישב בפשיטות דבזה שנתעברה הרי עדים, ולא היה מקום לתלות שהיא מעוברת מאוריה לפני צאתו למלחמה כדמוכח מהשתדלות דוד שיבא אוריה כדי לתלות בו, אך קשה לפרש"י למאי נצרך לכך שידעו עדים הא אפילו בלי עדים אסורה על דוד, וצ"ל דאי בלא עדים וא"כ לא נאסרה על הבעל ממילא לא נאסרה על הבועל, אבל כיון שנתעברה ונאסרה על אוריה ממילא נאסרה על דוד, ומשני דאונס הוי, אע"ג שלא נודע שהיתה באונס, מכ"מ היא נאמנת לומר שמותרת לבעל, והיינו דאמר ר"א אין אשה נאסרה על בעלה אלא בקנוי וסתירה וכמעשה שהיה, דלפי המסקנא דאפילו בלי קנוי וסתירה נאסרה בזנות ודאי ומעשה שהיה משום דאונס הוי פי' הרש"ל דממעשה שהיה למדנו דאונס שרי ואינו נכון דזה למדנו מדכתיב והיא לא נתפשה הא נתפשה שריא, ותו מה שייך זה לקנוי וסתירה, אלא ה"פ, דבלא קנוי וסתירה נאמנת לומר אנוסה הייתי, אבל לאחר קנוי א"נ, ועוד יש להאריך בזה, אבל בנ"ד שהיתה אומרת שהפחידה שיקח את רכושה וגם להכותה, ועוד לא הכה, ואפילו היה מכה אותה כ"ז שלא הפחידה שיהרגנה לא מיקרי אונס, ולפי הנראה לא היה הנואף מפחידה שיהרגנה שהיה ירא, מכש"כ לאחר שכבר נתגרשה ואין בזה להוציא אשה מבעלה

וגם בענין העובר יש לעיין, נהי דגזרת חז"ל לא ישא אדם מעוברת חבירו, ליתא במעוברת מן העו"ג, דאפילו נימא דחבירו אינו במשמע דוקא מישראל חבירו, מכל מקום משמעות מעוברת חבירו, הוא מיותר, ליתני לא ישא אדם מעוברת ומניקה, וכי אפשר דס"ד דאסור ליקח גרושתו שהיא מעוברת ומניקה, אלא ה"פ, מעוברת שהעובר שייך לחבירו, לאפוקי מעוברת מח"כ שאין הולד שלו כמש"כ התוס' בשם הירושלמי בב"ק (דמ"ג א') או מעוברת לעו"ג שהולדות אינן שלו, אבל כ"ז באיסור מעוברת ומניקה שאינה מן הדין שהרי באמת רחוק הוא שתתעבר בימי עיבורה ומניקה, שהרי אמרו בנדה (דל"א) ובסוטה (דכ"ז) אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה או סמוך לטבילתה, והיינו דאי' בתוספתא נדה וירושלמי סוטה והובא בתוס' שם (דכ"ו) דאסור משום דבשדי יתומים אל תבא, פי' אפילו ביאה בעלמא שאין בזה היזק אסור שמא יגיע מזה נזק ליתומים וכ"ז לא חששו אלא בולדות כשרים שיש להם אב משא"כ עובר דח"כ ועו"ג, כך היה נראה, אבל לעניננו יותר גרע עצת מעכ"ה שלא תתן הדד להולד משיולד, הרי ימות ברעב, ומי יחוש להולד ואם יאמר מע"כ להבעל ליתן לו מינקת בשכר מסופקנו הרבה אם ירצה להתחייב על ולד ממזר,