משיב דבר חלק ד רכב

על בעלה כנס מהו שיוציא, אבל כל הראשונים פירשו האיבעיא גם על המביא גט ממדה"י, והכי פירש"י, וא"כ ע"כ מפרשי ברננה לא מפקינן דכיון שאין בזה אלא רינון בעלמא, אפילו הוא אמת כמו שמרננים אסורה לו מכ"מ לא מפקינן, וא"כ מפרשי הא דנטען על הכותית והשפחה דהרינון שלא נתגיירה ונשתחררה אלא, כדי שישאנה, ולא קבלו על עצמן דת יהודית כלל, ורק לפנים קבלו דת יהודית, וא"כ עד היום אסורות עליו, ומכ"מ משום חשד בעלמא לא מפקינן, ה"נ במי שהביא גט ממדה"י כו', והכי הלכה פסוקה באה"ע (סי' י"ב) בלי שום חולק, הרי קושית הגר"א ז"ל חזקה, וממוצא דברינו מבואר דגם רש"י פי' מחזיק קול הראשון היינו שהוא משיאם להתגייר ולהשתחרר ע"י השתדלות כדי שישא אותה, ולא כמו שהבין מעכ"ה נ"י בפרש"י, וכבר כתבתי בזה בחיבורי העמק שאלה (סי' קל"ד אות י"ב) ליישב קושית הרמב"ן על פי' רש"י ע"ש

אכן גם לפי' התוס' ורא"ש א"א לפרש אחזוקי קלא קמא, היינו שבא עליה, דא"כ אם באמת בא עלי' והכל יודעים שהוא כן שוב אין איסור לכונסה, והרי בפי' תניא בתוספתא דהבא על הכותית ועל השפחה ה"ז לא ישאנה אלא ע"כ גם להתוס' ורא"ש עיקר לזות שפתים הוא שיאמרו דמש"ה נתגיירה ונשתחררה, אלא לא כהרמב"ן ורשב"א שפירשו דהרינון הוא שאסורים גם עתה עליו משום שאין שומרין דת יהודית כלל, והתוס' לא מפרשי כך, אלא עתה בודאי מותרות הן, שהרי מכ"מ נתגיירה ונשתחררה, הא מיהו הקול שמחמת זה נתגיירה ונשתחררה, משא"כ בפנויה דאם בא עליה בודאי אין לאסור לכונסה משום לזות שפתים, שהרי יודעים שבא עליה, וא"כ מהיכא תיתי לאסור עליו בנטען בעלמא, ואע"ג שיש ליישב דהיא הנותנת דכיון שאין הדבר ברור שבא עליה אין להחזיק הקול שבא עליה, מכ"מ אין ראיה ממשנתנו כלל לאסור בב"ד משום רינון יותר משאם בא עליה בברור

ולולא דמסתפינא הייתי אומר דמעולם לא כוונו רבותינו, להזהירו בב"ד שלא יכנוס, אלא כלפי דאם בא עליה מצוה שישאנה ומשתדלים בזה כמש"כ בשו"ת מהרי"ק (סי' קכ"ט) הא בנטען מורים לו שיותר טוב שלא יחזיק הקול שבא עליה, אבל לאסור בב"ד לא עלה עה"ד, וגם משום חשש שחשודים על איסור נדה, אין מקום לאסור בב"ד, דאלת"ה היה לנו לאוסרה לינשא לשום אדם שהרי היא חשודה על דת משה ותכשילהו באיסור נדה אלא ודאי אע"ג שחשודים באיסור נדה בשעה שלא היה להם היתר לאיסורה, אין חשודים שלא ינהגו כדת ישראל בשעה שיהיו נשואים כדת, וסברא זו מבואר במס' סוטה (דף ז') לא אם אמרת בנדה שיש לה היתר כו' ע"ש, זה הנלע"ד בפי' פסק הרמ"א מדעת הראשונים ז"ל, אכן אפילו לא נימא הכי אלא אוסרים בב"ד שלא ישאנה משום לזות שפתים מכ"מ הרי מבואר ברמ"א ובמקום שיש לחוש שלא תצא לתרבות רעה מותר לכונסה והוא מדברי מהרי"ק שם, וכתב הטעם שמוטב שיאכל בשר שחוטות תמותות ולא יאכל בשר נבלות, מעתה ע"כ אפילו לא הגיע לזה החשש שתצא לתרבות רעה מכ"מ אין מקום לאסור בב"ד שישאנה אלא באופן שאם לא ישאנה הוא תנשא לאיש אחר באופן שלא יעגב אחריה, וגם הוא ישא אחרת, משא"כ בנ"ד אם נאסור אותה עליו יהא עמה באיסור כמו שהיה זה שנתים ימים ויבא עליה באיסור נדות, וא"כ יש סברת מהרי"ק בנ"ד במלואה, ויותר טוב להשתדל שישאנה ויהא עמה בהיתר ומסתמא תשמור דת יהודית כמו שהיתה באמנה עם בעלה הראשון

בבואי בזה הענין, הנני לבאר מש"כ התוס' ורא"ש בפשיטות דבא על הפנויה מצוה לכונסה והביאו מקרא דכתיב ולו תהיה לאשה, שהוא תמוה דמה ענין אונס שהוא קנס לשתות בעציצו, ואסור לגרשה ג"כ משא"כ מפותה דאע"ג דכתיב מהר ימהרנה לו לאשה, לא שמענו שיש מצוה יותר שיכנסנה משיתן לה חמשים כסף, תדע שהרי בספ"א דבכורות דשנינו כמה דברים שזה האופן קודם לאופן השני, מצות פדיון פ"ח קודם לעריפה, מצות יעידה קודם לפדיה, מצות יבום קודם לחליצה, ולא שנינו דמצות נשיאת פנויה קודם לחמשים כסף, ותו מה כתבו התוס' ורא"ש דאם ודאי בא עליה אין לאסור לכנוס משום מצוה הא אפילו באונס שהוא מצוה ודאי, מכ"מ עליה לא שמענו שמצוה שתתרצה לו, וכדאיתא בפי' בכתובות (ד"מ) הא אם אמרה בעינא מי איכא מצוה, ואיסור לזות שפתים יש עליה ג"כ, וא"כ אמאי מותרת לינשא לו, והא איכא עליה איסור לזות שפתים, אלא העיקר דלא שיש בזה מצוה ממש, אלא שאנו מבינים דעת תורה שיותר טוב וד"א שישאו זא"ז, מדקנסה תורה למאנס שמוכרח לישאנה, וגם במפותה שלא קנסה כ"כ מכ"מ כתיב בלשון מהר ימהרנה לו דמשמע לפי פשוטו שימהר לישא אותה מסתמא משום שד"א וישר הוא, אם כדי שלא יהא בעילת זנות זו לחרפה לעולם, דאם ישאנה אח"כ הרי היא שלו, ולא היה בעילת זנות באשה שאינה שלו כלל, אלא באשתו שאכלה פגה קודם נשואין אבל מכ"מ היא שלו, וזה הד"א שייך גם לה, שד"א הוא שתנשא לו, ולא תהא נבעלת לאיש זר לה לעולם מש"ה מצוה להשתדל שינשאו, ולמדנו מזה דשוב אין נ"מ באיזה פנויה אם היא בתולה או אשה כמו בנ"ד דאחר שאין בזה מ"ע ממש, אלא למדנו דעת ד"א וא"כ אין נ"מ בזה כלל

היוצא מזה דבנ"ד לא היה כדאי לאסור עליו שלא ישאנה בהיתר כדי לשומרו מלזות שפתים ואדרבה בזה נביא עליו לזות שפתים שמעגב עליה באיסור נדה ובאיסור פנויה, אלא שהיה מקום לאסור מטעם אחר שהרינון הוא שאותו רשע גרם מיתת אשתו, ובזה שישא את זו מחזיק הוא את הקול יותר, משא"כ אם לא ישאנה אין מקום ללזות שפתים זו, מכ"מ אם ודאי הוא שקירב את מיתת אשתו הראשונה בשביל זה שישא אותה, שוב אין תקנה לו במה שנאסור עליו לישא את זו, ודוגמא לדבר בכתובות (ד"ס ע"ב) מת מותר הוי עובדא וחנקתיה, ולא מצינו שאסרו על אשה שלא תנשא עד שני שנים, אלא מה שהיה היה, ואין תקנה לה, וה"נ בנ"ד אחר שידוע בזה וכמו שאמרה האשה הנטענת בפי' בשעה שנתעלפה על התראה שהתרה מע"כ נ"י ואמרה לו למה עכרתני ולמה אבדת נפש אשתך חנם, וא"כ מה יועיל במה שנאסור עליו לישאנה ויבואו לידי עבירה תמיד

כ"ז דברים ע"ד הרינון שהיה בהיותה פנוי' שתי שנים, אבל בנ"ד שהיה קלא דלא פסק גם בהיותה א"א הדבר מובן שנשתנה הדין הרבה ויש לחקור בדבר וה' ישמרנו מלהכשל בהוראה

והנה בכל הסיפור מבואר שלא היה כאן עדי כיעור כלל, רק יחוד באופל בחוץ לבית וידוע שאין ביחוד דברים של כיעור אם לא שנכנסו זא"ז בחדר מיוחד, והגיפו הדלת ואע"ג דהתרה בה הבעל שלא תסרך אחריו ולא שמעה לו, מכ"מ אין בזה כדי קנוי וסתירה תדע שהרי לא נאסרה לבעל, וא"כ אין בנידון דידן אלא קלא דלא פסיק, הן אמת דלפי פסק הרמ"א (בסי' י"א ס"א) נאסרה על הבועל בדבר אחד, היינו עדי כיעור לחוד, או קלא דלא פסיק וכשיטת רש"י דהא דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר הואיל ומכוער הדבר תצא, היינו מן הבעל, ובזה דוקא בצירוף קלא דלא פסיק, אבל בבועל אפילו באחד מזה תצא והיינו לשון המשנה הנטען על א"א כו' אע"ג שכנס יוציא איברא כ"ז אינו אלא בהוציאה בעלה זה כמבואר בפרש"י (ריש דף כ"ו) בד"ה ברננה כו' דהתם הואיל והוציאה בעלה מפני זה כו'

והא שכתב בשו"ת הרא"ש (כלל ל"ב סי' י"ב) דאין נ"מ בין הוציאה או מת בעלה פירש הרא"ש שם שהיינו דוקא בעדי כעור וקלא דלא פסיק, ובזה היא אסורה אפילו לבעל לשיטתו ז"ל, ממילא ה"ה לבועל במכש"כ, משא"כ בקלא דלא פסיק לחוד דלא אסורה על הנטען אם כנס, אלא משום נטען ורננה, בהא דוקא הוציאה בעלה מפני זה, ובשו"ת הרשב"א (סי' תקצ"ו) כתב בזה"ל בנחשד בא"א והעם מרננים אחריו ונפטר בעל האשה אם מתירין להנחשד לישאנה, והשיב דלכתחלה ודאי אסור לכנוס, ויש מן הגדולים שאמרו בכיב"ז אפילו כנס יוציא לפי שזה חיזוק הקול כשנשא ואין לך עדי דבר מכוער יותר מזה שעמד וכנס אחר ששמע הבריות מרננין אחריו כו' עכ"ל. והנה אותם הגדולים, הוא הרמב"ן ז"ל שהוכיח דע"כ הכניסה עצמה היא עדי כיעור, ולפי פירושו בברייתא דרוכל הנ"ל, דמיירי בין בבעל בין בבועל וכדאיתא בשאילתא דר"א וא"כ תרווייהו אסירי, בהני תרי היינו עדי כעור וקלא דלא פסיק, ותרווייהו בעי' דוקא הני תרי יקשה הברייתא דתניא אם נשאת לאחר ונתגרשה ונשאת לנטען תצא